פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מדור סוף

      סוף השבוע עמד בסימן הפאדיחות שממשיך לעשות הטבלואיד הוותיק, ידיעות אחרונות, ואובססיית הריאליטי הקלה שמפתח הטבלואיד לעתיד, הארץ

      שערים

      השאלה היא לא להיות או לא להיות, היא אפילו לא אם לקנות או למכור - השאלה היא אם לפרסם או לחכות. מתי כדאי להתחיל עם הפרוייקטים החגיגיים לכבוד המשבר הכלכלי? ב"מוספשבת" של מעריב הנפיקו גיליון מיוחד מלא במאמרים וספקולציות על המצב, עם הכותרת "סיכום ביניים"; שער "מוסף הארץ" מוקדש השבוע לכתבה על יום בחיי בית השקעות, שהיתה יכולה להתקצר בכיף ל-500-600 מילים ומקומה בחלק הראשון של העיתון, יום אחרי הדרמה בבורסה, ולא בשער של מוסף; ו"ליאורה" בסופשבוע מקדישה את עצמה לשמוזינג של בעלי ההון בארץ, כולל טרוניה דקה על כך שלא מספיק רע להם.

      אבל ב-"7 ימים" וב"סופשבוע" העסקים כרגיל - כלומר, "7 ימים" עדיין מתחזה למקומון של פתח תקווה, עם כתבה על הטניסאי הלא מעניין בעליל דודי סלע, ו"סופשבוע" מפגיז עם הכתבה הכי טובה בסוף השבוע, שעקבה אחר מסעו של בועז גאון אחר הסרטן שהרג את אביו, והיא גדושה רגשית ועובדתית. כמו בכתבת המאסטרפיס של דורית חכים, מתברר שוב שטרגדיות אישיות הן חומר לכתבות מגזיניות מעולות.

      נוכחים נפקדים

      בידיעות אחרונות הבטיחו ביום חמישי לפרסם לראשונה תצלומים המתעדים לוחמים ישראלים הורגים ערבים במלחמת השחרור, ואף תרמו מספר תמונות לעידוד התיאבון. הקוראים הסקרנים שאצו רצו לדוכן העיתונים נותרו עם הבהרה מוזרה בעמוד 11, שמסבירה כי בעקבות הפרסום הגיע למערכת מידע רב מאזרחים על אודות האירוע, וכי הפרסום המלא של הסיפור נדחה למועד אחר. אולי הדחייה הזאת נולדה עקב הפיספוסים של ידיעות אחרונות בעת האחרונה, שבראשן פרשת המכתב המפוקפק שהודבק לאהוד ברק והסיפור המפוברק על הניצול ממינכן, אבל התוצאה היא פאדיחה קולוסאלית נוספת.

      פסולים לעדות

      אורי משגב מראיין ארבעה ראשי רשויות בערים מעורבות, שמנסים לנתח את התקריות בעכו ולחזות האם הדבר אפשרי גם בעירם. אפשר היה לצפות שמשגב או עורכיו יהיו מצוידים באינפורמציה המינימלית על הרקע הבעייתי של לפחות שניים מהמרואיינים, יואל לביא מרמלה ויונה יהב מחיפה, בנושא היחסים שבין יהודים לערבים. לביא, ראש עיר סוער ושנוי במחלוקת, סירב לקרוא לרחובות בעירו בשמות ערביים ואמר בסגנונו המעודן: "זה לא מוצא חן בעיניהם, שילכו לגור בג'לג'וליה, שזה שם ערבי, מה קרה, מה? למה שאני אחליף את השם, בגלל שג'מאל אחד רוצה להחליף את השם או בגלל שאיזה מוחמד אחד רוצה להחליף את השם? שיחליף את אללה שלו".

