מדור סוף

המוספים רזים השבוע באופן מיוחד. העובדה שתמי ארד ויאיר לפיד יושבים על חצי "7 ימים" רק מחזקת את הרושם שהמלחמה, המיתון והעובדה שפסח עוד רחוק מכווצים את עיתוני סוף השבוע. שלוש נשים מעטרות בסוף השבוע הזה את השערים: סופשבוע ומוסף הארץ הלכו על משפטניות מאותו מילייה, שבמקרה שתיהן לא נמנות על רשימת מתנות החנוכה של דניאל פרידמן. שופטת בית המשפט העליון בדימוס דליה דורנר, דשה בנושאי היום – רק חבל שמי שיגיע אליה בעקבות ההפניה בשער "סופשבוע" לעמוד 63, ינחת דווקא על אודטה והקרם שוקולד הנפלא שלה. בתזמון שאין מדויק ממנו, השגרירה באו"ם גבריאלה שלו על שער "מוסף הארץ", בשיחה על התפקיד ועל ייצוג ישראל בעת מלחמה, מנצלת את ההזדמנות להשקת קמפיין תחת הכותרת "לא שמאלנית. חברה של אולמרט". ב-"7 ימים" חוגגים את הראיון הבלעדי שנתנה תמי ארד ליאיר לפיד שבעטיו רוקן השער מכל הפניותיו. עוד בנושא? סורו אל השיר.

תמי ארד לא קדושה מעונה/ היא מופת ספרותי ויפה כמו תמונה

והנה היא סוף סוף מסכימה לדבר/ גם אם בפועל מעדיפה לקצר

אז איך נמרח כמה שאלות על שבעה עמודים?/ נביא את האביר הדוהר על דימויים

שרלוט ברונטה פוגשת את יוצר אי.אר/ ג'קי אונסיס עטופה בצעיף יקר

כתבה שהיא מופת של רגישות וכשרון/ עם ציטוט של גרסיה מארקס ואיזכור למשקל של שרון

אז אם הותשתם מרוב הגיגים שלפיד חיבר/ נגלה שבעמוד 18 היא אומרת משפט על החבר

יחד עם גל ההשערות לפיהן מנסה ערוץ 10 לנצל את המלחמה כדי למתג את עצמו כערוץ חדשות נשלחים הטאלנטים שלו לפרוש את משנתם הלא מאוד מעניינת במוספי סוף השבוע. מיקי חיימוביץ' ויעקב אילון, שאף פעם כמעט לא מתראיינים בנפרד, מספרים בכתבת השער שלהם ב-"7 לילות" כי אנשים מתייחסים אליהם כישות אחת. ויש הדגמות: צילום השער מצייר אותם כמפלצת דו ראשית המגיחה מן השולחן. ספרנו אפילו מספר דומה של סנטרים על כל אחד מהם. הם בוודאי מתחרטים שסרבו להצטלם לכתבה הזאת ואילצו את "7 לילות" להסתפק בצילומים ישנים. גם בכתבה עצמה הם מדגימים הרמוניה לתפארת, במיוחד בניגוח המשותף של המתחרים, אבל מתקשים לספק תובנות חכמות על המצב ועל החיים. במוסף הפוליטי של הארץ מתלווה יוסי קליין אל הפרשן הצבאי אלון בן דוד ועל הדרך זורק שאלה לעורכת המהדורה טלי בן עובדיה. בתזמון מושלם חובטים בועז גאון וחנוך פיבן ב"סופשבוע" ברוני דניאל.

"שיחות טלפון נואשות" מבטיחה ההפנייה בשער "סופשבוע"; "שיחה מצחיקה", ממשיך הטיזר בתוכן, והבלבול התחזק ככל שהתקרבנו לכתבתם של ג'קי חוגי ושרי מקובר, שמתעדת שיחות טלפון אקראיות עם תושבי עזה ועוטף עזה. האם לפנינו ממשיכי דרכם של שי ודרור? מהראיונות עם הפלסטינים עלתה תחושה פטרונית. הכותבים מספרים למרואיינים שלהם שזה "ייגמר תוך שבוע שבועיים" (באמת? איך לא סיפרו לנו?) ואף משתפים אותם בתחושתנו כי אנחנו מנצחים ובקרוב נכפה הפסקת אש על החמאס. היינו שמחים גם לדעת לכמה אנשים התקשרו הכתבים, על פי איזה חתך, אילו שיחות לא חשפו בפנינו וכמה מהם נהרגו בינתיים מאש צה"ל.

