פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מדור סוף

      מתי בדיוק עשה אלפרון את קילצ'ינסקי? למי יש כוח לקרוא על ההוצאות של פינס? מי צריך את הקוורטט? ומתי רענן ודבורית ישלימו ויניחו לנו?

      שערים

      מעניין במה השב"כ יטפל קודם הבוקר: באוזלת היד של סוכניו מול המחתרות היהודיות, שנחשפה במעריב, או בשיטות החקירה הפוסט-טלטוליות שתוארו בכתבה גרפית קשה בידיעות אחרונות וששמורות, כמובן, רק לערבים. אולי זה יעזור להם להחליט: הכתבה של "7 ימים" על השער, ואילו ב"סופשבוע" השב"כ נדחק הצידה (אולי בגלל כתבה דומה במוסף לשבת של ידיעות בשבוע שעבר)לטובת יעקב טרנר, בראיון פרידה מבאר שבע, בו הוא מתלונן על בן טיפוחיו שלא נתן לו לרוץ לעוד קדנציה ומתעמת עם שמועות על פרקינסון.

      תחשבו מה שתרצו על הפן האנושי והעצוב של הראיון, מה שבטוח הוא שהעיר באר שבע עצמה נעדרת מהכתבה, וחבל. בכתבה יש רק צילום אחד של העיר, על רקע אנדרטה של מטוס, והכתבת לא ניסתה להשיג חומר אמיתי ולדבר עם תושביה על הסיבה שראש העיר הודח ברוב כה מוחץ. הניתוק של העירייה מהשטח ממשיך, ככל הנראה, גם בכתבות על אודותיה. דווקא ב"מוסף הארץ" בחרו להשתעשע בזוטות: לא רק שעל השער מופיע ראיון עם מיכאל מושונוב, אלא שהעילה לקיומו היא סדרה ערוץ הילדים, שיחצני"ו לא בדיוק נמצאים לעורכי המוסף בחיוג המהיר.

      .

      חפירות האמן כאיש צעיר

      מושונוב הוא לא הבן של היחיד שזוכה לשער. על שער "תרבות מעריב" נמצאת דאנה איבגי, המקדמת סרט חדש, מספרת בקמצנות על אבא משה, וזוכה לסריקה של הקריירה הענפה שלה עד כה. על "7 לילות", לעומת זאת, שער ללא פנים, עם קונספט ברור: כשזה עידן רייכל, מספיק לזהות את הרסטות מסביב, לא צריך לראות אותו באמת. עוד לפני שקוראים את הכתבה, היה ברור שנתפלש בחרדות והנוירוזות הצפויות של האמן, לכבוד אלבומו החדש. להשלמת השכלתכם התרבותית, איתי טיראן ממשיך למצב את עצמו כשכלתן, יסודי, מעמיק וחופר, בראיון שהוא נותן ל"גלריה" לכבוד עליית ההצגה בקאמרי "אמדאוס", ובתשובות לכל השאלות הוא נשמע רהוט מתמיד, אולי אפילו רהוט מדי. היתכן שהשאלות נשלחו אליו במייל? אף אחד לא באמת מדבר ככה.

      חפיף, ציפי

      רביב דרוקר כינה את התחקיר ב-"7 ימים" על התנהלותה של מנכ"ל בית ליסין ציפי פינס כ"גיבוב שטויות", לנו יש בטן קצת פחות מלאה מלדרוקר על העיתון (פרט לתביעת הדיבה בעקבות כתבת החפיף, דרוקר גם פסול לעדות גם כיוון שעשה יחד עם עופר שלח כתבה מפרגנת לפינס ממש לא מזמן), אבל גם אנחנו דפדפנו בחוסר סבלנות על הדיווחים הכספיים והתגובות בגוף הטקסט ומחוצה לו (שמספקות מאוד את היועץ המשפטי של ידיעות, אך הופכות את צליחת הכתבה למשימה בלתי אפשרית עבור הקורא מהשורה) היישר למה שידענו שיהיה הכיף האמיתי : סיפורים על התנהגותה של פינס כלפי עובדיה. לא בכדי בחרו העורכים בדמות כל כך צבעונית ומעוררת אנטגוניזם, וחיפשו סביבה כל מיני קבלות סוררות וימי מחלה לא מאושרים: הסיפור האמיתי כאן הוא אישיותה של פינס, כל היתר הוא ניסיונות לעבות את זה במספרים, והממצאים אכן די קלושים.

