פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מדור סוף

      לכבוד ראש השנה, שהביא למבול של כתבות ספרותיות במוספים, יצאנו גם אנחנו במהדורה מיוחדת: שני שירים במחיר של אחד!

      שערים

      גם השבוע אין הפתעות.הצפוי: "7 ימים" הוא זה שזכה בראיון עם פול מקרטני לקראת הגעתו להופעה בישראל. המחוזק: שולי רנד שב וממחזר את נושא החזרה שלו בתשובה ב"סופשבוע" ומה אתם יודעים, הוא גם מצליח במה שהוא עושה. ויש את וזה שבא להציל את נשמותינו הרכות מן השחיתות: גידי וייץ מתאר את הקומבינה של שולה זקן ברשות המיסים כולל תמלילי חקירה של זקן, של יו"ר רשות המיסים ג'קי מצא ואפילו של ראש הממשלה. איך אומרת כותרת המשנה? התקשנו להישאר אדישים, אבל יותר התקשנו להגיע עד לעמוד השביעי של הסאגה.

      גם ידיעות הציגו בסוף השבוע הזה תמלילי חקירה, גם הם קשורים לפרשת רשות המיסים - של מצא ושל אהוד אולמרט. יחסית לפצצה המתקתקת שיש גם לידיעות ביד, קצת מוזר שהם בחרו להקדיש לה רק ארבעה עמודים ועוד במוסף ממון ולא נגיד ב-7 ימים המנופח לכבוד החגים או במוסף הפוליטי שלועס שוב את ארבעת המתמודדים לרשות קדימה.

      ואם כאבי הגב שלכם קצת החריפו בסוף השבוע, יש לכך סיבה: 144 עמודים ל-"7 ימים", 120 למוסף הארץ ו-104 ל"סופשבוע".

      ג. שחר מציג

      נתעכב לרגע על השער של "7 ימים". אם ישראל חיכתה 40 שנה לביטלס, לראיון הזה היא לא היתה צריכה לחכות. קצת ילדותי, שלא נאמר פרובינציאלי ונדון לכישלון, לנסות להוציא מפול מקרטני את זה שהוא יותר טוב מלנון. אבל גד בירון (סליחה, שחר גינוסר) לא מוותר. אחרי הכל, כמו שהוא כותב: זה טבעי לעיתונאי בסדר הגודל שלו להחליף ממשלות ולקצץ את תקציב משרד הבטחון, אך רועדות לו הביצים כשמדובר בחיפושית.

      בכל מקרה, ג. יפית (סליחה, שחר גינוסר) מתגאה בכך שחשף בפני האמרגן של מקרטני רק את השאלות הקלות. אבל היי, איפה השאלות הקשות שהבטחת? אלא ש-ג. שחר הוא גרופי וראיון כזה לא באמת יכול להצליח. לא ברור מדוע אנשי "7 לילות" הדעתניים, שחתכו בלי להתבייש להקות על כאואזיס ומטאליקה, לא היו מעורבים. בעצם, כן ברור: במוסף התרבות של ידיעות מעסיקים עיתונאים, לא גרופים.

      עם הספר

      העגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להניק וכולם שמחים לקראת השנה החדשה ועיתוני הענק שהיא מביאה איתה. הוצאות הספרים מפציצות בכותרים חדשים לחג, העיתונים צריכים למלא תוכן בין עמודי הפרסומות והתוצאה היא עשר כתבות שקידמו ספרים במוספי סוף השבוע. בראש צועד העיתון לאנשים חושבים עם ארבע כתבות במוסף ועוד שתיים בגלריה, "7 ימים" קידם שלושה ספרים ו"סופשבוע" מפציץ מהאוויר עם פרוייקט בן שישה עמודים לכבוד ההוצאה המחודשת של "מלכוד 22". אנחנו מהמרים שבשבוע הבא נמצא את פרצופו של אמיר גוטפרוינד מקשט איזה מוסף.

      נתעכב על שתיים מהכתבות: גליה עוז, הבת של, הוציאה עוד ספר נוער בהוצאת כתר. בכתבה היא מתלוננת על הקושי שמתלווה לשם המשפחה המסובך. קשה לנו להאמין שהיא לא מבינה ששם המשפחה המכביד הוא זה שסידר לה את הראיון מלכתחילה. הראיון עם מיכל זמיר, לגמרי בת של, במוסף הארץ כבר גרם לנו לכתוב שיר:

      העשירים השתלטו למיכל על השכונה וזה מעציב/
      אבל רגע, בעצם מדובר בצהלה ולא בואדי סליב/
      ואבא שלה לא היה פנתר שחור שלחם בממסד/
      הוא היה פאקינג ראש המוסד

      מלצרים מזמרים

      אז מה אתם חושבים: איה כורם ידעה שכשהיא תתראיין ל-"7 לילות" כברמנית בג'וז ולוז הם ישימו אותה על השער ויספרו ש"כך נראית המוזיקה הישראלית"? או שהיא מבלה את סוף השבוע האחרון בהתחבאות מהעולם, ואולי אפילו מפסידה כמה משמרות רווחיות? מה שלא יהיה, נראה כי עורכי המוסף מרוצים ביותר מהתגלית, כמעט כמו בעלי הג'וז ולוז שוודאי יזכו עכשיו לנחילי קליינטים סקרנים. אפשר כמעט לאתר אג'נדה בסיפור הזה: רק לפני מספר שבועות סיפקו במוסף תמונה של השחקנית המכובדת מאיה מרון, ממלצרת ב"באסטה", ותהו מה צריך לעשות במדינה הזו כדי להתפרנס מאמנות.

