מדור סוף

מבצע עופרת יצוקה מגיע לסיומו, וסקירת עיתוני סוף השבוע היא הזדמנות מצוינת כדי להכריע מי המנצח הגדול שלו: רוני דניאל או גדעון לוי

עמית הרמן
18/01/2009

שערים

מוסף הארץ הצליח להפתיע אותנו עם שער צבעוני, המסכם את סופה של מצלמת הפולורואיד, והשלכות הצילום הדיגיטלי על מציאות, אמנות ומה שביניהן. גם אם תתאמצו נורא לא תצליחו לחשוב על שער רחוק יותר מהמלחמה בעזה – האם מדובר בחזרה סופית לשגרה, או סתם הפוגה הומניטרית? גם ל"סופשבוע" אין שער מלחמתי, אם כי סלמן רושדי הוא איראני. מה שלא יהיה, ההחלטה למקם על השער כתבה מתורגמת מהאובזרבר, המסכמת שני עשורים להחרמת "פסוקי השטן", ושבה אין אפילו ראיון בלעדי, יותר מתמוהה.

וב-"7 ימים" העסקים כרגיל. והפעם: שירות לציבור. אם יש אזרחי מדינה בודדים שלא הספיקו להתאהב ברמטכ"ל גבי אשכנזי, מגיעה כתבת התחקיר המקיפה, ומספרת שלא רק שהוא תותח בחזית, הוא גם בן טוב לאמו ובעלים נאמן לכלב מייקי. אם יש לו חסרון, אולי זו חיבתו המוגזמת להצדעות, אבל אין אהבה בלי מוזרות אחת קטנה ומתוקה. כדי לצאת ידי חובה, לוקחים שם גם ציטוט ביקורתי מאורי אבנרי, וחוזרים ללטף למאמי הלאומי את האגו.

.

עוד בוואלה!

נפגעתם במהלך נסיעה באוטובוס? מגיע לכם פיצוי

בשיתוף zap משפטי

רובים ושושנים

בכלל, נראה כי מישהו בדובר צה"ל קיבל עבודת רס"ר השבת: לצבוע את כל מוספי סוף השבוע של ידיעות בחאקי. מיד לאחר הכתבה על אשכנזי, מוקם תחקיר דומה על אבי פלד, מח"ט גולני, וגם בו שפע השתפכויות על תכונותיו המופלאות של גיבור המלחמה הנוכחי. ב"מוסף לשבת" מופיעה כתבה על היחס החדש ל"אש כוחותינו": במקום לכעוס על החיילים שירו על בנך, אתה מחבק אותם. ספק אם כתבה כזו, חשובה ככל שתהיה, היתה מתפרסמת באוירה ציבורית פחות מגויסת. דפדפו הלאה, אל הקוריוז שאין מלחמה בלעדיו: נשים בחזית. תחת ההפנייה המטופשת בשער, "התירו לחיילות את הרצועה" (מה זה פה, בלייזר?), מצולמות שתי לוחמות בקבע באותו סרבל צבאי. אחת מהן אפילו חושפת את העובר הראשון של מלחמת עזה, ומבהירה כי גם בדמוגרפיה אנחנו מובילים. אין ספק, העובדה שגם נשים רואות דם בעיניים, ואפילו מוכנות לסכן את שלום תינוקן לצורך זה, מעידה שאנחנו קרובים מתמיד לנורמליות.

בינתיים, בארגז החול של בית הלורדים

טיפ ליואל מרקוס: התרחק מאהוד ברק. האיש עושה לך רק רע. ביוני כתב מרקוס מאמר חריג, שבו חשף דברים קשים שאמר לו ברק "אוף דה רקורד" על אהוד אולמרט. מרקוס חשף את הדברים לאחר שהופיעו, לטענתו, בכלי תקשורת אחרים. השבוע כתב מרקוס כי ברק תומך בהפוגה של שבוע. אולמרט, כצפוי, רתח מזעם. נחום ברנע ושמעון שיפר מפרסמים את תמליל השיחה בין ראש הממשלה לשר הביטחון, וטוענים שברק אמר על העיתונאי שפירסם את הידיעה (שמו לא מוזכר) דברים שהנייר לא סובלם. נראה ששני חברי בית הלורדים מרחוב מוזס נהנו לתקוע קטנה לעמיתם מרחוב שוקן. אלא שמבחינתם מדובר בסך הכל בבלתי מעורב שנפגע מהאש שהם ממטירים על ברק מטעמו של אולמרט, בלי לנסות להסתיר שראש הממשלה הוא המקור שלהם.

