פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מדור סוף

      איזה יחצ"ן שיחק אותה? איך מבדילים בין דה מרקר לגלריה? ועל עורכו של איזה מדור יש לזרוק עוגה? קראנו את הצורה לעיתוני סוף השבוע

      שערים

      יעל פוליאקוב פרושה על שער "7 לילות" בתצלום בסגנון הפורטרטים של איכרי ארצות ארה"ב שצייר גרנט ווד. מה שנראה כמו הומאז' לכתבת הפוטושופ של השבוע שעבר. בין הקוראים שזיהו את המצולמת מבעד לריטוש ולפרפרים, תוגרל תמונה בגודל מלא של חלי גולדנברג.

      לעומת זאת, נורית גלרון על שער "מוסף הארץ", דווקא חושפת כמה קמטים מפויסים (זו כתבה מפויסת כזו), רק חבל שבכתבה עצמה נטען כי היא שרה קולות רקע ב"עטור מצחך" לצד יהודית רביץ, כאשר במציאות היתה זו קורין אלאל, שלא לדבר על פסקת הפתיחה האנכרוניסטית, שעוסקת בהפרש הגילאים בינה לבין רפי רשף.

      צל"ש ליחצ"ן: ממש לאחרונה התראיינה גלרון ארוכות לסימה קדמון בידיעות וגם הכינה כתבת אורח לחדשות 10 על המסע שלה לאפריקה כשגרירה של רצון טוב מטעם יוניצ"ף, והנה שער על התפקיד בדרמה "רביעיית רן"!

      כתבת השער של "סופשבוע" על בני טובים שמבריחים סמים, מעניינת ככל שתהיה, מתפרסמת לכבוד הסדרה "בלדרים" בערוץ 10, וייתכן שהערוץ סיפק לאריק וויס את הכיוונים וחלק מהמרואיינים.

      תותחים

      שערוריית השבוע לא עושה חשק לכלום: פקחיות משרד הבריאות שנאשמות בפרשת רמדיה חושפות ב"7 ימים" כי הן הש"ג המחפה על כשלים חמורים בהרבה. עוד סיבה לא להיות פקחים במשרד הבריאות, חוץ מהחלוקים המכוערים. גם משפחת פוליאקוב לא מממשת את ההבטחה. הכתבה כל כך קצרה, עד שמתעורר החשד שזה היה ראיון משפחתי טלפוני. התירוץ הרשמי, אגב, הוא מועמדותה של "הכל דבש" לטקס פרסי הטלוויזיה השבוע, שאת ההתלהבות ממנו אפשר להבין מטור הצד המשועמם של ירון טן ברינק.

      ל-TheMarker Week ול"גלריה שישי", לעומת זאת, יש פצצות חכמות השבוע: ראיונות עם יוצרי טלוויזיה אמריקנים שהגיעו לכאן לביקור. במארקר מככב היוצר של הסדרה "האוס", דיוויד שור, וזה טוב על אף שלפני שלושה שבועות האייטם כבר היה בחדשות ערוץ 2 וכלל בונוס יציאה מהאולפן של יונית לוי (והאיזכור שוודאי סוכם אליו מראש לכך שהוא נמצא בעצם בביקור לכבוד פתיחת המרכז לתרבות יהודית של אחיו בתל אביב). ושוב – כבוד ליחצ"ן. מנגד, הכתבה הזאת היא עוד צעד בטשטוש הגבולות בין עיתון האב למוסף הכלכלי המתפשט, שעכשיו מפרסם בלי בושה כתבה שמקומה הטבעי הוא ב"גלריה" ושזיקתה לעולם העסקים מפוקפקת.

      וכמו כדי להוכיח את התזה, ב"גלריה" מתפרסמת כתבה עם עמית של שור, סטיבן לוינסון, אחד ממפיקי "הפמליה" וגירסת HBO ל"בטיפול",שהיתה יכולה להיות מושלמת לולא הכותרת "אל תדברי על אריק", שהעילה לפרסומה היא כולה העובדה הזניחה שלוינסון שימש השראה לדמותו המעפנה של אריק מרפי מ"הפמליה".

      תחקירים

      "סושפבוע" ממשיך לבטוש בדמותו של הרב יונה מצגר, והפעם עוסק בהרגלי הנסיעה הראוותניים שלו. אחרי שבשבוע שעבר גילינו כמה הוא אוהב ללטף בנים, עד כמה אמורה לזעזע אותנו המחשבה עליו עטוף בשמיכות הפירסט קלאס? בידיעות הביאו אותה בפרויקט משולב, או סתם צירוף מקרים פלאי: "7 לילות" מונה את המוזיקאים הרווחיים ביותר בארץ, וב"7 ימים" מסוכמות התביעות המשפטיות של אותם אמנים ואחרים כנגד חברות התקליטים שלהם. המסקנה: עדיף להופיע בחתונות מאשר לחתום עם הד ארצי.

