מדור סוף

אם דורית ביניש לא מנויה על ידיעות והצליחה לפספס את תחקיר העינויים של "7 ימים" בשבוע שעבר, את השער של מוסף הארץ על נהלי החיסול של צה"ל בניגוד להוראות בג"צ היא ודאי לא החמיצה. פעם תחקירים כאלה היו מעוררים סערה; היום, לאור קהות החושים של פוסט האינתיפאדה השניה ומלחמת לבנון, איש לא ייצא לרחובות.

בינתיים על שער "7 ימים", תחקיר על מכרה היהלומים של קבוצת בני שטיינמץ בסיירה לאון והתקוממות האוכלוסיה המקומית נגד המעבידים. כשמצרפים לכך את התחקיר של אילנה דיין על מעלליה של ירדנה עובדיה בגינאה ואת הכתבה העצובה על פועלם של גברי ישראל בתאילנד (מיהן הנשים הנשואות שמאשרות לבעליהן לנסוע לנסיעות עסקים במדינת החטאים?) אנו למדים שהשאיפה להיות אור לגויים נגנזה זה לא כבר. ואילו ב"סופשבוע" צר המותניים (64 עמודים) מתעלמים מהעובדה שיובל רבין כבר קיבל את הבמה שלו ב"פגוש את העיתונות" לפני שלושה שבועות ושולחים אליו טריו של מראיינים. רבין מדבר, מסביר, וסוגר חשבונות עם כמה עיתונאים שהביעו עליו דעה לאחר פגישתו עם ביבי: יהונתן גפן, סימה קדמון מידיעות ("זה עלוב") ומתי גולן ("חרא"). תגובות מהם? מה פתאום. "G" של גלובס ממשיך לעסוק במשבר הכלכלי, ועובר הפעם לסוגיית הנדל"ן (גם כאן המצב מחורבן, תודה ששאלתם).

מחלקת יחסי הציבור של המשטרה עובדת שעות נוספות לקראת פתיחת המשפט של רוני רון בשבוע הבא ומייצרת כפל כתבות על ימ"ר מרכז. האחת "בסופשבוע" של מעריב, והשנייה במוסף לשבת של ידיעות: אנשים שונים מתראיינים על אותם ארועים בדיוק - שבירתו של סבא זפטה וטרגדיית מייקל פישר. ההבדלים בין הכתבות הם בעיקר מגדריים: בסופשבוע מודגשים הגברים של הימ"ר, באיור מלא טוסטסטורון ווידויים קשוחים, ובידיעות צילמו שתי חוקרות בכירות, תוך שהם מספרות על הדרך האמהית בה נקטו כדי להגיע לנבכי נשמתו של הסבא הרוצח. בשורה התחתונה, הפרטים זהים כמעט לגמרי.

כפילות אחרת: גם ב"מרקר וויק" וגם ב-G עוסקים באופנת שיעורי הגמרא שהתפשטה בעולם העסקים בישראלי בראשות הרב קובלסקי. קודם העלייה לרגל לרנטגן, אחר כך קואוצ'ינג ועכשיו שיעורי דת - מסתבר שלא רק אותנו מאמלל העיסוק בכלכלה.

אם מישהו עדיין רצה להיות עיתונאי הגיעו מוספי הוויקאנד וגנזו את החלום. למען האמת, זה השירות הכי טוב שהם יכולים לעשות לציבור ערב כנס העיתונאים באילת. מתחילים ברשימתו של רון מיברג על "חדשות" במלאת 15 שנים למותו, ומגיעים למסקנה הכואבת שכנראה שבאמת היה פה שמח לפני שהגענו. הטור נראה לנו מוכר נורא, אולי כי מיברג היגג על קללת "מוניטין" רק לפני שבועות ספורים. בכל מקרה, זו הזדמנות טובה למיברג לזרוק עוד קצת רפש על יאיר לפיד: "מי שלא עישנו סיגרים במהפכה נראים מגוכחים מעשנים סיגרים בגנקי ומגוחכים שבעתיים כשהם מסדרים את בלוריותיהם הכסופות לפני שידור". נחמד, אבל איפה החרוזים?

הלאה, לכותרת של סוף השבוע ב"מעריב עסקים"- "the mashber", המובילה כתבה על התרסקותם האפשרית של שלושת העיתונים הכלכליים – גלובס, כלכליסט ודה מארקר. כדרכן של כותרות מוצלחות, הכתבה שבאה אחריהן מאכזבת, אין בה חידושים עובדתיים והיא בעיקר גורמת לדכדוך עמוק למי שעוסק במקצוע ולמי שתיכננה על קניית שמלה לקוקטייל של ועידת ישראל לעסקים. אבל היא לא עצובה כמו הראיון עם יוסי בר מוחא, יו"ר אגודת העיתונאים, באחד המסמכים הכי מלנכוליים על מצב העיתונים והעיתונות היום. לבר מוחא יש הרבה האשמות ומעט פתרונות. הוא לא ממליץ לסטודנט לתקשורת ללכת להיות עיתונאי אלא אם כן "יש לו ביצים". רגע, אז למה בעצם יש לשלם דמי חבר לאגודה שאינה מאמינה בעתיד המקצוע? והאם מצבו הקשה של מעריב גורם לעורכיו לעסוק באופן מוגזם בעתיד המקצוע?

