משהו מהחמלה הנעדרת מצאתי לימים באופן בלתי צפוי, הרחק מכאן, בגואה, המושכת אליה ישראלים שחפ?צים בשאנטי ובפתיחת מעברי הצ'אקרות שלהם. ברצועת החוף א?ר?מב?ו?ל, המוקפת סלעי בזלת שחורים והרוויה צואת פרות, מול הים הכי אפור שראיתי - בגסט האוס ששוכן על צוק מתפורר - נקרתה בדרכי ר', ששמה היה שמור במערכת הרבה שנים. עכשיו הוא שמור אצלי.
היא ישבה בבית-הקפה שעל החוף, רגליה משוכלות על הכיסא, וחיבקה ספל תה ג'ינג'ר. בקושי הכרתי אותה, את אשת החליפות המחויטות משכבר, בשרוואל ובלו?נגי, עם השיער הסתור, עמיתה לעבודה ששנים רבות היתה בעלת תפקיד אחראי וחשוב במערכת.
כשעבדנו בעיתון לא היינו קרובות ממש. אבל שם, רחוק כל-כך, בארץ שבה האלים רבים כחול אשר על שפת הים, חוללה אלת המקרה את מפגש הזיכרונות המשותפים. על אף ההבדלים והעובדה ששתינו עדיין לא היינו בגיל של סיכומים, אלא רק של תובנות, התפשטנו שתינו כליל מן הזהות המקצועית - היא בדרכה ואני בדרכי. הזהות שכביכול הפסיקה לעניין אותנו אבל המשיכה לחלחל ברגשות, באמונה באידיאל כלשהו שאבד ובתשוקה בלתי מוסברת למ?חזר את השאלות הקשורות לעבודתנו בעיתון. שאלות קיומיות. לא חשנו בריחופן מעל היש-חיים-אחרי-העיתון עד שהרצנו את הסרט לאחור.
חברתי החדשה-ותיקה הלכה בעקבות אותן שאלות שהעסיקו אותי - אבל הרבה יותר רחוק ממני. חודשים מספר קודם לכן פרשה מרצונה מהעיתון, נטלה סכום פיצויים קטן, השכירה את דירתה ובאה לחיות בהודו ולהקדיש את עצמה לעבודת התנדבות בבית-יתומים מקומי. היא עצרה בגואה בדרך לאזור העיר מאדרס שבדרום הודו, אחד האזורים הקשים, העלובים והזנוחים שבתת-היבשת הגדולה.
במקום שהוא ההפך הגמור מסדר יומנו הנפשי במשך שנים, על צלחת טאלי וצ?'פ?אטי, החלפנו מידע. סיפורינו המצטלבים נבטו מאותה פקעת די מרירה, שמהותה השתלטנית המשיכה להשפיע על חיינו גם בהווה המרוחק מעבודת העיתון.
הכרנו כמה דורות בעיתון. אני משנות עבודתי שם, וגם מילדותי, דרך אבא, והיא בתוקף תפקידה - קרובה לצמרת הבכירה הוותיקה וגם לדור הצעיר של הכתבים והצלמים שבאחריותה.
המפגש עם ר' היה עבורי כמו מסמך תיעודי, תחקיר של הרגש. העלינו שמות, ריכלנו, לא השארנו אבן על אבן. תוקפם של סודות מקצועיים פג לחלוטין בחופי גואה.
ניסינו לברר לעצמנו כמה שאלות: מדוע כה גדול הניכור והריחוק שהרגישו עמיתינו כלפי מקום עבודתם, המקום שהקדישו לו את מיטב שנותיהם? מדוע הם חשים מרירות רבה כל-כך כלפי העיתון ואינם מסיבים את ראשם לאחור כשהם עוזבים אותו? ואיך קורה שעיתונאים אוהבים את עבודתם ומתעבים את מקום עבודתם? מרבית הסיפורים שלנו היו זהים מבחינת ההתרשמות והמסקנה: שתינו ניצלנו בעור שינינו.
למה?