      בא לך לחרטט בקוורטט?

      ב"הארץ השבוע" יש מדור חדש, הקוורטט שמו. הכל בשקט ובענווה, בלי מאמצים גרפיים, או חלילה שם נהיר. הקונספט הוא בדיוק מה שהעיתונות הישראלית צריכה היום: ארבעה כותבים שאוכלים את הראש בהגיגים טחונים על ארועי השבוע, יחד עם דרוג תמוה. פרט לטקסט של רועי בית לוי, שניתח את מודעות הבחירות המוזרות של ציפי לבני, אפשר היה להסתדר מצוין בלי התובנות בשקל שהציע הטריו שלצדו בחיקוי חיוור של "תוצרת הארץ", שמתפרסם במוסף שיוצא בדיוק באותו יום ובאותו עיתון.

      שרי מקובר היא האישה הכי עסוקה בעיתוני סוף השבוע. עם שתי כתבות ומדור חדש, "אלוהים שלי", בו המוחות הכי יוקדים יענו על שאלות תאולוגיות ופילוסופיות. מזל טוב. לפנינו, אם כן, גירסה של "מתי בפעם האחרונה" החדש, אותו מדור חביב וותיק של "7 ימים" מימי העורכת רותי יובל, שכתבה שירה חדד -אשתו של עמיר, אז המעצב של המוסף והיום המעצב הראשי של מעריב.

      הפילר, קווים לדמותו

      ב-"7 לילות" שוב מתעקשים לפרמט את הגלגל מחדש ונותנים לרביב גולן להתפרע על שני אירועים מנוגדים: סוף השבוע של ה.שטרן ביערות הכרמל, ופסטיבל הפסנתר בסוזן דלל. גולן מנדב התרשמויות אנתרופולגיות מלמעלה ומהצד על שני הארועים כשהוא מזגזג בין קיצוניות אחת לשנייה ומהרהר בפער הזה ומה הוא אומר על החברה שלנו.

      השאלה שאמורה להטריד אותנו היא איך הוא היה בשני המקומות בעת ובעונה אחת, אבל אנחנו לא ניפול לפח הזה – הכתבה בכל מקרה מיותרת. פסטיבל הפסנתר הוא ארוע מיינסטרימי שלא מייצג כלום מלבד את האוכלוסייה שקונה כרטיסים לפסטיבל הפסנתר. עימות בין דמותה של ונסה מ"האח הגדול" לריטה ושלומי שבן פשוט לא עובד. בטח לא בעיתון שדחף בשבוע שעבר את מתמודדי "האח הגדול" כמעט לכל כתבה ושכתבת השער שלו היא - איך נאמר את זה בעדינות – מעט יח"צנית.

      את כתבת הייתי-שם-וזה-ממש-אדיוטי-אבל-קיבלתי-דברים-בחינם-והנה-אני-צוחק-על-עצמי קראנו כבר אלף פעם. אלא אם כן מדובר במדור קבוע, כמו במקרה של דרור פויר ב-G של גלובס, מדובר בדרך כלל בברירת מחדל של עורך במצוקת חומרים קשה. פתאום נזכרנו ש-"7 לילות" כבר מזמן לא סיפק ראיון שערורייתי או תחקיר נושך, מהסוג שתחילת הקדנציה של עדי גולד בעיתון סיפקה בשפע.

      אצבעות טחונות

      רענן שקד מתלונן ב-"7 ימים" שאין לו חברים ואז, משום מקום, מתוודה כי הוא מתחרט שניתק את הקשר עם חברתו הותיקה מגיל 22, "הרווקה הפתולוגית". כן, שקד שב ודוהר על הריב שלו עם דבורית שרגל. אם את הריב שלהם הם ניהלו מעל דפי העיתונות והבלוג, זה לא יפתיע אם גם הקאמבק יקרה עכשיו באופן פומבי. לנו לא נותר לעמוד מהצד ולתהות: לאנשים האלה אין טלפון? אי מייל? מודעות עצמית?

