פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מדור סוף

      סוף שבוע ללא דרמות דווקא הניב כמה חשיפות נאות: השמאל מת (לפני 8 שנים), נחום ברנע לא מפחד מתביעות דיבה ודנקנר וסרנה שונאים אתכם

      שערים

      7 ימים מודיעים שאיתרו את ה"רב של אובמה". שמואל פוניי, אפרו-אמריקאי, בן דודה של מישל אובמה ומקורב, כביכול, למשפחת המלוכה החדשה. הקשר הישיר של פוניי לבחירתו של הנשיא, על פי הכתבה, הוא בעיקר טיפ שנתן לנשיא הנבחר להסביר לקהל יהודי כי שמו נגזר מ"ברוך". לא משהו שרם עמנואל (המרוץ לראיון החל) לא יכל להגיד. גם הערכות שפוניי יקיים טכסים יהודיים בבית הלבן לא הצליחו להסביר מדוע האיש הזה ראוי לככב על השער. עוד פחות ברור למה בשער מוסף הארץ בחרו בדוגמנית סורית במדי משרתת צרפתייה.

      ב"סופשבוע", המצב סביר, אך משומש. "האח הגדול - גרסת המציאות", מכיל סקירה על עתידנו בעולם שבו הממשלה תעקוב אחרי כל צעד שלנו. העיקר שהריאליטי זוכה לאזכור בשער. המגזין "G" של גלובס נשאר עם שתי רגליים על הקרקע הבוערת, ומצליח לראיין מפוטרים טריים, בשמותיהם המלאים ותוך חשיפת תמונותיהם. באמת כבר נמאס מהסיפורים האלמוניים של מ' מאמדוקס וג' מקודאק, וגם של א' מהטור של ספקטור, שגם עליו איימה השבוע חרב הפיטורים. במצב הנוכחי, פיטורים הם כבר לא בושה.

      אחים לקלישאה

      שימו לב למשמעת העריכתית של כולם: להכניס כמה שיותר "האח הגדול", בכל מקום ובכל אמתלה. ב-"7 לילות" יש תמונה של בובליל כקישוט לכתבה על מיעוט הביוגרפיות בישראל; ובמוסף הספרים, הכותרת "הבובליל, קווים לדמותה", מלווה ביקורת על גיליון של בטאון שירה, שדן בתרבות הפרחה. וכמובן שגם ענת גוב נשאלה על עמדתה לגבי האח הגדול ב-"7 לילות", וכך גם חיים יבין ב"מוסף לשבת". משום מה, רק את ג'וליאנו מר שכחו לשאול. בטח דווקא היה לו משהו מעניין להגיד על רנין.

      ויש גם עדיין מי שמתעקשים לתקוף את הנושא חזיתית, ולא מרגישים שנמאס: השבוע היו אלה רותה קופפר ב"גלריה שישי", שנדרשה לדמותו של ארז טל, ויניב יהודה אייגר ב"תרבות מעריב", שרק עכשיו נזכר להתמכר. היינו מביאים אותה באיזו התחכמות מהאח הגדול, אבל יאללה, בואו נתקדם.

      הנסיך הלא נכון

      דורון רוזנבלום פותח את טורו השבועי בהגיג על הפוליטיקאי הימני קיצוני תאודור (בנימין זאב?), שנוהג לנסוע באוטובוס ובחר לחזור לחיים הפוליטיים למרות תיעובו למנהיג המפלגה ומסיים אותו בהגיג על תומך במועמד לראשות העיר שמבטיח לבטל את דו"חות החניה (אורן שחור). איוריו של ערן וולקובסקי שמלווים את המדור הם דווקא של דן מרידור (בעל הדעות המתונות למדי) ודב חנין (שהבטיח הרבה דברים, אבל לא את זה)

      שער סוף

      ידיעות אחרונות וקשת, תקציר הפרקים הקודמים: העיתון מפרסם תחקיר על האח הגדול שלפיו (הפתעה הפתעה) ההפקה מתערבת באופן מניפולטיבי בתכנים. בקשת מאיימים בתביעה ועכשיו שתי האימפריות של התקשורת הישראלי משחקות אותה צ'ילבות. חסל סדר כתבות פרומו לקשת בידיעות אחרונות. ומי אוכל אותה? אתם.

