מדור סוף

כתבת השער של "מוסף הארץ" נראית תלושה במבט ראשון, אבל עיון בה מגלה שהיא יותר רלוונטית משערי האדריכלות, הלייפסטייל והיחצ"נות שמופיעים בו לאחרונה. תזכורת לכל מי ששכח: השחיתות היא לא המצאה של שנות האלפיים, ופרשת "רשימת ה-11" שנפתחת כעת שוב בעקבות חשיפתם של מסמכים חדשים בתביעת הדיבה, מזכירה זאת, גם אם היה עלינו לפנות שעה ארוכה כדי לעיין בכתבה. בתפקיד אורח: אהוד אולמרט, כח"כ הנלחם בשחיתות; אותו אולמרט, שחיים סבן מפציר בנו לרדת ממנו עם ניג'וסי החקירות שלנו, בעוד כתבת הון-שלטון-דכאון בשער "7 ימים". מהכתבה, שתיזמונה נעוץ בכינוס פורום סבן וממצאיה צפויים, עולה שסבן גם שוקל לרוץ לפוליטיקה, רק לא החליט אם לעשות את זה כאן או בארצות הברית. פרטים שוליים, באמת.

בשער של G – ראיון עם המומחה לכלכלה פוליטית, ג'ונתן סטורי, אבל כיוון שאנחנו בורים ועמי ארצות בכל הנוגע לכלכלה, עניין אותנו יותר תחקיר נוסף על ישראלי שעושה בושות בחו"ל. הפעם תור המכרות של לב לבייב, בכתבה שחושפת ירי בתושבים, מכות באתי החפירה והצלפות של מאבטחי מכרה היהלומים של הטייקון. למרות שמדורי הכלכלה סיפרו לנו שנפילה של טייקון תפגע בכולנו, פתאום ההתרסקות של לבייב כבר לא מעציבה אותנו.

השער של "סופשבוע" ראוי להתייחסות מיוחדת. מצד אחד, הרעיון להציב בשער את איל ברקוביץ ויורם ארבל כמעט מתבקש, לאור החיבור המוזר שלהם שהעלה את הרייטינג של משחקי ליגת העל והציל עונת כדורגל משמימה למדי. אבל כדי שכתבה מגזינית תמריא, היא צריכה להביא ערך מוסף שחורג מעצם הסבת תשומת הלב לתופעה המרעננת (ביקורות הטלוויזיה בעיתונות המודפסת והמקוונת כבר עמדו על האיכויות של ברקוביץ' כפרשן). פרט לתגובות של ארבל לביקורת שהוטחה בו בשנה האחרונה (בעיקר על ידי "7 לילות" של העיתון המתחרה), הכתבה לא מחדשת דבר, ומביאה שוב את הכניסות הברוטליות של הקוסם בכל דבר שזז בכדורגל הישראלי. שמענו אותו ברדיו 99, קראנו אותו ב-one, ראינו אותו בערוץ 10. כמה בוקסות פרשנות של הכוחות שמצויים בשפע במוסף ובמדור הספורט של העיתון היו משדרגות את כל העסק. מי שהציל את היום היה ארבל, שמתלונן "אנשים כתבו שאני סקלרוטי", וכעבור מספר פסקאות מספר: "מרטין טיילר או בארי דייוויס, אני לא זוכר מי משניהם, אמרו לי שאיל הוא המוסר הכי טוב באירופה לצד זידאן".

יפה עשו במקומון התל אביבי "7 לילות", שחשבו על כתבה שלמה על חיי התרבות של עיר הפריפריה ירושלים, ואפילו עיצבו לה לוגו מיוחד. כל התקשורת הישראלית מתנהלת במרחב שבין הבראסרי לקנטינה, אבל מוטב להסוות זאת. הקוראים של ידיעות אחרונות בירושלים התקשו מן הסתם להבין למה העיתון הנפוץ במדינה מפרסם כתבה בעלת אופי אנתרופולוגי על עיר הבירה שלה.

רוחות פיוס מנשבות מכיוון "7 לילות". ממש לא מזמן קברו שם את תכנית הלילה של ליאור שליין בכתבה על קללת "משחק מכור" והנה עוף החול הטלוויזיוני מתראיין על תכניתו החדשה, ועוד נותן למספידיו לשעבר להתגאות בכך שמדובר ב"הראיון המקיף הראשון לבד". בכתבה שליין מסביר שמקומו אינו בפריים טיים. מוזר: אז את המשא ומתן עם רשת הוא ניהל כדי לקבל את המשבצת של קרין גורן בשישי אחר הצהרים, או את זו של שגב משה? שליין גם טוען שרק הוא וצוותו יחד עם "ארץ נהדרת" של קשת הם האלטרנטיבה לגל הריאליטי המציף את המסך. שליין כתב בעבר ב"ארץ נהדרת", אבל זה כמובן מקרי.