      בינתיים, בצד חובש הכיפה של הברנז'ה, חנוך דאום וקובי אריאלי שולחים לחמם על פני המים (ואם זה לא ישתלם השנה, אז אולי בשנים שיבואו). השניים כותבים בשבח המעבר של עיתונאים לפוליטיקה. שניהם, אגב, ממליצים על אורלי, ארקדי גאידמק הוא הבוס הכי מתחשב שהיה לי, וילנאי לתפקיד פרלמנטרית מצטיינת. הם לא שמעו שהמפד"ל התפרקה?

      בהילוך נמוך

      אי אפשר להדחיק את ליאת תימור ונילי לנדסמן כשהן מספרות על מכונית חדשה לבנות, ואפילו לא מתביישות לספר ש"אירנה" התקשרה והציעה סיבוב. כל מי שמבין בנסיעות חינם, ארוחות מבחן וההיפך, יודע שרבות מהן עוברות דרך יחצנ"ית עם שם פרטי דומה. נמוך, מביך ולא הכרחי. לא נראה לנו שמישהו מקהל היעד של המדור הזה דומה במשהו למנויי מגזין "אוטו".

      ואם זה לא מספיק נמוך, אז "7 לילות" נותן במה לריב בין היחצ"ן של MTV, דביר בר, לטאלנט התחנה, ג'ייסון דנינו הולט, שהתראיין בה בשבוע שעבר, וכנראה עקץ את מקום העבודה שלו בנושא יציאתו מהארון. אנחנו מודים שהכתבה לא עניינה אותנו בשבוע שעבר, אבל זה כבר מטריד: ממתי דוברים מתנגחים בלקוחות שלהם מעל גבי העיתון?

      עקיצת הדבורית

      בוקסה שלמה ב"תוצרת הארץ" מוקדשת לרומן שניהל יעקב אלפרון עם סמדר קלצ'ינסקי בנעוריה, ללמדנו שגם לרכילות יש מקום באכסניה מכובדת, אם היא מגיעה באיחור של כמה עשרות שנים. כמה בדיוק? טוב ששאלתם. במוסף הארץ נטען שהרומן שהחל בשנות ה-70' תפס את קלצ'ינסקי בגיל 13 בלבד, לפי עדותה שלה, בראיון שנתנה לעיתון "חדשות". במוסף לשבת של ידיעות, בכתבת פרופיל על העבריין המנוח, נטען כי קילצ'ינסקי הייתה "בת 17 פחות או יותר" כאשר הכירו. נראה לנו שפחות.

      אותה כתבה מתחילה בציטוט הבא: "תשמעו סיפור על יעקב אלפרון. 16 שנים אחורה, מאי 92'. אלפרון עבריין ששמו הולך לפניו. לא טירון, לא ותיק במיוחד, 20 שנה פחות או יותר בענף. גדעון מרון, אז כתב פלילי, ישב בעיתון...בצד השני של הקו היה יעקב. יעקב אלפרון. 'תשמע', הוא אמר, 'אני עושה ברית לילד, תבוא, יהיה שמח'. מרון איחל לו מזל טוב. לברית לא הלך". כיצד השיגו הכתבים את הסיפור? אז ככה: על הכתבה חתומים שניים, גדעון מרון ועודד שלום. כבר שמענו כדורגלנים שמדברים בגוף שלישי, ובאיחור מה מגיעה האופנה נטולת המודעות העצמית לעולם העיתונות.

      שיר ליאיר

      החל מהשבוע לפיד כבר מתנצל/ על תיפקודו הקלוקל כראש ממשלת ישראל

      כי תבינו, פוליטיקה היא עסק אכזר/ קשה כמו לכתוב טור בעיתון הכי נמכר

      או להגיש חדשות ביום שישי/ סתם דוגמה, שום דבר אישי