פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מדור סוף

      מי עדיף: אהרל'ה ברנע שעושה ילדים ולא מספר, או נחום ברנע, שעושה עוד כמה פאדיחות? תחליטו אתם

      שערים

      יש את השער של מיקי רוזנטל ב"סופשבוע", עם תמונת טי שירט ועליה הפורטרט של סמי עופר, ויש עוד שני שערים משמימים, כאלה שלא מכריזים מלחמה על אף אחד, כמו, נגיד, קורין אלאל המפויסת ב-"7 ימים", שנראית כמו שיחוק רציני בהשוואה לכתבה האדריכלית התמוהה בשער מוסף הארץ. ההערה היחידה על הבחירה של שבעה ימים היא ששער של אבי נמני, יום לפני פתיחת ליגת העל, יכול היה להיות אפקטיבי בהרבה, מה גם שעורך המוסף הוא גם האיש החזק בספורט ידיעות. אולי מישהו שם שכח שאלאל כבר יצאה מהארון לפני שנים.

      רוזנטל, בינתיים, לא משאיר אבן בלתי הפוכה כשהוא יוצא למערכה האחרונה על סרטו, "שיטת השקשוקה", שלדבריו מהווה מסמך על יחסי הון ושלטון ולדברי גיבוריו האחים עופר מהווה הכפשה כוזבת. בסוף הכתבה, כדי שיהיה ברור עד כמה אמיץ הוא המעמד, רוזנטל מודה למעריב ולעורכיו, כי "בימים אלה כתבה מעין זו לא יכולה להתפרסם ברוב כלי התקשורת בארץ". מוזר לגלות איך הפך מעריב בתוך מספר חודשים ממשרת הממסד, שעורכו משכתב כתבות לא מחמיאות על ראש הממשלה, לאנדרדוג החתרני. שמענו שאפילו מקימים שם ועד עובדים.

      מלחמת רוז ברוז

      אין מה לעשות, חייבים עוד קצת. הרבה, בעצם, אם אפשר. שלושת המוספים הפוליטיים של העיתונים נדרשים לזוועה, כל אחד מכיוון אחר, אבל כולם מגיעים לאותו מבוי סתום. בידיעות ניסו להתחקות אחר חייו של רוני רון, לשרטט פרופיל של רוצח. היתרון שלהם – ראיון עם בנו ואביה של רוז, בנג'מין. ההפניה לפיה חייו של בנג'מין "רווי טרגדיות" מתגלית כמוגזמת, ואולי כניסיון לגרום לאנשים לעכל את אדישותו המחרידה. דווקא נראה כי היו לבנג'מין חיים סבירים למדי, עד שפגש את אביו.

      ללכת שבי אחרי אהרל'ה

      אם היינו חיים על דיאטה של עיתוני סוף שבוע, היינו חושבים שאהרל'ה ברנע הוא קורבן נצחי של הנשים בחייו. קודם אורנה בנאי מתלוננת על האבהות המוכחשת לבנה, וכעת אשתו לשעבר, עמליה ארגמן ברנע, כתבת ידיעות אחרונות לשעבר, מגוללת את החיים הקשים לצדו בבואה לקדם את ספרה החדש, "עם סגירת הגיליון". המראיינת שרית פוקס רוטנת יחד עם המרואיינת על כך שאהרל'ה לא טרח לספר לה על בנו החדש מאורנה בנאי: "גברים. אולי הוא קיווה שזה לא יתגלה". בכלל, יש בראיון זהות כמעט מלאה בין השואלת לנשאלת, הן משתמשות בשפה ודימויים דומים. זו לא באמת הכתבה הבנרנז'אית שלה ציפינו, אלא סתם דמעות תנין על כל מיני חטאים צפויים שעשתה כתבת השכול בתוקף תפקידה. חטאים שהבהירו לנו, כפי שאנחנו יודעים מזמן, שעיתונאים הם חרא של בני אדם. חוץ ממיקי רוזנטל, כמובן.

      מיקום בוועדת המידרוג: נמוך, רע

      וורן באפט ודה מארקר – תקציר הפרקים הקודמים: גיא רולניק חולה על התחת של המיליארדר מנברסקה, האוראקל מאומהה או איך שלא קוראים לו. הוא נוסע אליו לחו"ל כשהתותח רוכש את ישקר, ובעיתונו כותבים על הקשיש החביב בכל פעם שהאיש מגרד באוזן. ובפרק הנוכחי: מישהו בשם גיא ספיר שילם עם חברו 650 אלף דולר כדי לאכול איתו, ומה אתם יודעים – יש לו רק מילים טובות לומר עליו!

      אבל במוסף דה מרקר יש עוד חלק פחות מוצלח, הרי הוא "הדרך אל העושר", מין גירסה כלכלית לוועדת המדרוג, שבעצמה היא העתקה מניו יורק מגזין. אם חשקה נפשכם באוסף המרוכז ביותר של בדיחות קרש בתקשורת הישראלית – זה המקום בשבילכם. המדור העליון, "התקבלה הודעה חדשה", הוא כבר טרגדיה של ממש, כולל חידודים כמו "בוא נפרוש ונקים חברה: אהוד את אהוד – נדל"ן, קשרים וציורים לפי משקל – אהוד אולמרט לאהוד ברק". צחוקים נשמעו רק ברחוב הברזל בתל אביב ובאזור התעשיה החדש בראשון לציון.

