פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מדור סוף

      המוספים המפוהקים שלפני סוף השנה ניצלו לאחר שהמפכ"ל הצית אש בין שתי משפחות: לא אבוטבול ושירזי, אלא מוזס ושוקן

      שערים

      השיא מאחורינו. המוספים שבו השבוע לגודל נורמלי, תוכן בינוני, משעמם ברובו והרבה יותר מדי פרסומות. השיא – מוסף פרסומי בן 16 עמודים שמפריד בין חלק הכתבות של "7 ימים" לחלק המדורים.

      על שער האכסניה לתכנים הצרכניים לחג, יהורם גאון, בראיון על מות אחיו בני, שמעניק שיעור לכל עיתונאי בהשחלה אלגנטית של המניע היחצ"ני לכתבת חג: "קשה לגאון לדבר על אחיו... זו גם הסיבה שהוא לא מזכיר אותו במופע החדש שלו". ולפני שהשנה נגמרת נראה שאת פרס "מדור סוף" ליחצ"ן הדבק במטרתו זוכה מי שהצליח לשכנע את עורך "סופשבוע" לשים את מאיה בוסקילה על השער, רגע לפני מופע חדש.

      במוסף הארץ התהדרו בכתבת חג מיוחדת עם המפכ"ל דודי כהן. לכאורה, ראיון לגיטימי ומתבקש עם אדם שנמצא לאחרונה בעין הסערה, לאור ניסיונות החיסול הפליליים וניסיונות השוחד השלטוניים. אבל אל תהיו תמימים: זהו בסך הכל עוד קרב קטן במלחמה בין בני האור לבני החושך, בין כנופיית שלטון החוק מרחוב שוקן לבין כנופיית "אהוד אולמרט, דניאל פרידמן וחיים רמון, אתם מושלמים כמו שאתם, אל תחשבו לרגע להשתנות" מרחוב מוזס. פעם, ממש מזמן, המלחמה הזאת היתה נחלתם של יודעי ח"ן ושל קוראים חדי עין. היום, צריך להיות יוסי בובליל כדי לא להבחין בכך שב"הארץ" זועמים על פרסום התמלילים מפרשת רשות המיסים ב"ממון" לפני שבועיים, מזווית אוהדת לשולה והחבר'ה, במקביל לכתבה הביקורתית על אודותיהם במוסף הארץ.

      "ובכל זאת, כלי תקשורת רבי השפעה ניהלו מסע-צלב נגד חקירת המשטרה בפרשת רשות הממסים. מקרי או לא מקרי?" שואל ארי שביט את המפכ"ל. "אני סבור שלכל דבר יש כוונה, לכל דבר יש כוונה", עונה כהן. שביט ממשיך: "האם פירוש הדבר שלהון-שלטון יש צלע שלישית ושמה עיתון?" (בואו נחשוב רגע: הארץ לוקח את הצד של המשטרה, דנקנר כבר מזמן לא במעריב, ב"ישראל היום" חולים על התחת של ירון זליכה והפטרון שלו. באיזה עיתון מדובר? גל גפן?) ומסיים במשפט "האם אתה מרגיש שיש גורמים בעלי עוצמה בחברה, בכלכלה ואולי גם בתקשורת שיש להם עניין לבלום את המשטרה?" כהן, כמובן, מנצל את ההרמה ומנחית בעוצמה: "התשובה היא כן, נקודה".

      לא חשבתם שהמתקפה הלא כל כך מרומזת הזאת תעבור ללא תגובה. תחת כותרת הביניים "המפכ"ל המבולבל" תוקף נחום ברנע ב"מוסף לשבת" של ידיעות את המפכ"ל, וטוען שההתייחסות הפומבית והביקורתית לעבירותיהם של אהוד אולמרט ואברהם הירשזון בראיון היא חלק מה"זליכיזציה של הפקידות הבכירה של הפקידות הבכירה בשירות המדינה". אחר כך הוא מתפנה לטפל בשימוע הלא תקין, לטעמו, שייערך לאורי בר לב, שנוא נפשו של כהן. בדרך תוקע ברנע קטנה להארץ, כמובן, ומזכיר את משתפי הפעולה של ה"זליכות": "אלה יימצאו לו בעמותות לטהרנות השלטון, באתרי אינטרנט ובאגף המתלהם, הצורח, של התקשורת". גם דניאל פרידמן, אגב, הגיב בחריפות לראיון של כהן, אבל הוא הרי היה פרשן משפטי לעת מצוא של "ידיעות" עד זה לא כבר. המשך יבוא, זה בטוח, ואותו כבר לא תיאלצו לחפש באותיות הקטנות.

