פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מדור סוף

      סוף השבוע העמוס במוספים ובעמודים לקראת החג עמד בצלו של שער אחד, שבו הופיע אדם ששכח כבר הכל כדי להזכיר לכם לקנות ספר שכתבה עליו אשתו

      שערים

      קודם הגימיקים המסחריים, אחר כך התוכן. זה התחיל כבר ביום רביעי: הפרומואים לפרסומות של גולף בתוך עמודי החדשות של ידיעות; אחר כך הגיע השער המפוצל של "7 ימים", שאליו אנחנו כבר רגילים; וב"סופשבוע" - כתבת האמצע על הרב אמנון יצחק, שנראית כמו שער נפרד בתוך העיתון, והפרסומת של אייס שלצידה, שנראית כמו טיפ מהרבי לשנה החדשה.

      בידיעות הלכו על השער הכבד והשער המשומש. בוגי יעלון שוב מתלונן, הפעם כדי לקדם ספר (בהוצאת ידיעות אחרונות, כמובן). ולחשוב שהנודניק הבלתי נלאה הזה נחשב לרמטכ"ל שתקן וביישן. אהוד בנאי כותב בגוף ראשון על יחסיו עם אלוהים, כפי שהוא עושה בשנים האחרונות לעיתים די תכופות, בדרך כלל בלוויית כתב של "עובדה", שאותו הוא לוקח לסיבוב הופעות. איך כתב רענן שקד: מסוג הדברים שאשכנזים אוהבים.

      "סופשבוע" חולקים שער עם "שישי" של שלח ודרוקר, מסוג שיתופי הפעולה, שלא לומר הפרומושן העצמי, שלא ראינו בעיתון מאז שהצוות של גלעזר עזב את "עובדה". הציטוטים בראיון עם הלוחם היחיד ששרד את אסון השייטת לקוחים אחד לאחד מהכתבה. השאלה היא רק איך אתם אוהבים את סיפורי הגבורה שלכם: עמוסים צילומים מבנק האילוסטרציות של ערוץ 10, או מלווים בקצת יותר פרשנות של שלח.

      במוסף הארץ, מרים פיירברג, ראש העיר נתניה, בז'קט ורוד מסטיק, מזניקה לנו את הנושא החם של השבוע: שוטרים וגנבים. לפחות לא היינו צריכים לשמוע את קולה של האישה עם הקול הכי בלתי נסבל בארץ.

      סיכום ביניים: 220 עמודים לידיעות (156 בחלק א' ו-64 בחלק ב'), מוסף הארץ וסופשבוע – 128 עמודים לכל אחד.

      פשעים

      העימות בין האבוטבולים למרים פיירברג עשה טוב לשני הצדדים והגריל להם כתבות ממוחזרות שמציגות כל אחד בנישה שבה הוא מעוניין להתחפר: היא כלוחמת האמיצה במלחמות הפשע, והוא בכתבה ב"מוספשבת" של מעריב, כמסעדן תמים ומתקרבן. המשעשע הוא שכמו אקסים נבוכים, הם מקפידים להתכחש זה לזו בכתבות הפרופיל: היא טוענת שמעולם לא חיבקה ונישקה אותו, זה בכלל הוא שהתנפל עליה ברחוב בהפגנות חיבה מוגזמות. הוא מעדכן שהוא בכלל לא תושב נתניה, אז הוא לא מוטרד אם להצביע לה או לא.

      ב-"7 ימים", הולכים על ההארד קור: ראיון מקיף ומפורט עם המחסל של משפחת אברג'יל, עם כל הצבע שאתם צריכים מכתבה כזו, בעיקר אדום דם. ושוב קיבלנו את המילון הממוחזר, עם מונחים כמו "עשה לו חצאית" ו"כיפה אדומה". ככה זה: בשבועות שאין ראיונות קורעי לב עם קורבנות של עולם הפשע, העיתונים ממשיכים בגלוריפיקציה של הרוצחים.