הכל לפסיכופת

מרקוס הוא לא הווטרן היחידי שנחשף במערומיו בסוף השבוע. בכתבת השער על רוני דניאל ב-"7 לילות", הוא חושף שהוא לא באמת שלוחה של דובר צה"ל - הוא הרבה יותר גרוע מזה. יחסית אליו, הצבא הישראלי מתון למדי, רחמנא ליצלן. הוא גם מתגאה בכך שלעיתים התנגד לעמדת הצבא – כשהטיף להיכנס מהר יותר ללבנון עם כוחות קרקע ולתקוף מוקדם יותר בעזה. במילים אחרות, לתקוף, לתקוף, לתקוף, בכל מקום ובכל זמן. עיתונות במיטבה. דניאל עושה כמיטב יכולתו כדי לחזק את התדמית האלימה שנוצרה לו, ולא מרגיש צורך להחליט אם הוא מג"ד במילואים או עיתונאי. ספק אם הוא יכעס על צילום השער המבריק ואפוף העשן.

הנגטיב הגמור לראיון הזה נמצא ב"העיר", שם מתראיין שלומי אלדר, שנאלץ להתמודד עם תדמית הפוכה – בעיה גדולה בימים חשוכים אלה. אלדר, שאחראי גם לחשיפה החשובה והטרגית של הרג ילדיו של הרופא מתל השומר ביום שישי, מספק את הסחורה בראיון עמו, אך באופן מפתיע זונח את ההשתלחות בערוץ 2 לטובת התחשבנות פנימית עם עיתונאי ערוץ 10, כמו נסלי ברדה, עופר שלח, רפי רשף ואלון בן דוד. עזה זה שטויות, המקום שבו צריך להיות עם עיניים בגב הוא כנראה בית הורד.

פצצת צחוק

בן דוד, שבעצמו ליכלך קצת על עמיתיו אצל יוסי קליין לפני שבוע, ריאיין בתוכניתם של שלח ודרוקר טייס שנטש קריירה מבטיחה בהיי טק לטובת חיל האוויר. מילא שהכתבה עושה גלוריפיקציה לחיל שמפציץ ללא כל התנגדות, מילא שהטייס יורה לעצמו ברגל כשהוא משווה את ההפצצות על עזה להפצצה של אנגליה על גרמניה הנאצית (ההפצצה על דרזדן מוגדרת כיום כפשע מלחמה, כפי ששלח ציין), מילא שהוא טוען שישראל הבליגה במשך שמונה שנים (שבמשך חמש מהן שלטה ברצועת עזה), אבל איך אפשר להסביר את החיוך שלא מש מפרצופו של בן דוד לאורך כל הראיון, גם כשהשיחה עסקה בפצצות של טונה? לכך, ככל הנראה, התכוון ב. מיכאל, כשטען שהתקשורת הישראלית כבר לא מגויסת, אלא מתנדבת.

דמדומים אחרונים

אז של מי המלחמה הזו? ב-"7 לילות" הכריזו שהיא של רוני דניאל, אך נדמה שהמנצח הגדול הוא דווקא גדעון לוי. שנים של עבודה קשה ומלוכלכת מניבות תוצאות: לוי נחשב כיום כנציג המובהק של ההתנגדות למלחמה, יותר מכל פוליטיקאי או איש רוח. בסוף השבוע האחרון דיברו עליו ללא הרף. ב"העיר" אלון עידן קורא להעניק לו את פרס ישראל ותוהה אם לוי יסכים לקבלו, ב"מוסף הארץ" א.ב יהושוע כותב לו מכתב שכולו אש ידידותית, רוני דניאל מספר כי ביטל את המנוי ב"הארץ" לאחר שלוי קיטר עליו שם (עירית לינור בשוק), וזאת בנוסף לעוד שני טקסטים מצוינים של לוי עצמו, בעמוד הראשון וב"השבוע".

השקדיה פורחת

כבר כמה שבועות שאנחנו תוהים מה עובר על רענן שקד. הוא לא כתב מילה על המלחמה, יובלות שלא התחשבן עם אף חבר לשעבר, ונושאי הטורים שלו מפויסים מתמיד, ואפילו לא סופר עדכניים: בשבוע שעבר, למשל, הוא המשיך להגג בסוגיית הריאליטי, שזה הכי לפני חודש. השבוע יצא המרצע מהשק: שקד מקנן! אחרי שנים שהכריז כי הוא וזוגתו יחסכו מהעולם את התרבותם, מסתבר שהם בכל זאת בהריון. הטקסט מצחיק, כן, כואב ונפלא. אם שקד יכתוב על האבהות כמו שהוא כותב על הפחד ממנה, היה שווה.

הברוך של חנוך

הניימדרופינג של חנוך דאום פועל באוויר, בים, ביבשה וגם על כבישי ישראל. בשבוע שעבר הוא סיפר בגאווה על שיחה עם ביבי ביום הולדתו; הפעם דאום מצטנע, ובמחילה מכבודו מספר כיצד ירד לשוליים ועקף את אמנון ליפקין שחק, קיבל ממנו אצבע משולשת, ודאג להשיג את טלפונו כדי להתקשר ולהתנצל. בכך הוא מצליח להעביר את האג'נדה האמיתית של הטור הזה: להבהיר שדאום הוא אחד האנשים הכי חשובים במדינה.

אחותי, איפה את?

"הארוחות שלנו"- זהו שם המדור החדש המעטר את הסוף של "סופשבוע". בשלב זה לא ברור אם re אחותי" של נילי לנדסמן וליאת תימור נקבר או רק מוקפא ולכן נשתדל למחוק את החיוך מהפרצוף ולחכות למידע נוסף. בינתיים, הנערות החומרניות והיחצנ"ים המפטמים שלהן סולקו בחזרה לארץ הלייפסטייל. אולי המשבר הביתי הביא להחלפת מדור הקומוניקטים עיתונות יותר ביתית וצנועה, בדמות המדור המסכם את ארוחות השישי של משפחות ישראליות שונות. העובדה ש"הארוחות שלנו" נראית כמו העתק של "מצב משפחתי" בהארץ, רק טיפה יותר מקושט, נגיש, וכולל מתכון למפרום, לא מטרידה את העורכים. מצד שני, להיכן נעלם אב המשפחה? בכל זאת, על פי תרשים הזרימה של המשפחה, בה הוא ממוספר כמספר 3, מדובר בדובר בנק לאומי. זה איש חשוב דיו כדי להתאים את יום הצילום ללוח הזמנים שלו, בטח בתנאי האשראי הנוכחיים של מעריב.

אמנות האנדרסטייטמנט

לפניכם פתיחה של כתבה שהופיע בסוף השבוע ב-7 לילות. "רוקנרול הוא אישה. פרועה, נדיבה, כמעט מתמסרת. בגלל הכמעט הזה קמה תעשייה שלמה...בחורים יצעדו בשבילה לאורך קילומטרים...הסיבה היא שהם רוצים לגעת ברוקנרול...בלב פועם, בתודעה שהולכת ומתבהרת ככל שהחושים מסתחררים, רוצים למצוא את הצליל המושלם שיכניס אותך להריון רק מלשמוע אותו. הפריה הדדית, מותק, הכל מתחיל ונגמר במין. סיפוק אמנותי הוא רק דרך מנומסת לומר 'אני מרגיש כאילו הרגע זיינתי את אלוהים'".

האם תוכלו לנחש במי עוסקת הכתבה?

א. איחוד של להקת "קרים".
ב. פול מקרטני ורינגו סטאר חוזרים להקליט ביחד.
ג. המופע החד פעמי של אריק איינשטיין בפארק הירקון, שבו יבוצעו שיריו בעיבודים רוקנרוליים.
ד. המופע החדש של שמוליק בודגוב, ארז נץ וחיים רומנו.

בין הפותרים נכונה יוגרלו חולצה ותקליט של להקת ברוש.

עקיצת הדבורית

על פי כותרת המשנה במאמר של פרופ' ארנון גוטפלד על ג'ורג' בוש ב"השבוע" של הארץ, לנשיא היוצא היו גם כמה הישגים. אלא שגוטפלד מזכיר הישג אחד בלבד, מיטוט שלטון הטליבאן באפגניסטן, ושאר המאמר מוקדש לפירוט כשלונותיו הרבים של W.


ואם כבר דיברנו על "העיר": כתבתו של אורי משגב "תזמורת צה"ל" במוסף לשבת של ידיעות, שעוסקת בהיעלמות האופוזיציה למלחמה והחמלה מהחברה והתקשורת הישראלית, אמנם מוצדקת וראויה. רק שכתבה דומה הופיעה כבר לפני שבוע בהעיר, עיתון שמשגב שימש בו עורך במשך שנים רבות. מעבר לכך, ספק אם ידיעות, עיתון שמפרסם ד"שים לחזית בעמודי החדשות שלו, הוא הפלטפורמה הראויה לביקורת על תקשורת מגויסת.

שיר ליאיר

צריך אומץ לעשות את זה בזמן מלחמה, עוד יגידו שהוא בוגדני/ אבל לפיד קופץ החוצה מהארון ומודיע "אני שמאלני"

כמו יהונתן, גדעון ויונית, אין בעיה תכינו עצומות/ מותר לו להתנגד למלחמה, אפילו שהוא לא גר בשדרות

עכשיו מתגלה האמת המרה, יאיר הוא יונה ולא בז / בשבוע הבא הוא יכתוב קצת על אולמרט, אולי תשכחו לו עד אז

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully