מדור סוף

מלחמה. "7 ימים" מקדם אל השער את התחקיר של רונן ברגמן על החמאס. גם ל"סופשבוע" היה חומר לא רע על החמאס, יותר מעניין לפחות בעינינו: מונולוגים של חמישה ישראלים שנפגשו עם זרועות שונות של הארגון (הגם שהעיתונאי ריאד עלי לא יודע עד היום מי בדיוק חטף אותו). ובכל זאת, בסופשבוע בוחרים לפספס ולקדם אל השער דווקא את כתבתו של הצלם פליקס לופה. בניסיון לצאת מיוחדים ולבדל את עצמם עם הכתבה הלא נכונה. לופה בילה חצי שנה עם דרי רחוב תל אביב ויודע כל סטודנט צילום לשנה א': זונות ונרקומנים בשחור לבן הם הקלישאה הכי גדולה.

ב"מוסף הארץ" הבחירות נמשכות ועוד איך. בשער בני בגין מתראיין לארי שביט, ויחד עם הראיונות שהעניקו למוסף רות גביזון ואריק סיני נראה שהמוסף חוזר לעסוק יותר בפוליטיקה ואקטואליה כמו בימים של אהוד אשרי.

.

.


.

כרגיל בעיתונות, הכל הוא עניין של מומנטום: מפרוייקט חגיגות השבעים של אריק אינשטיין ב"גלריה" לפני שבועיים די התרגשנו, לאלה של "7 לילות" ו"זמן תל אביב" כבר נשארנו אדישים. עוד מאמרים על אינשטיין כסמל של ישראליות מתפוררת ונשתגע. ובכל זאת, הראיון עם חתן השמחה ב"7 לילות" היה הישג, הגם שהוא מרואיין הרבה יותר תכוף ממה שנהוג לחשוב. כך או כך, הראיון חושף שלאינשטיין אין יותר מדי דברים להגיד ושמדובר בזמר גדול אבל בן אדם לא מתוחכם במיוחד. אחרי כל החגיגות האלה, כוס הנוסטלגיה שלנו רוותה כמעט לחלוטין, ולא היינו מסוגלים להכיל את הפרוייקט הלעוס בתי הקולנוע של פעם.

"תרבות מעריב" סובל לאחרונה מקללת המרואיינים המבאסים. אחרי קטסטרופת לירון לבו, אפרת בן צור תרבותית ומנומסת, ונראית יפה בתמונות, אבל עיון מעמיק בכתבת השער מעורר שוב את השאלה הנושנה: מדוע אנשים שכל כך שונאים להתראיין עושים זאת? יש רשימה ארוכה של מפורסמים שנמנעים מראיונות לתקשורת, והקריירה שלבם לא סובלת מכך - מיהודה פוליקר ועד קרן מור, ונדמה לנו שבן צור הייתה שמחה להצטרף אליה, אבל במחלקת יחסי הציבור של HOT היו חייבים לקדם את הסדרה "תמרות עשן" בכיכובה ולא ויתרו. התוצאה היא ראיון קצר, בו בן צור עונה לשאלות בלקוניות וחוסר חשק, מתעקשת להישאר בעולמה המסוגר ובסוף זוכה לקיטלוג בשער כמי ש"לא רואה טלוויזיה, לא נוהגת, לא מחפשת בעל"- אבל האמת היא ששחקנים רבים טוענים שהם לא רואים טלוויזיה ובנוגע לבעל- אנחנו ממילא לא מאמינים לה.

אפשר היה לצפות שאם משה דץ כבר פותח את סוגרי לבו על הגירושים מאורנה, הוא יזרוק למראיין איזה עצם גם על הפרידה מסיגל שחמון בתכנית הבוקר של רשת, לא? אז זהו, שלא כל כך. דץ אמנם מפרט מה הרגיש אחרי הפרידה מאורנה, אבל כשהוא נשאל לגבי הפרסומים כי שחמון עזבה אותו בשל "חוסר כימיה" הוא ממלא פיו מים.

הראיון ב-Marker week עם מנהלת התכניות של ערוץ 10 ליאת פלדמן וסמנכ"ל הפרוגרמינג והשיווק נתי דינר נפתח בגלגול עיניים והתמרמרות של השניים נוכח חוסר הפרגון של כלי התקשורת לרייטינג הפתיחה של "הישרדות". יומיים אחרי שהתקיים הראיון התפרסמו נתוני הצפייה בפרק השני שהראו ירידה של כעשרה אחוזים, והוכיחו שמדובר בטעות שיבוץ מהמעלה הראשונה (דבר שאפילו בערוץ 10 הודו בו בהודעה לתקשורת). המראיינות לא חוזרות לדינר ופלדמן לשאלת המשך ומסתפקות בהערה הסתמית על כך שהשיבוץ של ספינת הדגל נשקל מחדש.

אחרי רצף כשלונות, סוף סוף הצליחו במוסף הארץ לאתר טרנד מתרבות הפופ העכשווית, ולהכריז עליו בזמן: שגעת הערפדים. הכתבה קולחת ומסגירה את התפעלותה של הכותבת ליאת אלקיים מסדרת הערפדים "דם אמיתי", שמגיעה השבוע ל-yes ומהסרט "דמדומים". המהדרין ישימו לב שאלקיים איננה מה שנהוג לכנות "באפיהולוקית" – היא מזכירה את עלילות באפי ואיינג'ל בקצרה יחסית, ובוחרת להשתמש ב"באפי ציידת הערפדים", ולא בשם שמקובל יותר על קהילת מעריציה- "באפי קוטלת הערפדים". ליונית לוי זה בחיים לא היה קורה.

"העיר" הקדיש כמעט 20 עמודים לפרויקט, לא אחיד ברמתו, על המלחמה בעזה. בכתבתה של ליטל גרוסמן על מבוכת השמאל נוכח התקיפה, מצויין כי השר של מפלגת העבודה ראלב מג'אדלה, שסרב להגיע לישיבת הממשלה במחאה על התקיפה מעזה, הוא בכלל ממפלגת קדימה. אכן מבוכה.

.

אלוהים שלי, רציתי שתדע/ יש כאן בעיה קטנה ומטרידה

חבר שלך יאיר, יורה פה סיסמאות/ טוען שאלוהים של היהודים חמוד ושל המוסלמים פחות

שמלחמה זה בסדר, למרות שילדים מתים זה רע/ יש מצב שאתה עושה לו שיחת הבהרה?