כשש?תינו את הלאסי פפאיה השני באותו הבוקר שאלתי אותה: "האם בהחלטה שלך לעבוד בהתנדבות בבית-יתומים הודי יש מעין חוויה מתקנת?"
היא חשבה רגע. "את יודעת מה? כן."
השאלה הישירה הבאה שלי נוסחה בהשפעת כוס הלאסי פפאיה השלישית: "יכול להיות שהלכת ממקום שאין בו חמלה אל מקום שבו החמלה, מידת החסד וטוהר הרגשות הם שמניעים את חיי היום-יום?"
והיא אמרה: "כן."
כשעזבתי את העיתון, מתוך תחושת השלמה וקבלה אבל גם מתוך עצב גדול על קטיעת השייכות שנמשכה שנים כה רבות, עזבה עמי קבוצה נוספת. חלקם לא הצליחו עד היום, שנים אחר?י, להתגבר על הכעס והעלבון ולמצוא מקום עבודה אחר. ואני חשבתי לתומי שזה קורה רק אצל הפועלים השחורים. ממקורות שונים נודע לי שגם מי שהיו בצמרת העיתון, הכול יכולים שהפילו את חיתתם על כל העובדים, שקבעו גורלות וצברו כוח שהיה רב משל נשיא המדינה, מצאו את עצמם זמן קצר אחרי עזיבתם יושבים בביתם, מרוחקים, חשים תחושת החמצה ותחושה כי כולם שכחו, נטשו, ירקו בפרצופם. צר היה לי עליהם, וחשבתי : הרי זה בדיוק מה שעשו הם לכל-כך הרבה אנשים בעיתון. האם אין זה צדק פואטי?
כוחו של הכוח, אולי המדומה, שאנו חווים משכיח מאתנו את התכונות הבסיסיות של החמלה והחסד. אין עיתונאי שמממש את חמלתו, גם היא קיימת. אנחנו משתמשים באנשים, וכשהם חדלים להביא לנו תועלת אין לנו עוד חפץ בהם. אנחנו לא נמנעים מצביעות, ממשחק בחיי אדם, משוד רגשות. אנחנו עוסקים ללא הרף במסחר עם המקורות שלנו: אתה תיתן לי את מה שאני צריך, ואני כבר אדאג להבליט את מה שחשוב לך. אנחנו משדרגים בראש ובראשונה את אנשי שלומנו, את הברנז'ה, רק אחר-כך את הציבור.
האתיקה העיתונאית מעוגנת בקודים, בתקנונים, ואפילו בחוק. אבל אתיקה היא גם כללי התנהגות לא כתובים.
מחלקת כוח האדם
כדי להבין טוב יותר את האווירה הכבדה ששררה במסדרונות קפצנו לשעה קלה בדמיוננו מהצוק בגואה אל הקומה השלישית בבניין המערכת. שם יושבת מחלקת כוח האדם, ערוץ הקשר בין העיתון לכתביו. נמנעתי מלהיכנס לשם ברוב שנות עבודתי בעיתון. המקום השרה אווירה לא נעימה, למרות זרי הפרחים המוקפדים באגרטלים שקישטו אותו.
במחלקת כוח האדם היו מחלקים לעיתונאים ולעורכים תלושי שתייה ותלושי מזון על-פי מכס?ה שהשתנתה מהאחד לאחר. שם התנהל שוק ערני של פערים. פערים מכל הסוגים והמינים. שם החליטו מי יהיה חשוב ומי אף פעם לא. שם התנופפה הזרוע הארוכה של בעלי הממון ומקורביהם, רואה ואינה נראית.
זכותו המלאה של בעל עסק פרטי או תאגיד מסחרי - כמו העיתון - לסדר לו את מרכולתו על המדף על-פי שיקול דעתו. אבל מי שיושב על הסיפון לא תמיד רואה את הפועלים השחורים בחדרי המכונות. והפערים הללו מנקבים חורים קטנים, כמו נשיכות עכבר, בנאמנותם של הפועלים לעבודה שהם אוהבים.