      משמר המפרץ

      הבנתם את השער של אילנית לוי ב-"7 לילות", שאוכלת לחם עם שוקולד? בגוף הכתבה הבהירו לנו שבסרט "שמועות", בעלה אייל גולן הכחיש שהוא בוגד באשתו במילים "אם יש לך אנטריקוט בבית למה שתסתפק בלחם עם שוקולד". לוי הבינה שעליה להמשיך למכור את הסודות המשפחתיים כדי להעלות את הרייטינג של "מפרץ האהבה", ונותנת ראיון חושפני ואישי ביותר.

      ואפרופו התמונות של אילנית, בדקנו ודקדקנו, אבל התמונה הביזארית של משה גרטל ב-"7 לילות" היא כנראה באמת הגוף שלו, ולא פוטומונאז' של פנים על גוף של שחיין מינוס צוואר. ב"תרבות מעריב" העסקים כרגיל: אחרי קלוד דדייה בשבוע שעבר, השבוע קיבלנו על השער את דוד ד'אור. אכן, כל מי שצחק בוכה.

      עקיצת הדבורית

      אורי משגב במוסף לשבת של ידיעות ממשיך את ההתבכיינות סביב מחירי הכרטיסים להופעה של מקרטני, שנמשכת כבר שבוע שלם. רישמו לעצמכם תזכורת בפעם הבאה שאתם מתלוננים על החסויות של חברות הסלולר. ובכלל, מה עדיף? שהוא לא יגיע? במוסף הארץ יודעים שאם החיפושית כבר תתראיין לכלי תקשורת ישראלי, זה לא יהיה אצלם והרימו כתבה חיננית על עלילות מקרטני ברוד טריפ האישי שלו ברחבי ארצות הברית. חבל רק שהספר שעליו מבוסס המסע של מקרטני, "בדרכים" של ג'ק קרואק, מכונה בכתבה "דרכים".

      בירקון אבד גם פנקס

      משבוע לשבוע עולה החשד שההתמקדות התקשורתית בסנגוריה שמלמד נחום ברנע על אהוד אולמרט רק מסיטה את תשומת הלב מבעיות אחרות וחמורות יותר בכתיבתו הנוכחית. הטור שלו מתחיל בנבירה נוספת ומיותרת בידיעת האימייל של אהוד ברק, שבעיתון בעל נורמות עיתונאיות סבירות היתה נשארת על רצפת המערכת, וכולל את השורה שלא תיאמן "המקור שיער שזה כתב ידה של נילי פריאל וש'א' הוא אהוד ברק". ממתי מקורות משערים?

      אחר כך חוזר ברנע להתגעגע לישראל של פעם, כפי שהוא נוהג לעשות מפעם לפעם בעת האחרונה. הוא מקונן על כך שרק ארבעה צוללנים חיפשו את רוז בירקון, ועל כך ש"בישראל הישנה והמבורדקת חולצות השוטרים לא היו מגוהצות ומבהיקות כמו שהן היום. מצד שני, היה הרבה פחות מסובך להתפשט. מפקד המרחב היה פושט את חולצתו ומכנסיו ונכנס למים". ובכן, אם מפקד המרחב היה עושה זאת וקופץ לביוביה המכונה "ירקון", הוא היה אידיוט מושלם. אולי כדאי לברנע לקרוא ספר שהתפרסם לאחרונה, שעוסק בין השאר בפרשיות שחיתות, בנורמות פסולות, בשקרים ובמלחמות פנימיות לאורך ההיסטוריה של ישראל, ספר שחושף שאף פעם לא היה פה שמח. לספר קוראים "מסעותי עם פנקס", וכתב אותו אחד, נחום ברנע.

      ללקק לו בכל דקה

      משה שיינמן, שמראיין בצוותא עם גידי ליפקין את אבי נמני בידיעות, הוא ראש תא כתבי הספורט באגודת העיתונאים בתל אביב. לאור זאת, הוא אמור לתת דוגמה אישית לעמיתיו הצעירים, ולשמור על כללים בסיסיים של אתיקה עיתונאית. אבל על אף שנמני מלכלכך על כל דבר שזז – קלינגר, הרציקוביץ', דריקס, שרף ואיל ברקוביץ' – שיינמן לא טורח לקחת מאיש מהם תגובה. הוא, כמו אביעד פוהורילס, יוצר הסרט על נמני שמפרסם כתבה דומה ב"מעריב", גם לא מתעכב יותר מדי (פרט לשאלה אחת) על קשריו של נמני עם עבריינים או על השפעתו ההרסנית על מכבי תל אביב לאורך השנים. היחידי שמקשה על נמני השבוע הוא אסף גפן, בכפולה הנפלאה שלו על מכבי במוסף הסאטירי של הארץ לקראת פתיחת ליגת העל.

      בקצב הדבקה

      יש שתי אפשרויות: אם תסריט האימים שמגולל בן כספית תחת הכותרת הראשית של מעריב ביום שישי ("ישראל החליטה לסכל את הגרעין האירני"), שכולל אלפי הרוגים בכל החזיתות במלחמה שתפרוץ בשנתיים הקרובות, נכון ומדויק, כדאי לכולנו לכתוב צוואות או להזמין כרטיס פתוח לחו"ל; ואם התסריט הזה הוא עוד ספין של ישראל, שמנסה להפעיל לחץ על האמריקאים, לבן כספית יכול להיות אחלה ג'וב באתר הקונספירציות דבקה, אם וכאשר ייסגר מעריב.

      שיר ליאיר

      לפיד התעמק השבוע רבות באלוהים/ הודות לספר שיצא בהוצאת ידיעות ספרים

      לדבר על הבורא זה עסק מוכר/ במיוחד שבשביל יאיר הוא כמו חבר

      חם לנו באוגוסט, תקשיב לחזאים/ על זה שווה לשרוף שעה מהחיים?