      הערב בחדשות

      שוטר אחר שזכה למירב תשומת לב השבת הוא מומחה המז"פ עופר שלוש, שמתראיין למיקי רוזנטל ב"סופשבוע" על ממצאיו הראשוניים כי רגב וגולדווסר אינם בחיים, ואז שב ומתראיין על כך למיקי רוזנטל גם באולפן שישי של שלח ודרוקר. כזה פרומו לא היה לנו מאז...מאז שבוע שעבר. טוב, לפחות הכל מתואם ומסודר. תיכף חוזרת "עובדה" ואז דרוקר ושלח יכולים להיפרד לשלום מהפרומואים. ההתאמה בין מהדורות סוף השבוע בטלוויזיה למוספים לא הסתיימה שם: הכתבה על הפלסטיני שאשתו הבולגרייה ילדה תינוק בעודה בתרדמת מצאה דרכה גם ל"מוסף השבת" של ידיעות, וגם לשלח ודרוקר, וראש המוסד מאיר דגן החליט שאם הוא כבר איש השנה של חדשות ערוץ 2, מוטב שגם אלוף בן וקוראי הארץ יהנו מכפולה מפתיעה על אודותיו בעמודי החדשות של הארץ .

      זמרים

      אחרי מסעותיה הצבעוניים בעולם של עלמה זוהר, קבלו את הדיכאון של רות דולורס וויס, בעוד כתבת "אנחנו מתים על נשים מחורפנות ששרות בסדר" ב-"7 לילות". טוב, זה לפחות יותר מעניין מעוד ניסיון של עברי לידר להמציא את עצמו מחדש, בכתבת שער לקראת תקליט חדש, בה נדמה שהוא מתחיל לשעמם גם את עצמו.

      הרצף של לידר, דולורס וייס וניב רז (מי?) בזה אחר זה ב"לילות" חושף את החיבה של עיתונאים ועורכים ישראלים לדיכאון והדרכים להתמודד איתו: במשנה של לידר: "בלי יותר מדי מילים מיותרות ועם המון כאב שעזר לאלבום החדש שלו להתעורר". במשנה של דולורס וויס: "עשתה טבלאות של בעד ונגד התאבדות והחליטה להישאר בחיים. זה לא מנע ממנה לסבול מדיכאון כרוני...". במשנה של רז: "ניב רז עבר יותר מדי דכאונות, פסיכולוגים ומסעות באזור הדמדומים של הכמעט...". התמהיל הבעייתי הזה אולי יזכיר לעורכים באשר הם שאנחנו חיים באחד המקומות המדכדכים והמסוכסכים ביותר על פני הגלובוס ושכולנו קצת מבואסים. אבל כשזה קורה לכל כך הרבה אנשים – כלומר, כמעט לכולם – אין כאן סיפור, ובטח לא תחליף לעבודה עיתונאית רצינית ומעמיקה.

      ב"תרבות מעריב", לעומת זאת, הקדישו את מוסף החג למוזיקה והלכו על הימורים לשנה הבאה. על השער הם מיקמו את חמש הזמרות שיעשו את זה מעכשיו. הבחירות מעניינות, אבל הסטיילינג בתמונת השער גורם להן להיראות כמו חמש הבנות שרוצות להיכנס למפרץ האהבה.