במחלקת כוח אדם מחליטים למי להאמין ובמי להטיל ספק. שם מזמינים זרי א?ב?ל להלוויות של קרובים מעובדי העיתון ושם מאשרים מודעות ברכה לבר מצווה, חתונה או הולדת נכד. שם מחליטים למי שולחים חינם חמישה עיתונים בשבוע ולמי מבטלים את עיתון החינם, גם אם הוא דרוש לצורכי עבודה. שם מחליטים מי ייסע לכסות סיור של חברת קוסמטיקה בחו"ל ולמי לא יאשרו קבלה על שוקו ונקניקייה שנקנו בסו?פר. שם מחליטים מי נוסע לפסטיבלים, לכנסים, לתצוגות אופנה, להשקת קו אווירי חדש של חברת תעופה, לסיור במתחמי ספא חדשים, מי נוסע לראיין כוכב קולנוע במסגרת יחסי ציבור לסרטו החדש, מי חונך נסיעת מבחן של רכב חדיש, מי נוסע לאזורי אסון עם משלחות רפואיות או מתלווה למשלחת ראש הממשלה במטוסו.
ר' ואני הגענו למסקנה: העיתונאים העוסקים בליבת העיתונות מתרחקים מטובות הנאה, מכל מה שמדיף ריח של שוחד או חנופה, ואחרים מדלגים אל ספינת התענוגות הנעה במסלולם הלוך ושוב.
עיתונאים המכבדים את עצמם לא ייראו במסיבות בוקר בבריכה בווילה של יחצ"ן צמרת. תמיד יימצאו שם אותם עיתונאים, לצד שאר ה"חשודים" הרגילים: טאלנטים של רייטינג זמני, מגישי טלוויזיה וכוכבניות, עיתונאי רכילות וידוענים, כדורגלנים ודוגמניות - רשימה נוצצת המציגה את פניהם של כלי התקשורת - לפחות של החשובים בעיני עצמם.
גם מינוי כתבים בבירות העולם לא נעשה תמיד על-פי שיקול מקצועי, אלא שימש אמצעי לפתרון "בעיות": הרחקת כתב בעייתי, בונוס על עלבון, סיום משבר בין העיתון לכתב, או סתם הענקת טובת הנאה. עלות אחזקתו של כתב בחו"ל היתה סוד כמוס. אחת ההשערות היתה שבעלי העיתון החזיקו כתבים בארצות מסוימות כדי שיהיה מי שישיג להם שם חדרים במלונות טובים וכרטיסים להצגות מבוקשות. השערה זו התאמתה כאשר העולם היה לכפר גלובלי ואמצעי הטכנולוגיה החדשים אפשרו העברה מי?דית של ידיעות, ולא היה עוד צורך בכתבים השליחים.
פגמים באתיקה ובאסתטיקה
ר' ואני היינו תמימות דעים: העיתונות בורכה גם בכוח להיטיב, לעזור ליחיד ולרבים, לחשוף אלמונים ולשנות בכך את חייהם כהרף עין, לפעול לגילוי שחיתויות, אי-סדרים וחוסר צדק, באמצעות עיתונאים שהצדק הוא נר לרגליהם. אבל כשהעמקנו בנושא שאלנו את עצמנו: כמה עיתונאים מו?נעים ברצון לשנות ולא בצורך לעשות כותרות? האם מודעו?ת וכוונת אמת הן הכוחות הרלוונטיים בכל מקרה? ומה על הפגמים הקטנים המתגלים חדשות לבקרים באותה מערכת המופקדת על האתיקה והאסתטיקה? נזכרנו בכמה דוגמאות של זיופים קטנים: למשל, ביו?ם "חדשות" בעניין פעוט כמו עליית מחירי הדלק. כאשר רצו לכתוב בעיתון על הפאניקה האוחזת באזרחים, שלא היתה תופעה גורפת, נשלח צלם עם שלט מוכן מראש שנכתב בו, "בתחנה זו אזל הדלק". והוא צילם.