      בשער "7 לילות" מופיעים שני הטאלנטים של רשת שני כהן וקובי פרג' מ"שבוע סוף". רונה קופרבוים מנסה ככל האפשר להסביר בטקסט שאנחנו פשוט מפרגנים לצעירים מצליחים, ולא, חלילה, נהנים מהתכנית הבלתי קולית בעליל. נזכיר ששני כהן הייתה על השער של "תרבות מעריב" ממש לא מזמן והנה היא ממוחזרת בשם המלחמה במתחרים.

      השמועות על מותו היו מאוחרות

      אחת המחלות של העיתונות הישראלית היא היחס חסר הפרופורציות בין טורי הדעה לבין כתבות עומק. מאוד קל לייצר טורי דעה: יושבים במשרד ממוזג ומנצלים ומהגגים על העולם. כתבה, לעומת זאת, כרוכה בשיחות ארוכות עם מרואיינים בטלפון ואפילו, רחמנא ליצלן, ביציאה אל האוויר הפתוח – משימה מסובכת למדי לאור מזג האוויר הבלתי צפוי לאחרונה. כפועל יוצא, גם הפקה של טורים היא עניין פשוט למדי: העורך מדבר עם כמה כותבים מוכשרים, מעדכן אותם בנושא המבוקש - והופה, יש לנו פרויקט מיוחד.

      וזה בדיוק מה שעשו השבוע ב"השבוע" של הארץ. באיחור של שמונה שנים בערך, ודווקא בשבוע שבו מרצ מנערת קצת את המחנה הגווע, מודיע המוסף הפוליטי על מותו של השמאל הישראלי בפרויקט עמוס טורים מייגעים של אנשי שמאל. ברשימת הכותבים אין שם אחד מפתיע, וגם לא דעה אחת לרפואה ממרכז או מימין, שתביט מהצד על החבורה הזחוחה שנפחה מזמן את נשמתה. כתבה או הסבר מעמיק יותר לא תמצאו שם. המתחרים מידיעות אחרונות הראו השבוע איך עושים זאת נכון, עם פרויקט נרחב על אלימות נוער הגבעות, שבמסגרתו כתבי העיתון אשכרה הרימו כמה טלפונים.

      מילה אחת שלי אתם גמורים

      כל מדריך כתיבה למתחילים מפציר בקוראים להמעיט בשמות תואר. שמות תואר הם נשקו של הכותב החלש, גם אם כמעט בלתי אפשרי להימלט מהם. אם מישהו אידיוט, מוטב שתכתוב כיצד באה תכונה זאת לידי ביטוי, במקום להשתמש במילת הגנאי המפורשת. אם אתה חושב שמישהו מדהים, עדיף שתתנזר מהמילה השחוקה הזאת, ותתאר את סגולותיו בפירוט.

      מסתבר שאחרי זכייה בפרס ישראל ההנחיות הללו אינן תקפות. נחום ברנע מכנה השבוע במדורו את ניר ברקת "טמבל" ו"חמור", בלי להזכיר את שמו של ראש העיר הנבחר של ירושלים ובלי לחשוש מתביעת דיבה ורושם עוד נקודת שפל בשנה העיתונאית הלא מזהירה שלו. לפחות הפעם אולמרט לא בעסק.

      אגוצנטרים. פרימיטיביים. פרובינציאליים. אתם

      עוד שני עיתונאים ותיקים ומוערכים חושפים, לגמרי במקרה, את דעותיהם הלא מחמיאות בכתבת הביוגרפיות של גון בן ארי ב-"7 לילות". במקרה שלהם, אין הם עוסקים באדם ספציפי, אלא בישראליות כולה. יגאל סרנה, מחבר הביוגרפיה של יונה וולך, אומר: "הישראלי הוא באמת אגוצנטרי בצורה יוצאת דופן. אין לו כבוד לזולת...זה מנוגד בצורה הכי עמוקה לישראל של 'האח הגדול' והדברים האלה, שזה הכל שבחי עצמך...קשה להיות דמות משנה. בארץ כולנו שחקנים ראשיים".