ואם זה לא מספיק, ידיעות אחרונות וקשת מכריזים כצפוי על שביתת נשק. אחרי שבועות של גידופים כנגד מדורת השבט, נשברו ב-"7 לילות" וראיינו לראשונה מודחת של "האח הגדול". כדי שלא תשכחו שפעם ידיעות ממש הסתייגו מהריאליטי הפולשני והלא מוסרי הזה, רז שכניק לא מסתיר את חוסר ההתלהבות שלו ונותן במה הגיונית לטינופי בובליל ורמיזות על התערבות של ההפקה. הכתבה עצמה מחמיאה לרנין בולוס והיא מצטיירת בה כבחורה אינטליגנטית לעילה. מצד שני, שכניק כותב טור שמשבח את הסבלנות שגילתה "רשת" עם "שבוע סוף", על אף הרייטינג הבינוני בתחילה. הענקנו אתמול עוד צ'אנס לתוכנית שב-"7 לילות" אוהבים לשבח, אבל בניגוד לרשת התקשינו לגלות סבלנות והעפנו אותה מהמסך אחרי חמש דקות.

נגיד שאתם ליאור שליין. אתם מגישים כל לילה את הלייט נייט הנושכת שלכם, שהיא האלטרנטיבה היחידה לגל הריאליטי. רק שכל לילה אתם צריכים להביא שני אורחים שהם סלבס לראיון באולפן. נשאלת השאלה מתי תביאו לאולפן את לירון לבו? 1. לתכנית פתיחת העונה. 2.לספיישל הבחירות החגיגי. 3. רק כשהיחצנית של הסרט החדש שלו תאיים עליכם שהיא לא תשתף איתכם פעולה יותר בחיים ובמקרה גם גלית גוטמן ביטלה בגלל שפעת.

אז ב"תרבות מעריב" חשבו שלירון לבו מספיק חשוב כדי לא לגנוז את הכתבה שכוללת את מסכת ההשפלות שהוא העביר את הכתבת ליטל בית יוסף ופירסמו אותה כמסמך מזעזע על יחסי סלבס-עיתונאים בישראל 2008. הערך העיתונאי של הכתבה דל למדי (אולי מלבד היותה פילר קריטי לעורכי המוסף), ומסתכם בשיעור לכל סלב עם ראש מנופח לנהוג בצורה שפויה יותר בעתונאים. נזכיר שבטריק הזה השתמשו כבר לא אחת, אבל כשיש נקמה בעיניים שוכחים מזוטות כאלה.

יש כמה אמיתות עיתונאיות מוחלטות. כמו שבכל כתבה שיעשו על עופר שכטר יכריזו שהוא "הגיע לפרקו", כך כל אימת שכוכי מרדכי פורצת מחדש אל התודעה הציבורית, יוכרז כי היא כבר לא רק "גרושתו של", אלא אישיות חזקה ומגובשת בזכות עצמה. הראיון עמה ב"סופשבוע" הזכיר לנו את כל הקודמים, שמגיעים אחת לכמה שנים, הפעם לקידום התכנית "השאלון" באיזה ערוץ נישה, וגם בו מרדכי חושפת את חייה ומשנתה, ומבטיחה את עולמה החדש, שנראה יותר ויותר ישן. ההפניה בשער – "כוכי מרדכי כובשת את המסך" – מופרכת לחלוטין, בהתחשב בבימה הנידחת שעליה היא מופיעה.

פוטרתם? לא נורא, "7 ימים" דואג לכם למורל בכתבה בשם "להדק את החגורה", שנראית כמו אסופת טורי לייפסטייל שנתגבשו לכדי פרוייקט משותף ברגע האחרון. הרעיון לשלב הפקת אופנה עם מיני סלבס (המיתון לא איפשר להשקיע בלירון לבו) בעצות לדרך הנעימה ביותר לעבור את התקופה הקשה, לא ממש עובד. ראשית, נדמה כי אין קו מנחה לצילומים. אוקיי, הבגדים יראו טוב בראין עבודה, אבל האם מגפיים ב-649 שקל הולמים כתבה על מיתון? עדיף היה להתוות קו של סכום מקסימום לפריטים, ולשלב טיפים קצת יותר מועילים מאשר "קנו כמה פריטים טרנדיים שאפשר ללבוש עם משהו שיש כבר בארון", או "הקפידו על פעילות גופנית". אפילו הספרון "מאה עצות לחיים טובים" יותר יעיל מזה. גם כתבת הידוק החגורה במוסף העסקים של "מעריב".