      כן, אה

      לא הופתענו לגלות שהעיתונאים של ידיעות אחרונות הם אשכנזים שבעים, אבל מיוסרים, שההבטחות שלהם לשנה החדשה הן שיא השעמום הבורגני. חוץ מרונן ברגמן. הוא סתם תמהוני, שלא לומר דוחה. כשהוא תוהה אם בין פחימה לזביידי היה, כמו שהוא מגדיר זאת, "מכחול ושפופרת", אנחנו תוהים אם מישהו בכלל ערך את הפרויקט הזה.

      קצת חמלה לא הרגה עוד אף אחד

      כבר התרגלנו לזה שאמנים יוצאים מהארון כדי לקדם דיסק או ספר, אבל בסוף השבוע האחרון נדמה שמישהו כמעט הוצא מהקבר לצרכים יחצ"ניים. אם עמוס קינן רק היה מצולם לצד אשתו נורית גרץ, שכתבה ספר על חייו, דיינו; אם יגאל סרנה רק היה פוגש אותו ומציין עד כמה מצבו רע, דיינו; אבל השילוב בין תמונת השער העצובה, התמונה הפנימית והפירוט של סרנה מעלה תמונה מטרידה של ניצול אדם שכבר אינו אדון לעצמו. אם עד יום שישי האחרון נראו לנו הטענות נגד שילוב מדור הספרות של ידיעות ב-"7 לילות" כטרחנות לשמה, פתאום הן נשמעות הגיוניות לגמרי.

      זה לא עסק

      על אף שכבר סיפרו לנו שהמשבר הכלכלי העולמי יפגע בסופו של דבר בכולנו, שאין סיבה לשמוח וידה ידה ידה, קצת קשה שלא להיות משועשעים לאור הכותרות ההיסטריות בעיתונים הכלכליים בימים האחרונים. אותם איים של ביטחון ויציבות, שמדורי הניהול שלהם מטיפים להתנהגות רציונלית ושקולה, הפגינו בימים האחרונים פאניקה, בשלל כותרות היסטריות בכיכוב הצבע האדום. הגדיל לעשות "דה מרקר", שאת עמודיו מעטר סמל חדש – שור הבורסה, באדום כמובן, כשבגופו נעוצות חניתות (כמה שהתחשק לנו לעשות זאת בעצמנו בזמן תערוכת השוורים הדוחה בשדרות רוטשילד). לכן, הקריאה של מירב ארלוזורוב במאמר בעמוד הראשון ביום שישי האחרון – "משוגעים, אל תגעו בקופות!" – מזכירה יותר מכל מאמן כדורסל מיוזע ומפוחד, שזועק על חניכיו "תפסיקו להיות לחוצים!" בפסק הזמן האחרון, מספר שניות לסיום, כשקבוצתו בפיגור נקודה. במיוחד לאור העובדה שעמוד לאחר מכן מובלט ציטוט של בכיר לשעבר בבית השקעות: "האמת היא שאולי זה צעד מאוד חכם למשוך כספים מקופות גמל".

      תרבות, מה הריב?

      אפרת בוימולד לא לומדת: הבחורה מתעקשת להיות אחת המרואיינות הכי משעממות בשוק, ובתמורה כותבים מצליפים בה ללא רחם. לא ברור מה יבאס אותה יותר בשער של "תרבות מעריב" – זה שהכתבת פותחת את הכתבה עם מייל ששלחה לה בוימולד, וחושפת את הצעתה של המרואיינת לאופן שבו יש להתייחס בכתבה לחתונה שלה, או שמילות השיר שכתבה לשלומי שבת מכונות שם "בקלאווה דביקה".