      ב"מוסף הארץ" שיחקו אותה עם תחקיר חתרני ומצנן: לאילו בריכות כדאי לנסות להתפלח. האמת, הן לא נראות כאלה מגרות בתמונות, אבל המחירים המופקעים (מעל מאה שקל לכניסה!) עושים חשק ליישם את ההמלצות, סתם כדי לעצבן. דה מרקר מספק שוב פרופילים של אלו שמרכזים אצלהם את כל ההון והשלטון. נאנחנו בצער ודיפדפנו הלאה.

      ממתקים

      * יעל גולדמן היא המרעננת הרשמית של הסופ"ש הזה (7 ימים), למרות הניסיונות המגוחכים של גאיה קורן לצייר אותה כפמיניסטית שנלחמת בבוטוקס. הלו, לבחורה יש יעל גולדמן על הפנים! מה בוטוקס, מה?

      * גדעון סאמט, לשעבר בכיר בעיתון, מתראיין במוסף הארץ על ספרו החדש, שמבוסס על רומן שניהל עם הסופרת בתיה גור. הסיפורים על המריבות הילדותיות בין סאמט לחבריו בגווארדיית התקשורת הוותיקה מעמידים באור מגוחך את השתלחותם של נחום ברנע ואמנון אברמוביץ בעיתונאים הצעירים בשבוע שעבר ב-7 ימים, בכתבה שכזכור נועדה לקדם את ספרו של ברנע. מעבר לכך, לא זכורה כתבה לקידום ספר שהשמיצה אותו בצורה כה קשה (הוצאות לא מעטות סירבו לפרסם את ספרו של סאמט, עד שלבסוף הספר יצא בהוצאת כרמל הקטנה שנוהגת לבקש תשלום עבור הוצאה לאור של ספרי מקור).

      * יציאה אנטי יחצ"נית מבורכת היא תמונת הפפראצי של מאיה מרון כמלצרית, בכפולה הפותחת של "7 לילות", שהיא בדרך כלל משבצת נחשקת עבור יחצנ"י תרבות. בהנחה שאין למרון אינטרס לעשות פפראצי מאולתר, מדובר בתשלובת אלגנטית בין רכילות לפובליציזם, וזה גם נראה טוב.

      מבאסים

      פרסומת של שלושה עמודים ל"ג'אז בים האדום", מאת עמוס אורן, עם כיתוב זעיר של "מודעה" למעלה, מעוררת געגועים לימים שהלוגו של הארץ נצבע בצבעים של טמבור. זה היה עוד פחות אלגנטי מעמודי הפרסום, שעוטפים לאחרונה חדשות לבקרים את הכותרת הראשית של העיתון.

      הזדמנות שניה

      עיינו בטור של רוגל אלפר ב"סופשבוע", על הרפתקאות אביו, שנפל קורבן למתיחה של סשה ברון כהן, בגלגולו כברונו האוסטרי-הומואי. הסיפור כבר סופר: אלפר האב כתב על המפגש בעיתון היהודי-אמריקאי "פורוורד", והמאמר פורסם גם ב"הארץ".

      הנקמה הקטנה של אלפר: ראיון שלם "בתרבות מעריב" עם מנשה נוי על "פפאדיזי", שכללה התייחסות מינימליסטית להשראה הבוראטית.

      כמה מילים אפשר לכתוב על אמריקה?

      המון. סופשבוע מגייס טאלנטים מבית ומחוץ לכתיבה לפרויקט לכבוד יום העצמאות האמריקאי. נתפנה אליו בהמשך השבוע.

      את העוגה שמפרקת את התרבות האמריקאית לחלקים ב"תרבות מעריב" נשאיר ליחידים שמבינים את המדור הזה: עורך "תרבות מעריב" ובני ביתו.

      לסיום

      המציאות הכריחה אותנו לחדול מלהלך רכיל על קולגות בבתי הקפה התחתית, סי קפה, אורנה ואלה, רביבה וסיליה ודומיהם. אוזניה הארוכות של ליאורה גולדנברג שטרן הגיעו עד השולחן של גיא רולניק בהוד השרון.

      בארומה מתחת לבית וואלה! מובטחת לך דיסקרטיות.