      בעקבות ההתבטאויות ועקב חשד בפלילים אף בוטל מינויו של לביא לראש מנהל מקרקעי ישראל. יהב, לעומת זאת, היה מעורב בהדחת סגנו, ואליד חמיס מבל"ד, לאחר שהאחרון הביע הזדהות עם האזרחים ההרוגים בלבנון בזמן המלחמה ב-2006 וקרא לסיומה. גם אם נניח ששניהם יכולים להעיד על מצב הדו קיום בעירם, האם עברם המפוקפק בתחום לא שווה איזכור בכתבה?

      מצפה הימים

      למה קראנו ל-"7 ימים" בשם לא יפה, אתם שואלים? ובכן, זו לא רק העובדה שכתבת השער נראית לנו מפוספסת ועילגת, היא גם טוחנת שוב נושאים שסלע העלה בראיונות קודמים – הבעיות המשמעתיות, ההדחה מהסגל האולימפי ותחושות הקיפוח. במקום לנצל את כוח האדם ואת אהבת העורך לספורט כדי לנפק כתבות תחקיר על בעיותיו של הספורט הישראלי, מעדיפים במוסף לעשות עבודה קלה ולייצר שערוריות זוטא באמצעות ראיונות עם כוכבים דרג ב' (קודם שחר צוברי, עכשיו סלע). תוסיפו לכך כתבה על על עוד בודי-בילדרית זוללת סטריאודים, נושא שמוצה ועדיף להתעלם ממנו, ובטח שלא להקדיש לו כל כך הרבה תמונות מכוערות וכותרת שחוקה כמו "משחקת בקוביות".

      ומנגד, מירב מיכאלי ואמה, ז'וזי קסטנר, מתראיינות לראשונה על הטראומה של רצח קסטנר ומורשתו, בכתבה שהיינו מעדיפים בהרבה לראות על השער. העילה נמצאת בבוקסה בעמוד האחרון: השתיים התראיינו גם לסרט תיעודי בנושא, שיוקרן בפסטיבל חיפה הקרוב. הפרק השני בקומיקס הרוסי הוא הנקודה המעודדת במוסף של המדינה, אבל כרגע רמתו טרם התייצבה. צריך לעודד את שבעה ימים על קידום הז'אנר הזנוח הזה, ולצפות לשיפור בשבועות הבאים.

      עובדים עלינו

      הערה אחרונה בנושא סלע: השער של 7 ימים מבטיח לנו שהטניסאי ידבר על "הההתחמקות משירות בצה"ל. ימי השכרות. והלילה עם שראפובה". בפנים מספר סלע על לילה שבו ישן עם שראפובה כשהיה בן 13 (!), אך "לא ניצל את ההזדמנות", כהגדרתו, כך שבזכות ידיעות נותרנו מאוכזבים מאי קיום יחסי מין בין קטינים. קלאסה זה הצד החזק שלהם. אבל ההטעיה הזאת היא כאין וכאפס לעומת דה מרקר וויק, שמבטיח גיליון שעוסק במות הקפיטליזם, בעוד בפנים מסתתרת כפולה מתורגמת ולא מרשימה מהגרדיאן בנושא, בזמן שמרבית העיתון עוסק בפרויקט שחוק ומשמים על עובדי לילה.

      חתולי סיאם

      טוב, נעבור על זה רק עוד פעם אחת: לפני שלושה שבועות קרה מה שקרה בין הדר גולדמן לספי שקד. שבוע אחרי כן התפרסמה כתבה על הסכסוך בין השניים ב"מוסף הארץ" והאש לובתה, כולל ציטוטים משני הצדדים. ביום רביעי האחרון פירסם גולדמן התנצלות בעיתונים, המופנית אישית כלפי שקד ומטרתה ליישר את ההדורים. אז איך זה שביום שישי יוצאת עוד כתבה על גולדמן ב-"7 לילות", שם הוא ממשיך להתגרות בקולגה להיאבקות? האם הוא לא ידע כי הוא עומד להתנצל כשאמר כי ספי שקד הוא "אדם לא אסתטי", למשל? ואם כבר, מדוע נגזר עלינו לקרוא שוב את הציטוטים שאמר כבר בכתבה ב"הארץ" (כמו, למשל, התזה שלו על כך שעולם הפרסום לא מייצר דבר?). האם הקטטה בקנטינה היא יחסי ציבור למשרד הפרסום של גולדמן, או שמשרד הפרסום הוא יחסי ציבור לקאמבק של להקת סיאם, או שההתנצלות היא יחסי ציבור לקנטינה, או אולי משהו אחר? ועד מתי ניאלץ להמשיך להתעניין בקשקוש הזה בדיוק?

