מדור סוף

מריחים את העשרה בפברואר מתקרב? סוף שבוע כבד עבר עלינו, עם שלש כתבות שער פוליטיות. זה התחיל בשרה התשושה נפשית (יולי תמיר ב"סופשבוע"), שלכאורה מבקשת קדנציה שנייה כדי להשלים את מהפכת החינוך שלה, אבל בין השורות מתחננת שניתן לה ללכת הביתה. נמשך בקורבן היועצים הפוליטיים (אהוד ברק, מוסף הארץ), שמנסה, בכתבה ממוחזרת, לחפות על מצבו הקשה בסקרים על ידי המצאת מטאפורות ציוריות על תפקודו האנליטי, מעולם התעופה או הרפואה. אי אפשר, כמובן, בלי האיזכור הבלתי נמנע לדירה באקירוב, כאילו הנושא הטחון גם כך לא מוצה אצל אילנה דיין ב"עובדה". ארי שביט לא הצליח להוציא אפילו ציטוט אחד חשוב או מעניין מפיו של המרואיין.

אמנם זה לא תקין פוליטית, אבל הקדוש המעונה מהשמאל (זאב שטרנהל, "7 ימים") דיבר מאז הפיגוע נגדו בלי הפסקה, וכתב את דעותיו פעמים רבות בעמוד הדעות של הארץ. כתבת השער איתו אינה מחדשת דבר.

.


.

.

.

"גלריה שישי" מקדישה פרויקט לעובדה שאריק איינשטיין חוגג בחודש הבא 70. הרעיון מקורי והביצוע יסודי, כולל ההומאז' לתמונה מ"סרג'נט פפר" (עם טעות אחת – ראו "עקיצת הדבורית"). איינשטיין עצמו לא התראיין. על פי מבקר המוזיקה בן שלו, איינשטיין כועס על דברים שזה כתב על אלבומו האחרון ועל ספרו המשותף עם עלי מוהר, ואף הטיח בו בשיחת טלפון "איך אתה ישן בלילה" בלתי נמנע. לא חבל? למה לא לשלוח מישהו אחר, עם קצת יותר חנופה, ואולי לעבות את הפרויקט עם כמה ציטוטים חדשים?

הנה מספר מילים לכבוד החג על הנס שלנו: חלש, שני סוכרזית, חלב קר בצד. כותבי "ידיעות אחרונות" נאלצו לחפש בכוח כמה ניסים עבור הפרויקט שרקחו עורכי "שבעה ימים", ונדמה שהם עשו זאת בחוסר חשק משווע. כי די, באמת, כמה אפשר? פעם זה "הארוע ששינה את חיינו", אחר כך, "ההחלטה לשנה החדשה", כעת "הניסים שהיטו את גורלנו", והתוצאות תמיד דומות וצפויות לעייפה. לנס האמיתי – פרויקט חג שלא סובל מריח של מיחזור- אנחנו עדיין ממתינים.

לטעמנו, היובל הלא נכון הגיע לשער של "שבעה לילות", אלא שהראיון עם יובל סגל הופק לכבוד סרט חדש וצנוע של איתן גרין, ואין אם לילדים שלא תפתח עיתון שעל השער שלו מופיע יובל המבולבל. האינטרס של יובל שם-טוב לכתבה ברור: הוא רצה לענות להתקפה של "אולפן שישי" על עבירות התנועה שלו ולקדם די.וי.די. גפי אמיר מנסה לתקוף בכל החזיתות, בשלל שאלות סרקסטיות, ומגלה שיובל המבולבל הוא בעצם רוחניק בשקל שמעריץ את הסוד ומוכר מסרים ניו אייג'יים לילדים. ועדיין, הכותרת, המשנה והלידים אוהדים למדי, ובסופו של דבר זוכה הנודניק לעוד קצת יחצ"נות בחינם.

"7 לילות" ו"דה מארקר" נדרשו לאחת מתופעות הלוואי המבורכות של המיתון: הורדת מחירי המסעדות. שתיהן צרפו רשימת מנות מומלצות במסעדות תל אביביות וקצת מסביב, ובאורח פלא אין בין השתיים ולו כפילות אחת.

כבר כתבנו את דעתנו השלילית על הקוורטט, מדור הדעות של "הארץ השבוע", והיא לא השתנתה. השבוע מגדיש את הסאה רועי בית לוי, שמפגין בורות במתקפה הבוטה שלו על שרון קנטור, שנבחרה לייצג את הדור הצעיר בוועדה המסדרת של תנועת השמאל החדשה. בין השאר טוען בית לוי שקנטור היא "פובליציסטית במשקל נוצה באינטרנט", אלא שהטורים האחרונים של שרון קנטור בוואלה! עסקו בין השאר בבחירתו של דב חנין ובהתנגדות לחוק השילוט. ב-2004 היא אף זכתה על טוריה לציון לשבח מטעם קרן PRATT למתן הכרה והוקרה לכתיבה על נושאי סביבה וחברה. בית לוי מתעלם מכך שקנטור היא ממקימי "אמנים למען צדק סביבתי", תנועה שהיתה ממובילות המאבק בחוק השילוט, ומהעובדה שהיא בילתה השנה פעמים רבות בכנסת על מנת להילחם נגד חוקים אנטי סביבתיים.

