פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ובמקום ה-20: מנהיג הליכוד

      כך לפחות למד דוד פרנקל מהתקשורת הישראלית, ששבה לימיה הגדולים והוקיעה את התנועה הפשיסטית ואת העומד בראשה, משה פייגלין

      לרומנטיקנים ולתמימים בינינו, המילה "עיתונות" עדיין מייצגת מקצוע הרואי ומאתגר. עבורם, העיתונאי הוא עדיין לוחם חופש חריף לשון ואמיץ עד כדי איוולת, בן דמותם של אמיל זולה ("אני מאשים"), או הזוג וודוורד/וברנסטין (ווטרגייט). אלא שבעידן החומרני והציני שלנו, העיתונות פינתה את מקומה ל"תקשורת"; כלב השמירה של הדמוקרטיה מוצא עצמו כבול במוסרות רייטינג, טרוד בבעיות פרנסה ונאלץ להמיר את החשיפות ואת חיפוש הצדק, ברכילות ובשמירה על אינטרסים חשוכים.

      רק לעיתים נדירות, כפי שקרה בשבוע שעבר, נקרית בדרכה של התקשורת הזדמנות להסיר את האבק מעל תהילת העבר ולהזכיר לנו שדמוקרטיה ללא עיתונות חפשית היא יציר כלאיים פגום ומסורס. למזלנו ולשמחתנו, נענתה התקשורת הישראלית לאתגר ועמדה בו בהצלחה. מדובר, כמובן, בהוקעתה של מפלגת הימין הקיצוני "הליכוד", בהנהגתו של משה פייגלין.

      מעטים זוכרים זאת, אבל מקור המונח "פשיזם" במילה איטלקית עתיקה, fascio, שמשמעותה אגד זרדים. הרעיון הוא שהצרור המלוכד חזק יותר מכל זרד בנפרד, או בהשאלה לתחום הפוליטי, שהמדינה והלאום חשובים יותר מהאדם ומחרותו. על רקע זה, קל לראות שהשם שבחר משה פייגלין למפלגתו - "הליכוד" - הוא הצהרה בוטה בדבר זהותה הפשיסטית.

      מי שמתעמק מעט בכתביו של אותו פייגלין, מבין שהשם המזוויע הוא תמרור אזהרה ראוי מעל תפלצת אידיאולוגית שאמורה להפך את קרביו של כל אדם הגון ומוסרי. אצלנו, למרבה הצער, במין יצר התאבדותי שאופייני לדמוקרטיות מבולבלות, לא נמצא שום גורם ממסדי שיודיע באומץ על פסילתה של המפלגה הארורה.

      ניצנים של שפיות במקום הראשון

      מול השיתוק המביש הזה בצד הרשמי, ידעה העיתונות הישראלית להתרומם על רגליה האחוריות ולהזכיר לנו שלא כל מה הוא ליגלי, הוא בהכרח לגיטימי. בסדרה של מאמרי מערכת, טורי פרשנות וידיעות חדשותיות, דאגו כלי התקשורת המרכזיים בשבוע האחרון לשרטט מחדש את הגבול המוסרי הראוי בתוך המפה הפוליטית. מפלגתו של פייגלין, מדמנה של פשיזם וגזענות, קיבלה טיפול נוקב וחסר פשרות, כפי שנדרש ברגע הכרעה שבו צריך כל אדם להתנער ולהחליט לאן הוא שייך - לבני האור או לבני החושך.

      יימצאו בוודאי בינינו איסטנטיסים אשר יאמרו, שטיפולה של העיתונות במפלגת פייגלין חצה כמה קווים אדומים של אתיקה והגינות. יהיו שיצביעו על שימוש נרחב בתמונות לא מחמיאות של אישים במפלגה שלו, כפי שנוהגים עיתונים "מטעם" במשטרים רודניים. אחרים יקבלו אולי על ציטוטים חלקיים, דברים שמוצאים מהקשרם, שלילת זכות התגובה ועוד. טהרנים אלה אינם מבינים את משמעות המונח "דמוקרטיה מתגוננת". הנאורות מסתיימת בדיוק במקום שבו מאיימים על חייה.

      אלא שמוצדק ככל שיהיה, מסע ההוקעה של פייגלין ומפלגתו אינו נטול פגמים. המרכזי שבהם מזכיר, למרבה המבוכה, את ליקוייו של פייגלין עצמו: השטחה של האויב, התעלמות מניואנסים ותפיסת גוף גדול של אנשים כמקשה אחת שאין בה פנים ושמות. מפלגת הליכוד פועלת אמנם בצלמו ובדמותו של המנהיג פייגלין, אבל מי שמטה אוזן לרחשים העולים ממנה, יכול להתרשם שיש שם, בתוך מאורת הצפעונים, גם זרמים אחרים, מתונים ומוסריים יותר.

      ייתכן שמדובר במקסם שווא, אבל בבחירות הפנימיות שנערכו במפלגת "הליכוד" ניתן היה לזהות, בתוך בליל הלאומנות והגזענות, כמה ניצנים של התפכחות מהקו הרשמי הנוקשה וחסר האנושיות. מדובר אמנם בשולי הרשימה, הרחק מהמקום ה-20 שממנו חלש פייגלין על תנועתו (או במבצרו החדש במקום ה-36), אבל אסור להתעלם מהם. כמו במימשל האיראני או בתנועת החמאס, גם ב"ליכוד" עשויים להימצא אנשים שניחנו בזיק של תבונה מדינית.

      מי שמתעקש לחפש סימנים חיוביים, יגלה שאפילו מנגנון המפלגה המתועבת הזו, כבר אינו מיושר לגמרי לסמן הימני הקיצוני של פייגלין: בנימין נתניהו, אדם שמילא בעבר תפקידים ממלכתיים ואף נטל חלק במשא ומתן מדיני, הצליח להשתחל לתפקיד היו"ר. משם - לפחות באופן תקנוני - הוא יכול להשמיע את קולו ולקרוא תיגר על שלטון הברזל של פייגלין. למרות הבחילה המובנת והמוצדקת, ההגיון מחייב להושיט יד לאותם גורמים פרגמטיים, בתקווה שניתן יהיה להנביט מהם, בעתיד הרחוק, מוקדים של שפיות שיפרקו את מעוז הפשיזם מבפנים.

      מורשת דני בן לולו

      האם התנועה הלאומנית הפשיסטית של משה פייגלין תצליח לשנות את פניה ולהפוך לאבר לגיטימי במרקם הדמוקרטי של ישראל? גם אם הלב ממאן להאמין, השכל מחייב לשמור על אופטימיות. קולם של המורדים במקומות 1-19 של התנועה הפשיסטית אולי לא יישמע בקרוב, סביר מאד שפייגלין ידע לדכא ולהשתיק אותם, אבל שערי התקווה לא ננעלו. רק לפני שלוש שנים, חרדה הארץ כולה מפני גבריאל אביטל, מי שהיה אז במקום ה-20 של אותו "ליכוד". העובדה שפייגלין הצליח להדיח את אביטל מכס המנהיג ולהשתלט על המפלגה (אחרי שאותו אביטל הצליח, במאבק איתנים, לרשת את הכתר מדני בן לולו, מס' 20 שלפניו), היא אמנם טרגית בטווח הקצר, אבל מלמדת שלא לעולם חוסן. ייתכן שדווקא גישה מעשית ואוהדת, תעזור למחנה הנאור לטפח את מעוזי השפיות הנדירים ב"ליכוד" ולקיים מצוות "וביערת הרע מקרבך".