מדור סוף

לפני שהספקנו בכלל להרהר על דיאטת חגים, המוספים נהיו אנורקטיים. בין יום כיפור לסוכות יש לצפות שיחזרו הפרוייקטים הדשנים, אבל בינתיים הסתפקנו בשלושה מוספים דקים במיוחד, תוצאה של ימי הסגירה הקשים בחודש הזה. השערים אומרים את הכל. ב"סופשבוע" הצליחו לאלתר שער סביר עם פול ניומן וכתבה של רון מיברג, אבל זה נראה יותר כמו מזל (סליחה, פול) של הרגע האחרון מאשר צעד מתוכנן היטב. ב-"7 ימים" ובמוסף הארץ התייאשו מלחשוב בצורה יצירתית. מוסף הארץ הכריז על עשור למהפכה המינית השנייה שהחלה עם המצאת הויאגרה. הכתבה טרחנית ונראה שמקומה באמת בעיתון של לפני עשר שנים. ל-"7 ימים" יקח הרבה זמן להתאושש מהפדיחה הקולוסאלית ששמה עפרה ויינגרטן.

.

יש דברים שאי אפשר לקבל מהם יותר מדי. הסכסוך של עפרה וינגרטן וענת ברזילי, בניגוד למה שחושבים אולי בידיעות, הוא לא אחד מהם. באמת, אנחנו מנסים להבין ולא מצליחים: כיצד קרה שסאגת בית הספר למשחק של שתי שחקניות כושלות מצליחה למלא כל כך הרבה עמודים במשך כל כך הרבה שנים? רק לפני חודשים ספורים קראנו עוד פולו-אפ על הסכסוף המשפטי ב-"24 שעות" של ידיעות, והגם שוינגרטן לא התראיינה שם, באמת שזה הספיק. ובכל זאת, מבלי שביקשנו, העמיסו עלינו שוב את ההתבכיינות הווינגרטנית הרגילה, כולל זה שאין לה כסף לשלם חשבונות, לקנות בגדים או לחיות בכבוד. טוב, נו, אם היא תחזור בליהוק מפתיע של האמא הרעה באיזו טלנובלה, אולי זה יהיה שווה את זה. אולי.

"7 ימים" מתהדר בבנאי המתחזק מכל, אהוד? יילך לו "תרבות מעריב" ויקטוף את הבנאי החילוני האחרון- אורי – לכתבה עם ציטוטים מתגרים, או לפחות געגוע לשבת עם בני דודיו על איזה בירה. הכתבה נועדה לקדם את הדיסק החדש, אבל לא בטוח אם המטרה הזו מצדיקה את התבטאותו המגעילה של בנאי לגבי לידה טבעית, בה הסביר מדוע לא ישב וצפה בירכתיים: "אני אוהב בשר". פיחס.

אנחנו מקווים בשביל הפרסומאי הדר גולדמן שטוסקנה יפה בתקופה הזו של השנה, כי זה הזמן לחופשת התאווררות קצרה בחו"ל. מוסף הארץ חושף את מה שכנראה הרבה אנשים חושבים על משרד הפרסום הפרובוקטיבי, ונדמה שאויביהם הרבים של זרמון-גולדמן רק חיכו לטריגר כדי לספר את זה. לזכותו של גולדמן יאמר שענה על כל השאלות, התייחס לכל ההאשמות וכמו איש מכירות טוב, אפילו דחף את התקליט החדש שהוא מוציא עם להקת "סיאם". בינתיים, במדור של ליאורה במעריב, הוסיפו עוד קצת שמן למדורה וסיפרו איך גולדמן איים לאחרונה על הפרסומאי מודי כידון, שאם יקח לו לקוחות הוא יקח לו את אשתו שרון כידון.