אז נכון, קנטור כותבת לפסטיגל, אבל בניגוד לאמנים אחרים שתורמים לחברה בעיקר צילומי פפראצי מתואמים היטב עם היחצ"נית, היא מהיחידים שבאמת אכפת לה, ואת פעילותה בתחום זה היא עושה בהתנדבות. קשה להימלט מהתחושה שהטור הנלהב הזה הוא עוד תוצאה מצערת של מדור מאולץ, שנדמה כי הדעות בו נכתבו רק כדי למלא מקום בעיתון, ובדרך כלל בנושאים שהכותבים אינם באמת מבינים בהם (לידיעת הקורא ברק אובמה: שי גולדן קורא לך להיזהר מהתנקשות פוליטית מחוץ לגבולות ארצך).

והשבוע בתת המדור "מוסף הארץ מגלה טרנדים עתיקים": פרויקט גדול וצבעוני על הרגלי הצריכה של הנוער. דורון חלוץ, בעבר עורך "ראש 1" ועורך משנה ב"מעריב לנוער", הוא בחירה טובה לכתבה מסוג זה, אך היא לא מחדשת הרבה. ב-2006 "ארץ נהדרת" שמו זרקור מדוייק על תרבות הנוער הישראלית החדשה במערכוני "הבלוג של מאי", ומעט אחר כך "רייטינג" הוציא גיליון מיוחד בנושא, ונדרש בעצמו לשפת הטינאייג'רים המתלהבת שחלוץ משתמש בה כאן. ובכל זאת, מישהו חייב לחשוף את קוראי הארץ הקשישים למעריצי מיילי סיירוס, גיטר הירו והטלנובלה "האי".

יוסף כהן מתלונן ב"מוספשבת" של מעריב שהוא הרגיש מוקצה על שלא הבין בהלכות האח הגדול ושואל "מי האידיוט שנתן לי לכתוב בעיתון הזה". היינו רוצים להצטרף לשאלה ולעדכן את כהן – בשבועות האחרונים היו עוד כמה כותבים שבחרו בז'אנר ה"אין לי מה לכתוב על האח הגדול, אז אני אכתוב שאין לי מה לכתוב על האח הגדול", כך שלא הצלחת להיות מקורי אפילו בגזרה הזאת.

אבל זה עוד כלום לעומת שלח ודרוקר, שחיממו עבורכם את שאריות גמר "האח הגדול" במסווה של "אנחנו שונאים את האח הגדול וריאליטי זה קקה, אבל היי, חייבים לקדם את 'הישרדות' שעולה השבוע בערוץ 10".

בשנה האחרונה הפך העיר לעיתון סטלני, כולל שלל דאחקות פנימיות ותמהיל כתבות שברור רק לעורכיו. בשבועות האחרונים נדמה שהעיתון מתחיל לחזור לרלוונטיות מסוימת. השבוע מופיעים במגזין שלו אייטמים ראויים על גלעד שליט, ירון טן ברינק, סגירת מינה טומיי ואודאון וראיון עם אסף שריג מאיפה הילד. לא תמצאו שם מאסטרפיס, אבל הכתבות לפחות אקטואליות. אפילו מדור הספורט המנומנם הוציא ציטוט מרעיש למדי מקרלוס ארויו. אולי החזרה לחיים קשורה להיעלמותו של מדור ההגיגים הסתומים על המתרחש במערכת ב"שירות העיר", בעקבות מכתב של קורא נזעם. בהעיר מבטיחים מדור חדש בשבוע הבא. נעקוב מקרוב כדי לבדוק אם יש תקומה לרשת שוקן.

בתמונה בסגנון סרג'נט פפר בפרויקט אריק איינשטיין מופיעה תמונתה של חנה רובינא, ובמקרא כתוב ששיתפה פעולה עם האליל בצמד הגפרורים ב-1962. אלא שמי ששיתפה איתו פעולה היתה דווקא בתה, אילנה. ב-1962, אגב, היתה חנה רובינא בת 73.

המערכת לא יכולה לתת דבר לתלמידים/ וראשי העיריות מקוששים כסף אצל העשירים

ואחרי טור כפול פתאום זה בא לו/ אין עיתונאי רע, יש עיתונאי שרע לו

כדי לראות הישגים, יש לצאת מהפוך/ הצביעו - לפיד למשרד החינוך!