מדור סוף

עמירה הס חוזרת לעזה אחרי שנתיים של העדרות, באחת מהכתבות שמזכירות לנו למה יש "מוסף הארץ" בעולם. בתחילת החודש פורסם כי בדרכה חזרה מהשהות בעזה, שנמשכה שלושה חודשים, נעצרה הס במחסום ארז. על שער "סופשבוע" חיוכו העצום של אדם לא מוכר: אלי אלעזרא, פקיד אשקלוני שהפך למיליארדר כאשר המדינה החליטה למכור לו את חברת "אפרידד". סיפור ההתעשרות שלו הוא קצת יותר נגיש מזה של חיים סבן בשבוע שעבר, אבל משעמם הרבה יותר ובטח לא מצדיק שער. אולי זה יוסי בובליל שהפך את האשקלוניות לטרנד. ואם כבר דיברנו על בובליל, בואו נדבר על השער של "7 ימים".

.
.
.

משה איבגי וגילה ("השיר שלנו", "דני הוליווד") אלמגור הם שני השחקנים הבכירים בארץ והם גם מובילים את מחאת האמנים נגד שגעת הריאליטי וה"אח הגדול", ששומטת לטענתם את השטיח התרבותי מתחת לרגליהם. השניים הצטלמו לשער "7 ימים", ובפנים מצטרפים אליהם דביר בנדק, דני שטג (כן, בגלל הריאליטי ראינו אותו בפעם האחרונה ב"אהבה מעבר לפינה"), דליה שימקו, אסתי זקהיים, שירה קצנלבוגן וחני פירסטנברג (מפושקת רגליים בצורה שלא הייתה מביישת את אינה מ"האח", אבל העיקר שבאת). וזה לא הסוף: לליה קניג ב"סופשבוע" יש הרבה מה לומר על הבובליזציה של התרבות (על אף שמעולם לא צפתה בתוכנית), בכתבה לקראת הצגתה החדשה בקאמרי; ומי שראה אולפן שישי בערוץ 10 דגם גם את ניר פרידמן בפנייה לחברה שמקדשת את גמר הריאליטי ולא מקדישה די זמן ללהקתו החדשה, "הפרידמנים", שתופיע בהפגנת האמנים ביום שלישי, במקביל לגמר האח הגדול.

בקיצור, קצת משעמם במגדל השן של האמנים המיוסרים. כולם נשמעים אותו דבר: מפונקים, טרחנים, תאבי פרסום, צבועים ובעיקר מעדיפים לירות סיסמאות ריקות לכל הכיוונים. יורם חטב הוא אחד המרואיינים ב"שבעה ימים". ראיון מלא איתו יכול היה להציג לפחות משנה סדורה בנושא, של אדם שיודע לעשות למען עמיתיו השחקנים קצת יותר מפרצופים רציניים למצלמה.

חשבתם שסיימנו עם "האח הגדול"? נו באמת. אנחנו לא "7 לילות", שמתנהגים כאילו הגמר לא קיים. הספיקה להם רנין בשבוע שעבר. "תרבות מעריב", לעומת זאת, החליט להקדיש גיליון שלם לתופעה, והלוואי שהיינו יכולים לעשות להם תרגיל התעלמות משלנו. יותר מדי מאמרים פובליציסטיים ארוכים, יותר מדי אבחנות שהיו חמות לפני חודשיים, יותר מדי הימורים מתחכמים ופחות מדי עיתונות שמכתיבה סדר יום ולא רק נוהרת אחריו. בעיקר הרגיז מאמרו של עורך המוסף, שי להב, שמודה כי אין לו מה לומר על "האח הגדול" אך בכל זאת מתעקש לגמגם כמה מילים; והפספוס של כתבת האופנה החביבה, שלא קיבלה טיפול גרפי הולם. אבל למה להכביר מילים? מי שהגדיר זאת טוב מכל היה אסף שניידר בפאנל מבקרי הטלוויזיה במוסף: "פרשנות היתר הזו היא אכילת נבלות תרבותית".