אנחנו בעיצומם של הימים הנוראים של עולם מדורי התרבות: פוסט חגים ופרה פסטיגלים. ליחצ"נים אין מה למכור וזה ניכר. בשבעה לילות מופיעה על השער ביונסה הזרה, ובמתחרה של מעריב נבחר הראיון עם דורון תבורי. תבורי מתאים יותר לשער של גלריה, אבל הוא לא אייקון שימכור מוסף תרבות של טבלואיד, בטח לא בעיצוב שלידו הקמפיין של ציפי לבני נראה אסתטי. הראיון ב"תרבות מעריב" עם זוכה "היפה והחנון" נמרוד רייס, לעומת זאת, סתם מיותר. גם אם היה מספק טינופים על ההפקה, או סיפורים עסיסיים על הרומן עם הפרטנרית רוקסן, הוא לא מחזיק יותר מבוקסה בפנאי פלוס.

על דנה מזרחי מ"מפרץ האהבה" שמתראיינת לסופשבוע היינו אומרים את אותו הדבר, אבל היא משעשעת, והרייטינג שיקבל הגמר ככל הנראה מצדיק את הפריק שואו הזה. נדמה לנו שיובל אברמוביץ' המראיין דיבר בציניות כשהציע למזרחי להחליף את בר רפאלי בקמפיין ל"אירית", רק שבסוף זו לא בדיחה בכלל: אחרי שהעיתון נסגר פורסם כי מזרחי עומדת להיות הפריזנטורית של חברת נעליים לא קטנה.

רק בחודש שעבר התנוססו כלבים על שער מוסף הארץ, אבל זה כנראה לא מספיק. כתבה שלמה השבוע מוקדשת לצ'יוואוות, וזה עוד לפני התמונה של יצפאן עם כלבו על הברכיים. מה נהיה, אורנה בנאי היא עורכת אורחת? לא היינו מתעכבים יותר מדי על כתבת הצי'וואוות לולא הייתה מסמלת באופן מושלם את ההתעסקות של הארץ בתרבות הפופ: הכל נלהב מדי, גדוש מדי ובעיקר מאוחר מדי. אפנת כלבי התיק היא בת חמש שנים לפחות, גם בארץ, וקצת פאתטי להכריז עליה עכשיו. התמונות המצורפות לכתבה הן של פריס הילטון ובריטני ספירס מימי קדם במושגים בידוריים (התמונה של ספירס עם כלבתה וקווין פדרליין, מהתקופה שהיו נשואים, היא מהמשומשות במגזינים).

יהונתן גפן לא מת על סיסמת הבחירות של ציפי לבני, אבל זה לא מציק לו מספיק כדי לבדוק מה היא באמת - זה לא "ציפי לבני טובה למדינה", אלא "ציפי לבני, מה שטוב למדינה". אגב, גם דנה ספקטור נדרשה ללבני ודווקא מההיבט פמיניסטי, באחד הטורים המפתיעים והמנומקים שלה לאחרונה.

נרי לבנה לא פיצחה שום יצפאן חדש בכתבה ב"מוסף הארץ", באחד הראיונות המיותרים של הסופ"ש, אבל לפחות יכלה לדייק בעובדות. אחרי שיצפאן מתלונן שהוא לא עשה את הגירסא הישראלית של ג'ון סטוארט, לבנה מזכירה את התכנית "מאחורי החדשות" עם יעקב כהן, רק שלתכנית קוראים בכלל "עד כאן". לבנה, שעוסקת בהרחבה בחזרתו של יצפאן למשחק, גם לא מזכירה את התפקיד המשמעותי שעשה ב-1988 כמלצר הערבי באשיר ב"נישואים פיקטיביים" של חיים בוזגלו.

יהודה נוריאל גורס ב-"7 לילות" שאת הגסות הישראלית ניתן ללמוד מההמצאה הלשונית "עשיתי" כביטוי של כיבוש מיני. רק ש"לעשות" הוא, ככל הידוע לנו, תרגום מילולי מסלנג באנגלית, והוא נכנס לשימוש כאן באיחור של כמה עשורים. אולי היה עדיף להפנות זרקור לביטויים עבריים מקוריים ודוחים לא פחות, כמו, למשל, "לתקוע".

היזהרו ללעוג לעשירים עם חליפות/ הרי הם אלה שמממנים עמותות

למה לדאוג למובטלים, לפיד שואל?/ אלה התרומות של בעלי ההון שמחזיקות את ישראל

אתם תחתמו בלישכה ותחסכו גם לפנסיה של ההורים/ ויאיר יכתוב בעיתון ויעזור לחברים