      הכתבה, בכל מקרה, עושה את העבודה. ואם זה לא מספיק בלונד בשבילכם היה מגוון די רחב השבוע: החל מסיגל שחמון ב-7 ימים (שמקדמת קריירה פרסומית, בשמה היא מספרת על הגירושים הכואבים), דרך שירלי ברנר בסופשבוע (שמקדמת קריירה הוליוודית, בשמה היא מרכלת על רוברט דה נירו), וכלה בעופר שכטר בגלריה של הארץ (שמקדם את "שבוע סוף", בשמו הוא נדרש לכל התפקידים ששיחק בשנה האחרונה, כולל אלה שהם בכלל לא מהשנה האחרונה).

      שם רע לחלטורה

      נגיד שאתם שחקנים צעירים ושאפתניים, מחלטרים לפרנסתכם ונלחמים על תשומת לב. ואז יום אחד מתקשרים אליכם מ-"7 לילות" ומודיעים לכם שנבחרתם לככב בפרוייקט שלהם. השמחה גדולה: אתם מתראיינים, מצטלמים, מודיעים לכל המשפחה כולל למור משה מ-ג' 1. יוצאים ביום שישי בשבע בבוקר לקנות עיתון, מדפדפים בו כדי לקרוא מה אמרתם לכתבת - אבל רגע, איפה אתם? אה! בהמשך שבעמוד 41. עמוד לפני הפרסומות של הסקסולוג צחי בן ציון. לא נעים. אבל זה מה יש בינתיים.

      כרטיסי ביקור הם פורמט פופולארי לימי החגים, וגם ב-"7 ימים" יש אחד, כזה שמחבר בין הפריצות של השנה (לא ברור לאן הם פרצו, כי על רובם לא שמענו) למעצבי אפנה צעירים, ובמקביל פרוייקט על מעצבות צעירות לדתיות המעודכנות. וזה המקום לעדכן אתכם שלא הזיתם: ב"מוסף הארץ" באמת הקדישו עשרה עמודים לציפורים בירקון. הלך על החוברה.

      תיקיית מיחזור

      שלום לכם עופר שלח ורביב דרוקר. רק רצינו להפנות אתכם לטור של גיא מרוז ב"זמן תל אביב" בו הוא מהלל את ארקדי גאידמק, הבוס הנוטש של רדיו 99. מוכר לכם מאיפשהו? נכון! זה בדיוק מה שאורלי וילנאי אמרה בטור הדעה שלה אצלכם בתכנית. ובכלל, שישי של דרוקר ושלח היה סיכום נהדר של מוספי סוף השבוע בחודש האחרון. החל מהכתבה הפותחת, דרך החייל שאיבד את הזיכרון ועד קורין אלאל, כולם סיפורים שכבר קראנו.

      ואם כבר במיחזור, עסקינן, את הבשורה שמביא גון בן ארי ב-"7 לילות" על ההתאמה בין האישיות לטעם המוזיקלי קראנו כבר בהארץ, ממש לא מזמן.

      עקיצת הדבורית

      חלוקת ציונים לסלבס על בגדיהם זו מסורת מגזינית לגיטימית לגמרי, אבל אם כתבת "שליחות קטלנית" מתחפשת למעצבת דעת קהל, כדאי שתקפיד לפחות על אווירה של מקצועיות. על הסטיילינג של מיכאל מושונוב נכתב: "בשנות התשעים קראו לזה מטרוסקסואל". אז זהו, הביטוי מטרוסקסואל השתרש בתחילת שנות האלפיים ואפילו נבחר ב-2004 למילת השנה על ידי האגודה האמריקאית לדיאלקט; בשנות ה-90 רק שלושה אנשים השתמשו בו, ואנחנו אפילו לא בטוחים שאנה וינטור הייתה אחת מהן.

      שיר ליאיר

      שוב פעם דנקנר? זועקת ליהי בבהלה/ כנראה השיא העיתונאי של הקריירה שלה

      כי השבוע לפיד מפרגן לחברים/ זה שביקר בניו יורק וגם החבר של ההורים

      כדי לכסות את התחת הוא כותב גם על רוק/ יהלי סובול זה שם שתמיד טוב לזרוק