      גם "תרבות מעריב" תורם את חלקו לערעור מפת המוזיקה הישראלית, בתחקיר שחושף קשיים ומצוקות ב"הד ארצי". הכתבה מגיעה, בתזמון מדוייק, יחד עם ראיון שנתן הראל סקעת אצל דרוקר ושלח בערוץ 10, שם מצטיירת תמונה מאוד בעייתית של חברת התקליטים שלו לשעבר, עמה הוא בהליכים משפטיים. כנראה שגם לעופר מנחם לא היה סופשבוע רגוע במיוחד.

      יחצ"נות זה לא זנות

      קצת אירוני לקרוא את הצהרתה של לוסי דובינצ'ק על כמה חלטורת היחצנ"ות בה בחרה היא מכובדת ולא זנותית, לאור הכתבה הכפולה שנתנה ל"סופשבוע" ו-"24 שעות", אבל כנראה שזו לא הפדיחה היחצני"ת היחידה של סוף השבוע. נראה לנו שמי שסגר כתבה משותפת של אנה ארונוב וויקה פינקלשטיין ב"7 לילות", לקראת גמר "רוקדים עם כוכבים", פישל, מאחר שבסוף ארונוב לא הגיעה לגמר, וכנראה היה מאוחר מדי כדי לשנות את שנקבע ונחתם. קיבלנו כתבה חביבה, עם האקסית והנוכחית של דני יוכטמן, אבל עם כל הכבוד, מי זה בכלל דני יוכטמן?

      דיאלוגים מהואגינה הותיקה

      גפי אמיר נפלה ראשונה. והשבוע, בצד השני של העיר ליאת תימור ונילי לנדסמן ממשיכות לטעת תקוות שווא בבנות ששוכבות על המיטה עם לפטופ ולא יכולות שלא לתהות. אם אמיר נפלה על חוסר פירמוט (כלומר לעשות את מה שדנה ספקטור עושה), הגראציות מקרליבך נופלות על פירמוט יתר. הן אמנם עושות את מה שהן הכי טובות בו - כתיבה על אופנה וולייף סטייל, אבל מעבר לכך שהרעיון מיושן (גיליתן את המייל? קאם און!), הוא פשוט לא עובד. העמוד מבולגן ובהנחה שמעניין אותנו מה שיש להן להגיד, נשאלת השאלה אם הן לא יכולות להוציא מעצמן יותר מאשר אוסף קומוניקטים על בתי קפה חדשים וספרי מאפה במהדורה מחודשת. כי אין לנו אודטה אחרת.

      עקיצת הדבורית

      הבושות שעשתה בריסטול פיילין לאמא שלה שרה הן בדיחה לעומת פאדיחת העל ב"הפואטיקה של הטבלואיד". שם הפכו את שחקן ההוקי האומלל לוי ג'ונסטון, זה שהכניס את בריסטול להריון, לבנה של המועמדת לסגנית הנשיא מטעם הרפובליקאים.

      דווקא מערן סוויסה, שמקדיש רבות ממרצו העיתונאי לידיעות אזוטריות על המתרחש במסדרונות גלי צה"ל היינו מצפים לדעת שבניגוד למה שכתב בידיעה על קרייני התחנה הממורמרים, אלכס אנסקי ורפי רשף, שאותם נתן כדוגמה לטאלנטים שצמחו מתוך מחלקת הקריינים של התחנה כלל לא שרתו בה כחיילים. אנסקי אמנם היה ראש מחלקת קריינים, אבל זה קרה הרבה אחרי שרותו הצבאי. גם טל ברמן (עוד דוגמה של סוויסה) צמח מתוך קומת השלישות. ואם כבר התפנינו לעסוק באותו אייטם שמעטר את הכפולה הפותחת של "תרבות מעריב" אין לנו אלא להגיד: אוי אוי אוי. נסו לפרוץ לשוק האזרחי מבסיסי חימוש בדרום הארץ. זה בטח קל יותר.

      שיר ליאיר

      לפיד נדרש לפער הדורי/ בעוד טור אנקדוטות מקורי

      הסבא בן מאה, הבן בר מצווה/ ויאיר יושב ומסכם את התקופה

      ובגלל שהלפידים יצאו לנו מכל חור/ מיברג כותב על אשתו רק פעם בעשור