מדור סוף

שבוע שני ברציפות שעל שער "סופשבוע" מתנוססת דמות נורא צודקת, דון קישוט במלחמה מול הון ושילטון, וזה כבד. החשב לשעבר ירון זליכה יוצא הנקי באדם בכתבת השער שלו ב"סופשבוע" המתפרסמת לרגל צאת ספרו "הגוורדיה השחורה", ובמעריב שמחים לתת לו לא פחות מ-7 עמודים ואינספור בוקסות. לא נרשם ניסיון, ולו הקטן ביותר, להסתיר את שביעות הרצון של העורכים מול הכרזת המלחמה של זליכה על ידיעות אחרונות והכתבה גם נפתחת בציטוט מטורו של נחום ברנע.

השער של "7 ימים" הוא הצפוי. תהינו כמה זמן יקח עד שהמדליסט האולימפי יתנוסס על השער של המוסף והשבוע זה הגיע. הכתבה מנסה לעשות גלים בביצה הספורטיבית. לא נכחיש. במוסף הארץ המדאם הבלונדינית, בעלת השם המפתה אנג'ליק גוטייה, שהעלתה את ישראל על המפה בכל מה שנוגע לסחר בנשים.

החגים מתקרבים וזה הזמן לספור את מספר העמודים של המוספים: 96 ל-"7 ימים" ומוסף הארץ. "סופשבוע" מסתפק ב-80.

לא צריך תואר בתקשורת כדי להבין שירון זליכה לא ממש מוכר עיתונים. מה עושים? נותנים בשער "סופשבוע" הפניה שמספרת שאילנה דיין בכתה על הספה של יורם יובל. ואחר כך גם חוזרים על זה בכותרת. זה כבר ימכור בטוח. התכוונו לכתוב שעם כל הכבוד לפרופסור יובל, אילנה דיין כבר בכתה פעם אחת בטלוויזיה, בתכנית הראיונות המנוחה של רפי רשף בערוץ 10. רק מה, יצא לנו לראות גם את התכנית של פרופסור יובל מההתחלה ועד הסוף (ככה זה עיתונאים). ובכן, לא גרון חנוק ולא נעליים. עובדה.

ציפינו גם שאליען לזובסקי, שראיינה את יובל, כבר תיקח ממנו איזה טיפ או שניים למציאת בן זוג, אבל אז היא מסבירה לו שהיא בקואוצ'ינג. לא טוב לערבב. בזמן שפרופסור יורם יובל יורד על אפנת המטפלים ברכות, מופיע ב"7 ימים" ראיון עם נציגת הז'אנר, סופר נני מיכל דליות. והעילה? ספר חדש בהוצאת קשת. צריך להגיע עד לפסקה האחרונה כדי ללמוד את העובדה הזו, כמו גם לשמוע את ההסבר שלה על הפרסומת למרגרינה.

לא סתם ההפניה בעמוד הראשון של ידיעות אחרונות לראיון עם אבישג רבינר ב"7 ימים" מרפררת לסדרה "טירונות". מישהו יכול להיזכר מה היא עשתה מאז? הכתבה לא מחדשת הרבה למעט העובדה שרבינר מצפה בימים אלה לילד רביעי וספר שלישי, או אולי הפוך. בראיון נטחנות האנקדוטות מלפני עשור, כמו אותה התפשטות ב"טירונות", כאילו מדובר בחשיפה ראשונה ולא במישהי שמתראיינת יותר משהיא מתקיימת.

"בסופשבוע" שאול אדר מראיין את מוחסין חאמיד, שש שנים אחרי שבאותו מוסף מראיין בועז גאון את אותו חאמיד, אז לרגל צאת ספרו "עשן עש". מאז התחלפו שם בערך 15 עורכים, אז מי זוכר. גם את הכתבה על הפיכתה של אילנית בן יעקב מליכלוכית לסינדרלה קראנו איפשהו, בסבב הפריצה הקודם, ואפילו הכתבות המסורתיות בגלריה על התחלת/סוף עונת פירות הים כבר יצאו לנו מכל החורים. כן, הבנו שהציבור הישראלי כבר לא שמרני, ששלום מחרובסקי מביא תוצרת טרייה מקמצ'טקה, או משהו כזה, ושהארץ בונה על האוכלוסיה שידה משגת לארוחה שבועית במול ים. השאר כבר נטשו.

על שער "תרבות מעריב" אלון נוימן, שזה כמו עלמה זק בשער שלפני חודש בלבד, רק טיפה יתר כועס על חדירת הקשורת לפרטיות. נו, בסדר. עוד פרומו ב"תרבות מעריב": האחים שי וגיא אבזירוב ודאי עדיין לא מאמינים שזה קורה להם. ראיון שמקדם את תקליטם החדש. זה נראה מופרך אפילו במחיר של טינופים על "כוכב נולד", אורגיות ונינט טייב.