ב-"7 לילות" אוהבים את שב"ק ס' כאילו היו הג'ירפות, והשקיעו בהם ברעיון שודאי התבשל לא מעט זמן: הצמדת פסיכולוג ללהקה. עשו את זה קודם, לפניהם, זה כן משנה: "מטאליקה" בסרט התיעודי "סוג של מפלצת", "עובדה" עם הדג נחש וה"רד בנד" שחקו את השטיק עם שי אביבי. הפוטנציאל שקיים בהפגשת להקה עם פסיכולוג מתבזבז על החבר'ה מיבנה. יש שם יותר מדי חברים וחוץ ממוקי אף אחד לא באמת מעניין. היינו שמחים לראות את זה קורה באיחוד הבא של "תיסלם", או אפילו עם להקה צעירה ומסקרנת יותר, כמו, נאמר, "יוסלס איי די". מה שלא יהיה, על השער הזה היינו מעדיפים לראות את שולמית אלוני, שהייתה אחד הדברים הכי מעניינים בשבת, למרות שהתחבאה במוסף הספרים.

והיו השבת גם דולצ'ה וגבאנה, והרבה אדריכלות ואנשים בני מאה, ובנות סרבניות – ובקיצור, מרוב שעמום החלטנו לעשות מעשה, ולקחנו ליד את "העיר". עוד מעט בחירות בתל אביב, והגיע הזמן שנראה את הפרצוף של הדב חנין הזה, לא? אלא שהופתענו בגיליון מיוחד (שגם הוא, מן הסתם, תוצאה של מגבלות הסגירה של החגים), שקיבל את השם "פייסבוק" ונדרש לפרצופה של המדינה, בעשרות דיוקנאות של ידוענים שונים, עם הצמדת תווית לכל אחד מהפרצופים. מינימום מאמץ, מקסימום תוצאה. כמו שמרתה סטוארט אומרת, אפשר להשתמש בשאריות כדי לרקוח דברים נפלאים לחגים.

סביר להניח שבכלל לא הבחנתם בדבר המשמעותי ביותר שהתרחש בין דפי העיתונים בסוף השבוע. בטורו "גזענות קטנה שלי" מתוודה שקד – אלא אם כן הבנת הנקרא המוגבלת שלנו מכשילה אותנו שוב – שהוא גזען אנטי מזרחי. שקד אמנם מדבר על האשכנזים בכללותם, אבל הוא לא ממש מתאמץ להבהיר שדעותיו שונות ואף כותב "הטור הזה עצמו יעלה לי בנידוי". כל זה מתחבא בין דפיו של מוסף חלש, שבשער שלו מככבת הסיידקיק של בץ ואוזה. אלא שבעמוד הראשון של ידיעות אחרונות מופיעה רק הפניה סטנדרטית לטור, שכלל לא מרמזת על תוכנו, ובעמוד השער של המוסף שקד לא מוזכר אפילו ברמז.

לידיעות היתה פצצה ביד, אבל במקום להוסיף לה כמה טונות של חומר נפץ, הוא בחר לפרק אותה בשקט. המהלך הזה מלמד על מגבלות התוכן של עיתונים יומיים, כולל הארץ. יש בהן דעות משמאל, יש בהן דעות מימין, אבל הספקטרום מוגבל מאוד ובעיקר ממלכתי מאוד. אם יש מקום לתעוזה, הוא קיים רק בכיוונים לא פוליטיים או חברתיים, כמו כתבת שער על הוויאגרה או ניסויים במיטה של דנה ספקטור. אחרי הכל, גם אנשים בעלי דעות פוליטיות שמרניות – כלומר, מרבית הישראלים – מזדיינים. אבל אסור לפרוץ את הגבולות הבלתי נראים אך המאוד מאוד ברורים של תקינות פוליטית, לפחות לא בין כתלי תקשורת המיינסטרים.

שקד עשה זאת, אבל סביר שלמאמרו לא יהיה המשך. התחקירניות של תוכניות הרדיו לא יתקשרו ככל הנראה, והכנסת לא תתכנס לדיון פגרה מיוחד. עדיף לעסוק בעוד אייטם חבוט על המשבר בכלכלה העולמית, במקום לפתוח לדיון את אחת הסוגיות הכואבות והמושתקות בישראל.

זו לא ההגשה הרדומה/ אלא בכלל הריצפה שעקומה

אם הרייטינג של אולפן שישי נפילה/ זה בגלל שלצופי הטלוויזיה יש תקלה

במקום לפרגן לאלה שעושים טוב/ אתם מזפזפים לערוץ הקרוב

אולי אם נהיה קצת יותר כמו לפיד/ יהיה לכולנו כאן אחלה עתיד