כאשר התפשטה מחלת הצהבת בקרב ילדים נשלחתי לסייר במעונות יום ולבחון בהם את תנאי התברואה. והנה, הפתעה - התברר לי כי תנאי התברואה וההיגיינה במעונות הם למופת. הגננות הקפידו ללמד את הילדים הקטנים לרחוץ את ידיהם בסבון ובתוך כך לספור עד עשר ברחיצת כל יד. הכותרת של העורכת היתה "תנאי היגיינה גרועים נתגלו במעונות הילדים".
"זה לא מה שמצאתי," אמרתי.
"אז שייזהרו להבא."
ניסיתי להסביר שהכותרת תעורר פאניקה מיותרת אצל כל אמא שהילד שלה שב מהגן קצת חיוור או עם שיעול קטן. "חשבת עליהן?" שאלתי.
"בעיה שלהן," השיבה, ורצה לסגור את העמוד, כדי להקדים לצאת הביתה.
ובמערכת סו?פר סיפור על צלם אחד, שנחשב לרכש טוב - הוא הגיע מהעיתון המתחרה - אשר נהג לכסות בדרכו המיוחדת את נפילת טילי הקסאם בדרום. עם כל נפילת קסאם צריך לזנק ולרוץ למקום? יש גבול. הוא מצא פתרון: בתא המטען של מכוניתו היה מונח טיל קסאם. אין צורך למהר להגיע לשדרות מיד לאחר נפילת הטיל, אפשר להגיע לשם בזמנך החופשי, לתקוע את הטיל באדמה, לצלם, להחזיר לתא המטען ולשלוח את התמונה למערכת.
אך הצלמים מתאמצים, בפקודת הממונים, לצלם את מי שמתחנן שלא ללכוד אותו בעין המצלמה. הם מתחבאים בתוך שיחי הבית של "מפורסם" שהתגרש, התחתן, הביא ילד לעולם, ואורבים לרגע שיצא לזרוק את הזבל - הכול בשם "זכות הציבור לדעת". מאמצי הצלמים מכל כלי התקשורת, הכתובה והאלקטרונית, לצלם את ראש הממשלה מנחם בגין בסוף ימיו ואת אריק שרון בחשכת חוסר הכרתו הם דוגמאות מובהקות.
והם כמעט יורים גם בילדים.
אחת הדמויות הפוליטיות הבולטות בישראל הוא אב לאוטיסט. מוגבלותו לא נחשפה לתקשורת, לבקשת ההורים, נמתחה עליהם ביקורת השכם והערב. אבל בקשתם לסוכך על ילדם אינה מניחה את דעת התקשורת. צלמי עיתונות אורבים לילד הזה מאז היותו תינוק. תצלומיו וקטעי ארכיון טלוויזיוניים שמורים בינתיים במערכות. הפפראצי לא מניחים לו. אם יפורסמו התצלומים, למי יביאו תועלת? האם בכך תמומש זכות הציבור לדעת?
אחד הסיפורים המזעזעים הנוגע להיעדר יחסי אנוש, שהתרחש לפני שנים רבות, עדיין מטלטל את נפשי. במרכזו אחד העיתונאים הוותיקים ובעלי ההשפעה בעיתון, אדם לא צעיר שאחרי נישואיו השניים לאישה צעירה ממנו נולדו לו שני בנים בהפרש של שנה. כאשר מלאו ארבע-עשרה שנים לבן הצעיר, נער חמודות, ביישן וחכם, נפלו עליהם השמים. בגופו התגלתה לוקמיה, והוא נזקק לטיפולי כימותרפיה, להשתלת מוח עצם, שתרם לו אחיו הבוגר, ולאשפוז בבידוד, ובשל גרורות בראשו איבד את ראייתו בהדרגה.
הכרתי את הנער מקרוב, ולא זה המקום לספר עד כמה מופלא היה במאבקו, עניו וגיבור וחכם ואסיר תודה. ברוב שנות מחלתו לא משו הוריו ממיטתו בבית-החולים. מסירותם לא ידעה גבולות, והחברים, למרות הרתיעה והפחד, שהו במחיצתם במקום הכי נורא בעולם - מחלקת אונקולוגית-ילדים. כל אותה העת המשיך האב לעבוד בעיתון כרגיל. הוא גם כיהן בתפקיד מנהלי בכיר, נוסף על הכתיבה, ולא עשה לעצמו הנחות, לא ביקש שיתחשבו במצבו ולא דרש דבר מן הממונים, שאותם שירת למעלה משלושים שנה.