האם כששמעו במשרד התרבות כי ב"גלריה" של הארץ מרימים תחקיר נושך על השר ראלב מג'אדלה, הם החליטו להשיב מלחמה בעיתון אחר? מכל מקום, בשר התותחים הוא גל דאי, מנכ"ל משרד התרבות הצעיר, שנודב להתראיין לשער "תרבות מעריב", כנראה כדי למזער את הנזק. ובכן, המצב רק החמיר. כבר בשער מביעים במעריב כעס על המנכ"ל הצעיר ומכנים אותו "נטול כל רקע תרבותי". בהמשך הראיון נגלה כי דאי לא סיפק חומרים מרתקים על הנעשה במשרדו ובעיקר היה עסוק בהתגוננות נגד האשמות על התפקוד הלוקה של השר מג'אדלה. מצד שני, נדמה כי המפסיד האמיתי הוא "תרבות מעריב", שנתקע עם עוד שער משמים ותלוש.

הפיתוי להשתמש בשירות החדש, מעריב ACTIVE, ולסמס לליטל בית יוסף שבתוכן העניינים של "סופשבוע" קראו לה "ליטת" היה עצום, איך בינתיים חסכנו שקל לרגל המיתון, ודפדפנו לכתבת הפרופיל הראשונה הגדולה מ"הישרדות 2", עם כוכב הפרומואים, נתן בשבקין. האם העובדה שהוא מתראיין כבר עכשיו אומרת כי הוא יודח לפני המצופה? או שלצורך השארת התכנית בתודעה, שלפו יחסי הציבור של ערוץ 10 את התותח הכי כבד מוקדם מהמתוכנן? בכל מקרה, בשבקין הוא מרואיין מהחלומות. אי אפשר לבקש יותר מאשר מתנחל שמוריד שערות ונשבע כי הוא לא מענג את עצמו. רק חבל שעד לירידת העיתון הדפוס לא עודכנו כמה עובדות קרדינליות, כמו ששידור "הישרדות" הוקפא עד לרגיעה במצב, ושמניין ההרוגים בעזה כבר מזמן עבר את ה-500.

עוד מלחמה, עוד הרוגים, עוד מונולוג של חייל לוחם. המוספים הפוליטיים של ידיעות ומעריב פרסמו כתבה כמעט זהה – חייל מספר על קורותיו בגוף ראשון מהשטח. עכשיו רק ניתן לנחש אם דובר צה"ל מכר לשניהם את אותו הרעיון או שמוחות גדולים חושבים דומה מדי. שני הלוחמים כותבים כמעט אותו דבר ובאותם שלבים- ההתארגנות, ההתרגשות, הפחד, הפטריוטיות. גם לא ברור במה חטאנו שכבר עכשיו מגיע לנו שיר חדש של סמדר שיר, על אמא דואגת, שאיכשהו הגיע גם הוא לאותו עמוד בידיעות.

ועוד תרומות לאיכות הסביבה: במוסף לשבת של ידיעות שוב נדרשים לסוגיית אנשי הרוח המפרסמים את מאמריהם בעד ונגד המלחמה (כבר בלבנון הבנו שאין להם השפעה), המרקר וויק שוב דש בהשפעת המיתון על ליגת העל בכדורגל (לאחר עיון במוספי הספורט הפנמנו שיהיה נורא) ובמוסף הארץ שוב מפטפטים על מעילי העור של הכתבים בשטח (טחון אפילו לדבר על זה שזה טחון).