גם בלי "האח הגדול" עלתה תחושת אוננות קלה ממוספי הויקאנד האחרון. מותר לתקשורת לעסוק בעצמה. זה טבעי, זה נורמלי, לפעמים אפילו מעניין, אבל סוף השבוע האחרון העניק תחושה שהעיתונאי הישראלי הממוצע בטוח שהוא כותב רק לעמיתיו, ולא לאזרחים מחדרה ומגדרה, שמבחינתם "קנטינה" היא שם נרדף לשקם בצבא. ב"סופשבוע" מתראיינת ענת גורן, זוגתו של רביב דרוקר, ההוא שתובע את העיתון המתחרה, מקדמת את תוכניתה ב"רשת" ומטנפת קצת על העיתון של המדינה. ב"העיר" עמנואל רוזן מתראיין לקראת תכניתו החדשה בחינוכית "תיק תקשורת", ונאלץ להתמודד עם עופר מתן הכועס, שמצד אחד מתריס בפני רוזן על שלא הגיע לפסגות של הקולגות ומלכלך עליו שלא בפניו, ומצד שני מראיין אותו כאילו היה מועמד לראשות הממשלה לפחות. משני הראיונות גילינו ששלום קיטל בשבתו כמנכ"ל חדשות 2 לא ממש פירגן לכתבים שהחליטו לעזוב את החברה. בשני המקרים גילינו שיש שלום גם אחרי שלום.

ב-"7 לילות", אחרי כתבה ברנז'אית במיוחד על מלחמת העולם בין "ארץ נהדרת" ל"שבוע סוף" (שעליה נרחיב מיד), מתפנים לעסוק בעיתונאי המנוח אהוד אשרי, לקראת תערוכה חדשה של זוגתו רעות פרסטר, שזוכה לפמפום מסיבי גם במדור של ליאת תימור ונילי לנדסמן. ולקינוח, ב"גלריה" ראיון עם ג'ו מרסיאנו, הבעלים של "קנטינה", שזוכה להשוואות לחצקל מ"כסית". בהתחשב בכך שכבר בדצמבר 2005 כתב אבי שילון ב"העיר" על הקנטינה כעל תופעה תרבותית חדשה, מדובר בהצתה מאוחרת משהו.

הקנטינה מככבת גם בתחקיר על התחממות הגיזרה בין "שבוע סוף" ו"ארץ נהדרת" ב-"7 לילות": במסעדה ההיא מולי שגב לא אמר שלום לאורי גוטליב (!).קצת מוזר שהאנשים שהביאו לכם את "כוכב נולד" ו"מסודרים" בוכים על העתקה (גם "ארץ נהדרת" מזכירה מעט תוכנית אמריקאית מסוימת, שאולי שמעתם עליה, בשם "סאטרדיי נייט), אבל שיהיה. העיתוי לתחקיר הוא חזרתה הקרובה של "ארץ נהדרת" והוא צהוב במובן הטוב של המילה. שיחות עם שני כהן, ארנה בנאי, אייל קיציס ועידו רוזנבלום, מצליחים לעבות מקורות שלא לציטוט על ניסיונות לגניבת עובדים, פגישות חשאיות, ואווירת כסאח כללית, שחושפת כמה יצרים ואגו יש מאחורי תעשיית הטלוויזיה וכמה חשוב שנחליף מקצוע במהירות כדי לברוח מכל הסחי הזה. מעבר לכך, הכתבה מוכיחה עד כמה המצב של הפעלת ערוץ אחד בידי שתי זכייניות מגוחך.

התחקיר של מוסף לשבת על חברי מרכז שמוכנים לקבל תרומות של יותר מ-10,000 שקל בניגוד לחוק, טומן בחובו סוכרייה מהנה במיוחד: התפתלותו של דניאל בן סימון, שלכאורה נפל ברשתה של התחקירנית והסכים לקבל את הסכום, אם יחלקו אותו לשני גורמים. כאשר פנו לבן סימון לקבלת תגובה, הסביר כי הבין שטומנים לו פח, העמיד פנים על מנת לגלות את זהות המתקשרים ובכלל "פעל כעיתונאי ולא כפוליטיקאי". עסקה אפלה במרכז.

במוסף הארץ גילו את בריטני ספירס והם לא יודעים את נפשם. בהתחלה היא מתחתנת עם קווין פדרליין וסוחבת כלב קטן, ועכשיו היא גם מצטלמת לשער מגזין כשהיא בהריון? יא אללה, שרק לא תשתגע לנו, היא עוד מסוגלת לעשות קרחת. אז אחרי שתמונה ישנה של ספירס הובילה את כתבת הצ'יוואוות של לפני מספר שבועות, כעת ספירס מככבת בכפולה המוקדשת לסלבס שמצטלמות בבטן הריונית, בערך מאותה התקופה. כלומר, ממש מזמן. נרי לבנה מלווה את הפרויקט בטקסט ומדגישה שמדובר בטרנד לגמרי לוהט. אמנם דמי מור הצטלמה בהריון ב-1991, בריטני עשתה זאת לפני שלוש שנים ומירי בוהדנה העתיקה ממנה רק לפני שנתיים, אבל לוקח קצת זמן עד שאינפורמציה מגיעה מבוהדנה אל מעצבי תרבות המחר של "הארץ".