עיתונים בעולם, וגם בארץ, ממליצים לעיתים על מועמדים לראשות ממשלה או על נשיאות. הבחירה הזאת נעשית בכובד ראש, על ידי חבורה ותיקה ומיושבת בדעתה של עורכים ולאחר ישיבות מעמיקות. חנוך דאום, עיתונאי בן 33, לא זקוק לכל אלה. מדובר, כך מסתבר, ברשימת חיסול של איש אחד. לפני מספר שבועות הוא המליץ לבוחרי קדימה לבחור בשאול מופז. לפני שבועיים הוא הרכיב את רשימת העיתונאים שראויים להצטרף לפוליטיקה. הפעם דאום מגדיל לעשות ובונה רשימה שלמה לליכוד, כולל המלצות התחנפות למרכז הפוליטי, ליקוק קטנטן לסילבן שלום ומשפטים מבריקים כמו "איני מכיר את המתמודדים האחרים על המשבצות שלהם, אבל אנשים כמו לאה נס ושמואל סלבין מביאים עימם ערך מוסף, גם אם כרגע רוב הציבור לא זוכר במי מדובר". עדיף שדאום, שבתחילת הרשימה מצהיר שבכלל יצביע ככל הנראה ל"בית היהודי", יתרכז בדברים שהוא מבין בהם, כמו טורים על ציפרלקס וגידול ילדים.

המבוכה רק גדלה בעמודי החדשות של העיתון, שם מגדיר דאום את הפסיכים מבית המריבה בחברון כ"חבורת נערים עצובה", ומספק עוד משפט לפנתיאון: "מהסיבה הזו הדרך הטובה ביותר למגר את התלהמותם היא להניח להם לנפשם. פשוט לעזוב אותם בשקט. הם כבר יתפזרו בעצמם לבתיהם". ספר את זה לפלסטינים שבהם עשו הילדים האבודים הללו פוגרום קטן לאחר הפינוי. בכלל, למה לעצור כאן? הנערים האומללים של דאום, ש"צריך לחוס עליהם...גדלים בעידן פוסט טראומטי, או בשמו המדויק: פוסט התנתקות". בואו נחיל את השיטה הזאת על כל העבריינים הצעירים, שגדלו בבתים הרוסים ואז הידרדרו לפשע. לא יעצרו אותם, לא ישפטו אותם, לא יכניסו אותם לכלא. הם בוודאי יתפזרו בעצמם לבתיהם.

מה מספרת לנו התמונה הזאת? אנו רואים בחורה נאה. עיניה נוגות. נדמה לנו שלפעמים היא חוטאת בכתיבה. אולי היא סוג של דתיה מתוחכמת, מהסוג שקורץ לעורכי עיתונים, לתחקירנים עצלנים של תוכניות טלוויזיה ולזכיינים לפני קבלת זיכיון מחודש. זהו, בעצם. כולה תמונת סטילס. כמה כבר אפשר לקשקש עליה. רוצים ניתוח מעמיק יותר, עם מעט יותר ספקולציות מופרכות? פנו לשהרה בלאו.

כיצד זה יתכן שבכתבה שלמה ב"מוסף הארץ" על המשפט שמנהל אביה של ענת אלימלך ז"ל למען טיהור שמה של בתו, לאורך כל הדרך שובש שמה הפרטי של בתו השנייה? במקרה יצא שזכרנו שקוראים לה הדר ולא הגר. אל תשאלו אותנו איך.

ב"סופשבוע" מיידעת ליאורה את הקורא אורי לופוליאנסקי, שכיסה ילדות בנות 12 ברעלות, שחילופי השלטון בירושלים כבר מורגשים: במשחק של הפועל ירושלים מול הפועל חולון במלחה הופיעו מעודדות במיני קצרצר ובטן חטובה. ראשית, לא ברור מה לידיעה הזניחה הזאת ולמדור רכילות. שנית, המעודדות הופיעו שם רק לאחר איומי קנס של מנהלת הליגה בכדורסל, לאחר שירושלים ביקשה שלא לפגוע ברגשות הצופים הדתיים במשחקים קודמים, והעדיפה להקת מעודדים במדי צבא, שפירסמו חברה מסחרית. הפרשה סוקרה בהרחבה במדורי הספורט, גם בעיתון של ליאורה. הקשר לחילופי השלטון מקרי בהחלט.

אחרי השידור, בקור המשעמם של נווה אילן/ לפיד מסתכל על בית האח הגדול וחושב על לאון הקטן

נכון שאנחנו בימים שלפני בחירות/ אבל המועמדים מנומסים מדי. אין אופציות אחרות?

נניח פוליטיקאי אחד שיצא ממש אביר/ כשהטיף מהמסך למה לא לשדר ראיון עם יגאל עמיר