נשקר אם נאמר שהתרגשנו מטורה החדש של גפי אמיר, "ארנבת ניסיונות" ב-7 ימים. משהו אמר לנו בפנים שזה יהיה פחות מתוקתק ממדור האמהות שהיה לה בשנים האחרונות באותו המוסף ושמעולם לא הבנו מדוע נעלם. ואכן, במקום פירמוט חכם ומחדש, לקחו כאן את הפורמט שבו משתמשת דנה ספקטור כבר שנים, רק שתחת "מטרה" ו"אמצעי", יש "משימה" ו"ביצוע". לא הבנו מה ההבדל, ובעיקר לא הבנו מדוע כתבת מוכשרת ומנוסה כמו אמיר מרגישה צורך להתנסות בחוויות גופניות כמו גלישת גלים ולדווח עליהם, קרי ברדשאו סטייל. ההמשך כבר ברור: היא תקטר מדי שבוע על הגיל המופלג והגוף המתפרק, חבריה יסתירו ממנה את העובדה שמאות עיתונאיות עשו זאת לפניה, ואנו נתעלם מזה, כי כואב לחשוב מה קרה לה. בסוף זה יגמר בבכי.

מי נתן את ההוראה לכתבה על בנימין גבלי ב"מוסף הארץ"? התחושה בקריאתה הייתה משונה ומטרידה. אם הארץ מחליטים להקדיש פולו אפ לידיעת רכילות מידיעות אחרונות לפחות שיסבירו לנו את עיקרי הסאגה של משפחת גבלי טרם מותו, אבל חוץ מאיזכור התלונה במשטרה על על אלימות מצד אשתו, והרבה רמזים מסתוריים על הפילוג המשפחתי, אין בה בשר. זו כתבה שהיתה חייבת להישלח למקצה שיפורים רציני ולהידחות בשבוע לפחות. אופציה אחרת היא שבהארץ ישאירו את הרכילות למומחים ויתרכזו באדריכלות של תחנות רכבת.

לפעמים אנחנו חושדים שרון מיברג כותב טורים על ובשביל הברנז'ה רק כדי שנכניס תמונה שלו. פייר אינאף. אז השבוע מיברג משתמש באמתלה של הופעת מקרטני בישראל כדי לחבוט בקולגות. משי גולדן ועד נחום ברנע וכמובן ביואל אסתרון. מיברג תוהה מדוע פנה הניו יורק טיימס דווקא לאסתרון שיפרשן את המאורע ההיסטורי. ההופעה עצמה, בכל מקרה, היא לדידו של מיברג החשובה בתולדות ישראל, והוא מבטיח בונוס: אמנון דנקנר יגיע והוא גם יודע את כל המילים. אנחנו נהיה שם עם גליונות ישנים של מעריב כדי שיחתום לנו.

בדה מרקר וויק החליטו להכין פרויקט ספורטיבי במיוחד: שתי כתבות מתורגמות, אחת תוצרת בית (יחס שדי משקף את אופיו של המגזין כולו). רעיון נחמד. עם זאת, הביצוע כושל. ראשית, לשלוש הכתבות אין אזכור בשער. שנית, לא ברור לשם מה התכנסנו: תחילת העונה בליגת העל בכדורגל? תחילת עונת הפוטבול? סוף האולימפיאדה? כל זה עוד היה נסבל, אם הכתבות היו מקצועיות. אלא שהכתבה של גיא לשם על בעלי קבוצות הכדורגל ממחזרת בפעם המיליון את התיזה החבוטה שאי אפשר להרוויח מהענף, ומנסה ללא הצלחה להתמקד בכך שמספר אנשי עסקים מעורבים בכמה קבוצות. שמענו, קראנו, ידענו. בעייתית במיוחד הדגשתה של בית"ר נס טוברוק, אותו מועדון נוער מפוקפק כל כך, שסוחר בילדים צעירים תמורת כסף, כדוגמה חיובית. לשם גם משתמש בשחר בן עמי, חצי חבר הנהלת הפועל תל אביב וחצי סוכן שחקנים, כפרשן לענייני תקינות חוקית. מושלם.

אבל הכתבה המביכה הזאת מתגמדת לצד הבושות בכפולה הבאה, על הגלובליזציה של הספורט. ניכר שהכתבה תורגמה על ידי אדם שאינו מבין דבר בספורט אמריקאי. חוזה רייס מהניו יורק מטס מכונה "בלם", בעוד תפקידו האמיתי הוא "שורטסטופ" (תפקיד בבייסבול שאסור בתכלית האיסור לתרגם); "בלטרן ושאבז הבקיעו שתי נקודות", רק שבבייסבול אין שער; "רייס...כבש את הבסיס", כשבפועל הכוונה, מן הסתם, היא ל"השלים הום ראן", או "הקפה שלמה", אם מתעקשים לתרגם. הכיתוב המגוחך "שחקן הכדורסל הסיני יאו מינג קולע לטובת היוסטון רוקטס" כבר מלמד שהמתרגם, או העורך, לא ראה משחק ספורט מימיו.

אמנם נטשה מוזגוביה חדשה בתפקיד כתבת הארץ בוושינגטון, אבל היינו מצפים ממנה לדעת כבר שלמועמד הרפובליקני לשעבר קוראים פרד תומפסון, ולא טד. בעצם, זה משהו שלא רק שליחים בארה"ב יודעים, אלא כל מי שצפה בכמה פרקים של "חוק וסדר".

לפיד מתכתב עם אביו המנוח/
שטען כי בניו זילנד ודאי יותר נוח

עונה לו הבן - הבעיה היא העם/
הרי היינו מקטרים כך בכל העולם

ובזמן ששם רחוק נופחת כבשה/
הוא ממליץ לכולנו לצאת לחופשה