      פרויקטים

      קשה להחליט איזה פרוייקט היה יותר אווילי, מיותר ומעליב. אולי אסופת הטראומות השנתיות ב"מוסף לשבת", שניסתה להתחכם עם הכללת הסעיף "נעמה קסרי זוכה בהישרדות", שגובה בניסיון לא מוצלח להלין על הצטיידותם של כוכבי ריאליטי ביחצ"נים. אם רוצים להביא אותה באמירות פוסט מודרניות, כדאי שזה יהיה מנומק ובכל מקרה כדאי להשאיר את הדברים האלה למומחים ממוסף הבידור של העיתון. מעבר לכך, הכללתה של קסרי ברשימה שכותרתה "בחזרה למקום הפצע", לצד קבר אודי גולדווסר, בסיס זיקים המופצץ, פקיעין המתאוששת מהמהומות, שדרות הלומת הקסאמים, ירושלים הדרוסה, נפגעי חפציבה והאמא שהרגה את בנה – לא פחות – היא כמעט עילה לתביעת דיבה. ככל הזכור לנו, הפשע היחיד של קסרי היה נטישת בנה הקטן לכמה חודשים, לא יותר.

      גם אוסף התמונות של נשים בהריון ב-"7 ימים" טוען לכתר. זה נכון שבחג האינטילינגציה שלנו יורדת, אבל הארוחה הגדולה עוד לפנינו ובשלב זה אנחנו עדיין יודעים שאם מתחשק לנו צילומים של חודש תשיעי ליד הכיור במטבח, נלך ונקנה "לאישה". יש אלפי צלמים שמצלמים נשים בהריון ואת מספרי הטלפון שלהם אפשר למצוא על לוח המודעות ב"דיאדה". אין בזה שום דבר חדשני, לא כל שכן כשכל הנשים שרואיינו, פרט לאישה ששכלה את בעלה במלחמת לבנון, היו מאותו שטאנץ בורגני מוכר.

      חנה ארנדט בשוק

      כשרוצים, אפשר. במוסף הארץ נתנו לנו הצצה אל הצד הצהוב שלהם והיה לנו כיף. מסתבר שגם באכסניה מכובדת אפשר לעשות עיתונות סליזית למופת, ובהארץ עשו בדיוק את זה כשניפקו כתבה מהנה על רומנים אסורים בין הסלבס של האקדמיה לסטודנטיות, בעקבות פרשת אייל בן ארי מהאוניברסיטה העברית.

      חזירות קפיטליסטיות

      טוב, זהו, אנחנו נכנעים. אחרי שלושה שבועות של חסד יחסי, התייאשנו מהמדור של ליאת תימור ונילי לנדסמן ב"סופשבוע", הממצב את עצמו כאסופת קומוניקטים בוטה. חשבנו שלכבוד ראש השנה נקבל מתימור המלצה על מתנה שנכין במו ידינו עטופה בחוטי רפיה, במקום זה קיבלנו המלצות לגלוס מהמם ולחולצה שגעון, עטופות בדיאלוגים קלושים ומשומשים. כי אם כבר השלמנו עם העובדה שאנחנו חיים בעולם חומרני, רצוי שנעשה את זה בחן. לפרטים נא לפנות לדאה הדר.

      תיקיית מיחזור

      מאיה בוסקילה ועברי לידר לא לבד: לפני שנתיים ראו אור בעברית שני ספרים: "למה לגברים יש פטמות" ו"איך לדגדג את עצמך", שעוסקים, הפתעה הפתעה, בניפוץ מיתוסים ואמונות תפלות - בדיוק כמו הפרויקט של אמיר אפרת ב-"7 ימים". יציאת אחד הספרים לוותה גם בפרויקט במוסף הארץ. מאז אנחנו מעריכים שהמיתוסים האלה נופצו לא מעט. לפעמים ב"סגנון", לפעמים ב"מנטה", אבל היי, חייבים לצקת תוכן בין הכתבות הפרסומיות הבלתי נגמרות של גד בירון, גם אם הכותב הוא פרשן הכדורגל של העיתון. את אח של משה דץ ביזבזו על הגליון הכפול בשבוע שעבר. מיחזור בוטה עוד יותר אפשר למצוא בכתבה של אילת נגב על ספרו החדש של סרי נוסייבה. עקיבא אלדר שוחח עם נוסייבה באותו נושא בדיוק לפני יותר מחודש, ב"הארץ".

      התקבלה הודעה אחרונה

      ברכות לדה מרקר וויק על היעלמו של מדור ה-SMS מקווים שהוא לא סגור לרגל שיפוצים, אלא שהוצא צו הריסה.