סטנלי גרינברג, אחד מאדריכלי הניצחון של אהוד ברק ב-1999 ושל ביל קלינטון ב-1992 ו-1996 נחשב לאשף פוליטי, ומוצג על ידי נחום ברנע כ"פינקלשטיין של מפלגות המרכז-שמאל". ברנע נפגש איתו בפריז, כשהיה בדרך חזרה מוושינגטון, בזמן שגרינברג היה בדרך חזרה במוסקבה. פגישת פסגה בין עיתונאי מהבכירים בעולם, זוכה פרס ישראל, לבין מומחה שכזה אמורה להניב ניצוצות, או לפחות תובנות אינטליגנטיות.

אלא שפרט לחצי גילוי של ברנע על הביקורת שמותח גרינברג על פרשן ישראלי בכיר בספרו שעומד לצאת לאור, האמריקאי מצליח לספק ערימה של קלישאות חבוטות שהיו נפסלות על ידי עורך עמוד מאמרים של כל עיתון סביר. כמה דוגמאות: "אני חושב שרוב הבוחרים רוצי מנהיג מהליגה של שרון או רבין או בגין", "הם (הישראלים) היו רוצים ראש ממשלה שיהיה חזק די להגיד לא אבל גמיש די לשנות מדיניות. המודלים הם שרון, רבין ובן גוריון", "נתניהו לא היה משתדל כל כך להציג את עצמו במנהיג של מפלגת מרכז אילו חשב שהמדינה מצפה לשלטון ימני. הישראלים רצו תמיד ממשלת אחדות", "אם אתה רוצה להציג את עצמך גם כמתון, גם כמרכז, גם כתומך בשינוי, תקוף את המתנחלים ואת החרדים"; "אשר לציפי לבני, היא צריכה להפוך את השחיתות לנושא מרכזי". ברנע יכול היה לראיין באותה מידה כל ישראלי בעל איי.קיו סביר שמקפיד לקרוא עיתונים. אבל הרבה יותר נוצץ להיפגש עם גרינברג בקפה דה מאגו, בסן ז'רמן דה פרה.

את מקדישה ימים ולילות לכתיבת ספר (נניח על ברק אובמה). בהתחלה התפללת שאיזו הוצאה תסכים לתת לך תמלוגים של 5%, אחר כך שהספר ימכור קצת, אבל על רווחים רציניים אין מה לדבר. ארבע במאה, אתם יודעים. נניח שבמקרה אובמה מנצח בבחירות והמציאות מזמנת לך כניסה לרשימת רבי המכר. באין רווחים, נותר לך רק לגזור את רשימת רבי המכר ןלהשוויץ קצת לחברים במייל. אלא שאז מגיע מדור הספרות של מעריב ונותן קרדיט על הספר לאחותך. לפרטים אפשר לפנות לאורלי ואריאלה אזולאי.

בכתבת השער המעיקה של שבעה ימים מייחד אמיר שואן פרק מיוחד לפגיעה בדור הצעיר, שנציגותיו הן חני פירסטנברג, דליה שימקו ושירה קצנלבוגן. האמצעית מביניהם אמנם תיזכר לעד כ"נועה בת 17", אלא שכרגע היא כבר בת 46.

בשליחות קטלנית שמחים לבשר ששאול אייזנברג מתכוון להתמודד בפריימריס של מר"צ. לא חדש. אייזנברג כבר ניסה להיכנס לרשימה של ג'ומס וחבריו בבחירות הקודמות וכשל.

י' כמו יואב הבן הבכור/ את הספרים של יזהר המאייר הוא לעולם יזכור

א' לאולמרט, מנהיג אהוב/ פירסומת לחבר במקום טור שבועי זה דבר חשוב

י' נוספת מוקדשת לספר הכי טוב שנכתב כאן שנים/ "ימיו ולילותיו של הדודה אווה", אולי אתם מכירים

ר' כמו רב, לא יותר מדי לאומני/ ניים דרופינג של כאלה מוציא אותך סובלני