בהיותי קרובה למשפחה ידעתי שיש להם בעיה טכנית קטנה. הילד שוחרר מדי פעם מבית-החולים, והאב, שכבר לא היה צעיר, התקשה לשאת את בנו החולה בזרועותיו לדירתם שבקומה החמישית, נטולת המעלית. המשא הנפשי מעולם לא העיק, רק הקושי הפיזי: הקומה הגבוהה, המכונית שלא התאימה לכיסא הגלגלים - דברים שפתרונם גרם להוצאות עצומות.
באותן שנים כבר היה העיתונאי קרוב למדי לגיל פרישה, אבל כמו אצל רבים מחברי המערכת בעיתון, שהועסקו על-פי הסכם קיבוצי, היה מועד הפרישה עניין די גמיש. עיתונאים אחרים שעברו את גיל הפנסיה המשיכו לכתוב כרגיל, על-פי הסכם עם ההנהלה.
כאשר הורע מצבו של הנער, והוא לא יכול היה עוד לעמוד על רגליו, הפכה ההתניידות לבעיה מטרידה יותר. אביו מחל על כבודו וביקש, בדיסקרטיות, הלוואה מן ההנהלה.הייתי מן המעטים שידעו על מצוקתו, והחלטתי לעשות מעשה: באמצעות מחשב העיתון הצעתי לחברים העיתונאים שכל אחד יתרום יום עבודה לרכישת רכב נכים עבור עמיתנו. נקראתי למחלקת משאבי אנוש וננזפתי: אין זה מתפקידי ליזום יוזמות כאלה. אך מה שהפליא אותי יותר היה תגובתו של אחד העורכים, חבר ועד העיתונאים, שהסתייג מהצעתי ה"מחוצפת", כדבריו, ואמר שאין זה עניינם של החברים, ומי אני שאני מבקשת לוותר על יום עבודה בלי תיאום עם הוועד וההנהלה?
ברור, הוא חשב על עצמו. הוא התחנף להנהלה. וכמוהו נהגו חברי ועד אחרים. לא אחת עלו בקרב חברי המערכת השאלות: האומנם הוועד מגן עלינו? נלחם עבורנו מול בעל המאה? האם חברי הוועד מייצגים גם את מי שאינם חברי מערכת כמותם אבל עיתונאים לכל דבר? ככל שעברו השנים הצטרפו לוועד עיתונאים חפים מלוחמנות, ומי שנלחמו למען חבריהם נטשו את הארגון בייאוש.
בבוקר יום שישי אחד, כאשר מצבו של הנער כבר היה אנוש, קיבל העיתונאי קריאה בביפר לבוא לפגישה דחופה במערכת בתל אביב. הוא היסס אם לעזוב את מיטת הילד. אלה היו ימים קריטיים - בכל שעה עלול היה להתרחש הגרוע מכול, ואשתו העדיפה שלא ישאיר אותה לבדה. לבסוף החליטו שייסע בכל זאת.
במערכת המתינו לו העורך הראשי, המו"ל ואיש הכספים של העיתון. אחד מהם אמר לו: "מעכשיו יהיה לך הרבה זמן לטפל בילד, מה שבטח יקל עליך."
לרגע לא הבין.
"אנחנו מודים לך על שירותך לעיתון במשך השנים. כדאי שתיגש מכאן לקומה השלישית, לסדר את הניירות."
שנים רבות אחר-כך - אחרי שעל קברו של הנער בן השבע-עשרה במותו כבר פרחו שושנים, שהוריו מטפחים באהבה רבה - על הצוק בגואה, מול הים האפור, אמרה לי ר': "אני הייתי זו ששלחתי את הביפר הבהול ההוא."
*הספר "עם סגירת הגליון" רואה אור בימים אלה בהוצאת כתר