כמעט בכל מלחמה מפציעה לה דמות בכירה בעיתונות, עורך או מו"ל, במאמר שייזכר לדיראון עולם. במלחמה הקודמת זה היה רפי גינת במאמר "שריפת החיזבלונים" המעודן שלו, והפעם תורו של מו"ל מעריב, עופר נמרודי, שכותב ב"לב מדמם" בתגובה לביקורת קשה שנמתחה בעיתונו על חיילי צה"ל, מפקדיו ושר הביטחון. מצער, אפילו טרגי, שאדם שמחזיק בעיתון בישראל מחזיק בדעה כי " רק בשוך הקרבות, אפשר ורצוי לבקר מעשים לא ראויים, אם אכן נעשו על ידי הצבא ומפקדיו", אבל קשה להיות מופתעים מהדברים לאור ההיסטוריה הפטריוטית של נמרודי והעובדה שהחזיק במשך שנים ארוכות מדי באדם כאמנון דנקנר בתפקיד העורך הראשי. עם זאת, אפשר לצפות מנמרודי לפחות לדייק בעובדות. "חיילי צה"ל ומפקדיו עושים כל אשר לאל ידם כדי למנוע פגיעה בחפים מפשע", הוא כותב. ספק אם אפילו הרמטכ"ל, גבי אשכנזי, יטען זאת. מומלץ לנמרודי לעיין בכתבתו של אלכס פישמן "הציר המרכזי" במוסף לשבת של העיתון המתחרה. "ביום הראשון לפעולה הקרקעית...חזר הרמטכ"ל על אחד העקרונות למבצע "עופרת יצוקה": צה"ל יעשה במבצע הזה שימוש באש מרחיבה. 'אש מרחיבה' הוא שם קוד ל'אין הגבלות אש, תקרעו אותם'".

מדור זה אמנם עוסק בעיתונות המודפסת, אבל בימים של מלחמה קשה להתעלם מהתקשורת המגויסת, סליחה, משודרת. נכון לעכשיו, נראה שלא רק ישראל והחמאס צריכים לשאוף להפסקת אש מהירה, אלא גם אושרת קוטלר, שטרם המבצע נחשבה לעיתונאית אינטליגנטית. אחרי שב"הפואטיקה של הטבלואיד" במוסף הארץ היא מצוטטת כמי שהתייחסה להפסקות החשמל בעזה במילים "סליחה, פיתות עושים בטאבון", ביום שישי האחרון היא רשמה שיא נוסף.

לאחר ששלומי אלדר סיפר שצה"ל משחרר כ-50 עד 70 פלסטינים שנעצרו בקרבות וכי הם עושים את דרכם חזרה לרצועה, הביעה קוטלר שאט נפש מהשחרור המוקדם, ומחתה על כך שישראל משחררת אסירים בלי לקבל תמורה. אלדר הרגיע אותה והבהיר לה שמדובר באזרחים תמימים שנעצרו על מנת לספק מידע ושוחררו לאחר שהתברר שאין בהם כל תועלת. חבר הכנסת ישראל חסון, לשעבר איש שב"כ ואדם שרחוק מלהיות יונה פוליטית, ישב לצדו וסמך ידיו על הדברים. בכך שיקפה קוטלר את התנהלותה של התקשורת הישראלית במהלך המלחמה: נטולת שמץ ספקנות או חמלה ומיליטנטית אפילו יותר מהצבא.

אנחנו משתתפים בצערו של גון בן ארי על מות חתולתו, באמת ובתמים, אבל החיים חייבים להימשך. אולי בגלל ההלם, בראיון עם אלן בול ב"7 לילות", התקשה בן ארי להחליט אם לסדרה הקודמת של היוצר קוראים "עמוק באדמה" או "מתחת לאדמה" (רמז: זה הראשון).

ב"מוספשבת" הגו פרויקט נחמד, המשפטים המפורסמים של מלחמות ישראל, אבל הרסו את הפאנץ' ליין. נכון, היה מילואימניק שהבטיח "נפתח להם ת'תחת" בערוץ 10, אך הוא היה בריא ומאושר, וממש לא פצוע בפתח בית חולים. גם ב""פואטיקה של הטבלואיד" במוסף הארץ משתמשים בציטוט, בלי שום איזכור לכך שהדובר הוא פצוע.

אולי מוטב שיוסי ורטר וסימה קדמון ישוו טקסטים בשבוע הקרוב טרם פרסומם. שניהם עוסקים בהרחבה במספר הפעמים שציפי לבני אמרה "אני" בהופעותיה הטלוויזיוניות ובהשערה שמאחורי יוזמתו של רפי איתן לדחיית הבחירות עומד אהוד אולמרט. נראה שפוליטיקאי או יועץ תקשורת שלא מחבב במיוחד את קדימה עשה שעות נוספות של תדרוכים.