      לכלכת, יא אשכנזי

      מצאנו את הסיבה האמיתית שרענן שקד הודה כי הוא גזעני: הוא רצה קצת חופש מהטור שלו ב-"7 ימים". בשבוע שעבר הוא לא היה, והשבוע שקד שירבט פתיח קצר, ואז מיקם בטורו מכתב ארוך של קורא מזרחית זועמת ומנומקת. לבו של שקד לא נמצא בטקסט שלו השבוע, הממלכתיות זולגת ממנו ופתאום נראה שזה כבר לא כזה כיף להודיע שאתה לא אוהב פרענקים. אם שקד כתב דברים קשים בטור הקודם, עליו לעמוד מאחוריהם, לעודד את הפולמוס ולא לסגור את הסיפור במהירות בנימה מתנצלת. זה מה שקורה כשנותנים לאשכנזי לעשות פרובוקציה.

      הארץ שלנו

      אנחנו מבולבלים בקשר לקומונה הצעירה בתוך קיבוץ נווה איתן. בכתבה במוסף מספרים על חווה אקולוגית, אבל כשאותה קומונה הופיעה בשישי עם עופר שלח ורביב דרוקר בערוץ 10 לפני שבועות ספורים, הדגש היה על גידול הילדים ב"תאוריית הרצף", את זה לא איתרנו בכתבה בעיתון. לא משנה איך תקראו להם, הסיפור שלהם כבר לא חדש לאחר שראינו אותו בטלוויזיה.

      ירון פריד, בכתבה הארוכה על מתמודדי האח הגדול, יכול להתהדר בשפה מרהיבה, למצוא הקבלות לדמויות ממחזות קלאסיים, לנבא את קץ האנושות באופן מנומק ופיוטי (או טרחני וגדוש מדי, תלוי אם אתם נמנים על אוהדיו או שונאיו) – אבל בסופו של יום, הוא לא יברח מהאמת: פריד מכור. רק מי שרואה ערוץ 20 יודע על התלתלים של איתי בגב בכזה פירוט. בכלל, "הארץ" הולך ונערך למעבר לפורמט טבלואיד, עם כתבה שניה השבוע בנושא "האח הגדול", שנתקעה גם היא, יש לשער, בגרונם של הקוראים הוותיקים והשמרנים של העיתון, יחד עם הקרואסון של הבוקר.

      עקיצת הדבורית

      מה, שבוע שני ברציפות שנתקן את מנחם בן? יתחילו להגיד שאנחנו אובססיביים. ובכל זאת, אין בערוץ 10 תכנית שקוראים לה "לשבור את הקיר", יש תכנית שקוראים לה "ראש בקיר", והאמת היא שלא שוברים שם כלום, ואין אפילו פטישים. עורכי "תרבות מעריב" יקרים, אל תפחדו לעבור על הטקסטים של בן לפני שהוא מודפס. הוא לא כל כך נורא כמו שאומרים.

      שיר ליאיר

      החבל מתהדק, המיתון בפתח/ קופות הגמל בסכנה, לפיד במתח

      הוא מרגיש עשוק ונבגד על ידי בעלי ההון/ אתם יודעים, הכל יהיה

      אחרת כשהוא יהיה בשלטון/ אבל אולי במקום שוב ללכלך על

      דתיים וערביים ולהטיף למעמד הבינוני/ עדיף היה לתת

      כותרת "גם אני גזעני"?

      המדור יוצא לחופשה בת שבועיים.