      דנקנר, מחבר הביוגרפיה של דן בן אמוץ, בוטה אף יותר: "וצריך לקחת בחשבון גם את החברה הישראלית, בוודאי כפי שהיא היתה ב-92' כשפירסמתי את הביוגרפיה: חברה פרובינציאלית ופרימיטיבית, שמציגה את עצמה כמתקדמת, ליברלית, אינטליגנטית, אינטלקטואלית וכל הדברים העלה. לצערי היא סוג של עיירה. סוג של שטעטל".

      סרנה הוא כותב עצמאי, וזכותו להחזיק בדעות הללו, גם אם גם הוא נופל לקלישאות ולהכללות. הסיפור של דנקנר אחר: האיש הזה היה עד לא מכבר עורך של עיתון גדול ומרכזי, שניסה לפנות בדיוק ללב הקונסנזוס של העם שהוא כל כך מתעב, מסתבר. אולי זו הסיבה שמעריב התרסק בימיו כעורך: העם, ככל הנראה, לא מטומטם עד כדי כך.

      שדרת הכוכבים

      הנה ההבדל בין לטי גרובמן, שחתומה כאחת המפיקות בסרט "רצח מוצדק" עם רוברט דה נירו ואל פצ'ינו; ליאיר לוטן, שסדרה אמריקאית בכיכובו עלתה השבוע ושהגיע לביקור מולדת: היא מתעקשת לעשות קאמבק לחיינו בכל הזדמנות ומשתמשת בפרובוקציות מעפנות: שיר שהקדישה לאסף אמדורסקי ועכשיו טינופים על מיכל ינאי ואקי אבני. הקידום העצמי הבלתי פוסק הזה מעלה את התהייה אם היא באמת כל כך מצליחה בהוליווד.

      הוא, לעומת זאת, סרבן ראיונות בדרך כלל וגם בכתבה במוסף הארץ מתגלה כמרואיין לא קל - אבל כולם יודעים שהוא עובד. בכל מקרה, ב-"7 ימים" לא ניצלו את ההזדמנות כדי לבדוק מהו מעמדה האמיתי של גרובמן בהוליווד- כמה כסף היא מרוויחה, את מי היא מכירה ומה חושבים עליה בתחום. הסתפקו בתמונה שלה עם פצ'ינו ודה נירו, ונתנו לניר פרידמן, אקס שלה, לראיין אותה ולפרגן לה, תוך העלאת זכרונות מהניינטיז הפרועים.

      עקיצת הדבורית

      במדורו ב-"7 ימים" תוקף רענן שקד נשים בטרנינג, תוך שימוש ברפליקה שג'רי סיינפלד זרק בזמנו לאיליין: "ללבוש טרנינג זה להגיד לעולם שוויתרת". רק שהנמען המקורי של המשפט היה ג'ורג' קוסטנזה, איליין בחיים לא הייתה נתפסת בטרנינג, על אף שלבושה בימיה הראשונים של הסדרה היה אכן מזעזע למדי.

      ברשימה שהקדיש לאיחוד של "לד זפלין" ללא רוברט פלאנט הזכיר גון בן ארי את העובדה ש"אף אחד לא מופיע תחת 'ג'ימי הנדריקס אקספיריינס' עכשיו, למרות שגם שם שני שלישים מחברי הלהקה (המתופף מיטש מיטשל והבסיסט בילי קוקס) עדיין חיים". העיתון נסגר ביום שלישי, ומיטשל נמצא מת בחדר המלון שלו ביום רביעי. לקוקס, ככל הידוע, שלום.

      והשבוע אצל מנחם בן: הדוגמנית טיירה בנקס היא לא מגישת חדשות, אלא אם גבולות הז'אנר שבין הריאלטי לחדשות הטשטשו עד כדי כך.

      שיר ליאיר

      כל השבוע אנחנו מחכים/ אבל לפיד עייף וממחזר הגיגים

      קורה שהמוזות אינן בוערות/ אז יאיר מסתובב בבית ואסף פתקאות:

      רבין, קיקרו, שום דבר משמעותי/ וזה סלט גרוע בדיוק כמו re אחותי