הפגנה, לא חשוב על מה

מה שדרוש ליצירה הישראלית הן סדנאות כתיבה ותסריט לתיכוניסיטים ברחבי הארץ, שיוכשרו לספר את הסיפור שלהם. פול אבוט כמשל

זיו יצחקי
19/12/2008

כבר היה מי שאמר בצהריי השחר של יום חדש של אהוד ברק אי שם בשנת 99 עם הסתלקותו (הזמנית לימים) של נתניהו מהבמה הפוליטית, שהתחושה היא שמישהו סוף סוף סגר את הקומפרסור שטרטר לך מתחת לבית כבר חודשים. כבר שכחת שהוא שם, והתרגלת לרעש שלו ופתאום, משתררת דומיה מבורכת. הבלון הגדול שהיה האח הגדול התנדף ברגע הגמר, כשהוא מותיר אחריו זוכה מאושרת, זכיינית עשירה יותר ותושב אשקלוני ממורמר.
לאן יפנו עכשיו כל מגלגלי העיניים, מצקצקי הלשון ודורשי טובתה של התרבות הישראלית את חציהם העייפים? במי נתלה עכשיו את כל חולייה של החברה הישראלית? תחת איזו אצטלה נתכנס ברחבת המוזיאון ונמחה על הדרדרותה המוסרית/ערכית/לאומית של מדינת ישראל? אולי בעונה השנייה של "הישרדות" נמצא אייקון חדש.

הייתי בהפגנת האמנים הגדולה ביום שלישי. היה דווקא נחמד, מאוד נחמד. השמנא והסלתא של בוגרי עצרות רבין ב-13 השנים האחרונות. הרבה פרצופים מוכרים. גרבוז נאם, יותר ארוך מתיק תקשורת ועדיין שנון. מירה עוואד שרה בערבית ושני צעירים שילהבו את הקהל המנומס. אנחל בונני הסתובב על זוג אופניים, משה פרסטר הסתובב כצל בין הנוכחים. באמת לא ראינו מזמן את שניהם מככבים באיזו דרמה סוגה עלית מועדפת.
מנהלי ההפגנה/עצרת/שיחת הסלון ברחבת המוזיאון משחקים באותו מגרש של הזכייניות, אך הם לעולם לא יודו בזה. האינטרס של אמ"י הוא בעיקר כלכלי. יותר ריאליטי פירושו פחות עבודה לאמנים, פחות פרנסה לחברי האיגוד ופחות כח למנהלי האיגוד. הם לא יודו בכך, אבל גם הם במאבקם מדברים בערוצשתיימית שוטפת. בשפת הסאונדבייט, החוזרת על אותו מסר ומצטרפת בחדווה לכל עגלה עמוסת פרובוקציה בשקל שחולפת בסביבה. סביר להניח שעם ישראל ישכח את בובליל תוך כמה שבועות, אין לו אפילו את הנפח של טרובודור עממי כמו ז'וז'ו אבוטבול. שפרה תגיש תכנית כלשהי, לאון יהיה סטייליסט, ואיתי יצטיין בלא לעניין. האמנים לעומתם, יישארו עם אותה בעיה בעוד הזכייניות ישעטו קדימה עם "הישרדות", "הבלוק", "המירוץ למיליון" ו"כוכב נולד" שיתרגשו עלינו בקרוב.

מפד"ל סטייל

"יש פה קהל מסוג מאוד מסוים" סח לי חבר באמצע השיר השני של מירה עוואד. זו היתה דרכו העדינה לומר שרוב הנוכחים בעצרת היו תל אביבים, שכנראה גם גרים באזור. מספיק היה להעיף בהם מבט בשביל להבין מדוע כשלו אמ"י ואמני ישראל להגיע לפריים טיים של הטלוויזיה הישראלית. הדרמה הטלוויזיונית חווה כרגע את אותו משבר שחווה הקולנוע הישראלי בשנות השמונים והתשעים. מלבד "מרחק נגיעה", היא לא מצליחה לתקשר עם הקהל הישראלי בגובה העיניים. בשנים האחרונות היא מוציאה תחת ידה דרמות זוגיות במשבר ויחסינו לאן שאינה מדרימה מעבר לשדרות רוטשילד פינת נחמני. היא עוד לא הצליחה ליצור נראטיב ודמויות מרגשות ומעוררות הזדהות מאותו מקום קסום שקרוי הפריפריה. "שחור", "שבעה" ו"סוף העולם שמאלה" הן רק שלוש דוגמאות לכך שהדבר אפשרי, כלכלי ונושא רייטינג לא רע בכלל.

אם אמ"י היתה באמת חרדה לגורל היצירה הישראלית ולמקומה בלב תרבות ההמונים, היא היתה לומדת היטב את הדגם של חדירת הדתיים הלאומיים למיין סטרים של התקשורת הישראלית ומחקה אותו. מה שדרוש כרגע הן סדנאות כתיבה ותסריט ברחבי הארץ לתיכוניסיטים שיוכשרו לספר את הסיפור שלהם לפני שהם מתגייסים, משתחררים, עוזבים את העיירה ועוברים לחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. הם יכולים גם לעיין בסיפורו של פול אבוט, שגדל בשכונת מצוקה בצפון אנגליה עם שמונה אחים, אמו עזבה אותם ושנתיים לאחר מכן גם האבא התחפף. מהסאגה הזאת הוא רקח את "לגדול ללא בושה" עתירת הלוזרים הקוקנים בעלי המבטאים הלא ברורים, וכן עתירת הרייטינג והפרסים.
התפקיד של אמ"י הוא למצוא את הפול אבוטים הישראלים, לטפח אותם, להעניק להם תמיכה מקצועית וכספית ולדאוג לכך שהסיפורים שלהם יהפכו לסיפורים ישראליים. לא להתבכיין, לא להלשין לרגולטור הנרפה ולא לדחוף להוצאת מכרזים הזויים מהסוג שעל פיהם פועלים הערוצים המסחריים שלנו. אף הפגנה לא תעשה את זה, בוודאי כשאחד ממנהיגיה הוא יעקב מנדל, שקשה מאוד להגדיר את התכנית שהגיש בערוץ 33 כסוגה עילית.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully