בחיר לשעבר

כנראה שמישהו רוצה שלא נצביע. אחרת לך תסבירו את הערב הראשון של תשדירי הבחירות, שרק מעבירים את האנטגוניזם ממפלגה למפלגה; בכל פעם נדמה לך שאתה בז לקבוצה מסוימת בקשת הפוליטית רק כדי לגלות שזו שבאה אחריה מעוררת בך אפילו יותר סלידה. אפילו כעבודת גמר בוידאו-ארט בנושא "גזענות וגרוטסקה בישראל 2009" זה לא היה עובר.

המנצח הגדול של הערב היה – כצפוי, יש לומר – אביגדור ליברמן. אלו הם לא רק התשדירים הגזעניים והמפחידים של ישראל ביתנו, מפלגתו, בעלי המסרים החד-משמעיים והמתלהמים והאמצעים הבוטים בהם הוא עושה שימוש (ליד חלק מהם כ"ך נראית כמו מפלגת חוק הטבע), אלא גם, או אולי בעיקר, החיצים שמכוונים אליו בדיוק מאותן מפלגות שמייצגות ציבור שליברמן מכנה כ"לא נאמן". גם מרצ ובעיקר רע"ם/תע"ל - עם חיקוי ליברמן מגוחך של שחקן ערבי (איפה בסאם זועמוט המנוח כשצריך אותו) - מתעלים את כל האנרגיה שלהם כנגד איווט.

זה מסמן לבוחרים שמתלבטים אם לבחור בליברמן או במפלגה אחרת בימין הקיצוני שאם אלה שאיווט תוקף מתרגזים כל כך, כנראה שהוא עושה משהו נכון. ולליברמן יש תחרות קשה על קולות הגזענים: נדמה שכמעט כולם מצליפים בערבים. גם צומת, ש"ס, הבית היהודי, האיחוד הלאומי, מפלגת זכויות הגבר וכמובן הליכוד הגדירו, בקונסטלציות כאלה ואחרות, את האויב בדמות הציבור הערבי על כל נגזרותיו (בכלל, להגדיר אויב זה לקח חשוב מההיסטוריה עבור קמפיינים מוצלחים).

הליכוד – אחרי פתיחה ממלכתית שכמו המשיכה את הרוח הקונסנזואלית מימי עופרת יצוקה - הציב כצפוי את בנימין נתניהו בחזית ואיתו את שני הכרטיסים העיקריים שלו: הביטחון והכלכלה. לא היו שם הברקות, אבל כך ככל הנראה נראה קמפיין של המוביל בסקרים, שמתנהג כמו ראש ממשלה מכהן.

המפסידה הגדולה של הערב היא – כצפוי, יש לומר – מפלגת העבודה. התשדירים שלה היו נגועים בסטריאוטיפיזציה של השיפוצניק והמוסכניק המזרחי והחאפר שמחפש לדפוק את הלקוח. גם אם ברמה האלגורית יש בהם היגיון ואפילו חן, הביצוע היה מחופף, בדיוק כמו בעלי המקצועות שהיא מבקשת להנגיד לברק. רק חובבי איתן גרין שמחו לגלות את הקאמבק המפתיע של איצ'ו אביטל, שכמעט נעלם מאז "אזרח אמריקאי" וחזר כמוסכניק מגורז.

לעומת זאת, "הנשאלים האובייקטיביים מהרחוב", שסיפרו כמה הם סומכים על ברק, היו כמעט כולם ממוצא מזרחי, כאילו ברק מתאמץ להזכיר לנו את אותה סליחה מפורסמת בנתיבות. הגדיל לעשות המאפר, שדיבר בלשון אוחצ'ית של נקבה, במה שהיה ללא ספק הרגע התמוה ביותר במקבץ. דווקא את המונולוג המעט מגומגם שלו מול המצלמה היה אפקטיבי, והתאים את עצמו למסר האמינות באומרו "כך אני מדבר באמת, בלי עריכה."

קדימה התחילה באופן סולידי עם ביוגרפיה של ציפי לבני שאמורה היתה ללמד אותנו שמדובר באישה ערכית, ישרה ובעלת עקרונות עליהם היא מוכנה לשלם גם מחיר אישי (ולא שכחו את הקרבה האישית שלה לאריאל שרון), תוך מיחזור הספין החבוט משהו על אי הכניעה לש"ס. תוך זמן קצר הם עברו להתנגחויות בליכוד ("אני זוכרת את חבר המרכז הראשון שרצה כסף תמורת תמיכה בי"), ומיד אחר כך הגיעו הגליצ'ים המכסחים כלפי נתניהו, עם התמקדות בבעיית האמינות שלו וחוסר האמון שהביעו בו בעבר תומכים עכשוויים שלו. מאוחר יותר הגיע גם סרטון שהציג את ביבי כאדם שנכנס לפאניקה והזכיר במעט את תשדיר הטלפון של ציפי לבני.

אם אני אהוד ברק, הייתי די נעלב כרגע. קדימה לא ממש רואים בו ובמפלגת העבודה פקטור שיש לחבוט בו ומרכזים את כל העוצמה כנגד נתניהו. גם אם הנתון הזה הוא זמני בלבד, הרי שהקואליציות האפשריות הוגדרו כבר הערב – הליכוד, ישראל ביתנו, ש"ס, הבית היהודי והמזדנבים בעלי המסרים הגזעניים ואנטי-ערביים, מול אלה שלא סומכים על ביבי וליברמן – קדימה, העבודה ומרצ. עם זאת, לאור נוכחותו של ברק אובמה בבית הלבן ותשוקתו של נתניהו לפרק את קדימה, סביר שגם העבודה תשתחל לקואליציית ימין. על תאבי השררה האלה אפשר לסמוך שיתאימו עצמם לכל אידיאולוגיה, מטורללת ככל שתהיה.

ובאזור הביזאר: עלה ירוק מול עלה ירוק, הגמר הגדול. מצד אחד גיל קופטש עם תשדיר ניהיליסטי שאומר לא רק שכולם אותו הדבר, גם לך עצמך אין מושג למי אתה מצביע, ככה שעדיף כבר שתעביר את השאכטה; מהצד השני המפלגה הלא תיאמן של זמננו – בוגרי עלה ירוק עם ניצולי השואה. בתשדיר הבחירות המשותף להם אפשר היה לראות את הקואליציה המסעירה של זמננו – צעיר סטלן שדיבר על הצורך של הניצולים הקשישים לחיות בכבוד ואחריו ניצול שואה – עם מספר והכל – שמספר עד כמה חשוב להפוך את המריחואנה לחוקית. את הקול שלי כבר יש להם.