מדור סוף

מדברים עליהם כל כך הרבה, הגיע הזמן להציץ להם: 7 ימים מציג את המובטלים החדשים במדינה בכתבת בוקסות נעימה לעין, משהו שאפשר להזדהות איתו וגם להיבהל ממנו במידה. רק מה חבל שב-G חשבו על זה לפני מספר חודשים, בדה מרקר הקדישו להם יום שישי האחרון עמוד שלם (עם ההכרזה העצובה כי השוק הפך לגן עדן עבור מעסיקים), ובהעיר התפרסם לאחרונה פרוייקט עם מובטלי ההיי טק. "סופשבוע" מדשדש מאחורה עם ראיון של רופא המפורסמים ג'קי סרוב, שמואשם כי קיבל שוחד מהעבריין אסי אבוטבול תמורת יחס מיוחד. התוצאה מתבכיינת ולא שווה כתבת שער, גם אם טענותיו של סרוב הגיוניות למדי: מי יגיד לא למשפחת אבוטבול?

הלאה: מסתבר שאפילו מוסף הארץ גדול על ציפי לבני. המועמדת לראשות הממשלה מדברת עם ארי שביט על "הדרך בה סללה את לבה למרכז" (הוא מדבר עליה או עליו?), ומתגלה שוב כאשה משמימה שמתגאה בשנה נטולת מהפכות במשרד המשפטים ובכך שלא אפשרה לפלסטינים להגיע להישגים בתהליך השלום. עוזריה ודאי זעמו לראות כי את השער, על פי צו השעה, החליף הבליץ להצלת ערוץ 10. יוסי מימן מתראיין על תקשורת, פוליטיקה וממון, מספק כמה תחזיות כלכליות פשטניות ברמה של קורס שנה א'.

ההתגייסות התקשורתית למען הערוץ בשיאה. את הדברים של מימן מגבה גם מודי פרידמן, שהתראיין הן ל-7 לילות והן למעריב עסקים, וחזר על המנטרות הקבועות, כולל התייחסות לתכנים והכחשה כי בעל המניות מתערב בהם. נדיר ש-"7 לילות" מוותר כך על בלעדיות. רינו צרור מגיש גישה קצת שונה ב"מוספשבת", קורא לערוץ לשלם את חובו ומוסיף גילוי נאות לפיו הוא נמצא בהליך משפטי מול הערוץ. ודווקא ירון לונדון, שמתראיין לשער "תרבות מעריב", כמעט לא לוקח חלק בקרב הזה, אולי בשל כעסו על הערוץ בעקבות המשא ומתן על הפחתת שכרו ואולי כי בגילו המופלג הוא לא חייב כלום לאף אחד. לונדון מסכים כי אולי אין לערוץ הצדקה כלכלית ומתפנה לדבר על דברים חשובים יותר.

תמונת השער של יעל בר זוהר ב-7 לילות מתבקשת אך עשויה היטב. זהו הומאז' לצילום שפרסם אותה כלוליטה בת 15, בידי מיכה קירשנר. הכתבה מבטיחה כי בר זוהר הבוגרת תתחשבן עם הצעירה, אבל דפדוף מוכיח כי גם בעמודים הפנימיים הדבר היחיד שמרשים הוא הוויז'ואל. בר זוהר עצמה תמיד הייתה מרואיינת סכרינית ובנאלית, רק שהפעם למרבה השמחה השתמשה במילה האופנתית "פטיש" ("למדינה היה פטיש לחזה שלי"). הפטיש מופיע, לגמרי במקרה, גם בראיון בעמודים הבאים עם דורית בר אור. בר אור היא כל מה שבר זוהר איננה: פרובוקטיבית, מעצבנת, ובעיקר מחדשת, באופן די מפתיע בהתחשב במספר הראיונות הרב שסיפקה בשנים האחרונות. הפעם המטרה היא קידום הסרט "אצבע אלוהים" (שמקבל גם התייחסות ניכרת בגלריה, ח"ח ליחצ"ן), והדרך להימנע מבנאליה היא לאפשר לה להגג חופשי, כולל שקרים ובדיות עליהם הזהירה מראש.

בעוד ב-7 לילות מנסים להיות רלוונטיים, 7 ימים מקפיד לקלקל, כשהוא מוציא מהנפטלין את טל מוסרי, שהפך לאבא (!). קצת מוזר בהתחשב בעובדה שכל הגיליון מונה חמש כתבות. קבלו ציטוט אחד, לא נגענו: "בשבילי הפסטיגל זה קודש".

נחום ברנע, בן כספית, בן דרור ימיני ואפילו עופר שלח בתכניתו בערוץ 10 יוצאים להגן על אל"מ פנינה ברוך, ראש המחלקה למשפט בינלאומי בפרקליטות הצבאית במלחמת עזה, לאחר שהארץ קרא במאמר המערכת שלו בחמישי שלא לאפשר לה לשמש כמרצה בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב. כולם מאשימים את המתנגדים למינוי (ובראשם כמובן הארץ) בצביעות ובצדקנות ומציינים כי שרביט-ברוך נתקפת רק בשל היותה מטרה נוחה יותר מאהוד ברק או מני מזוז, למשל. עם זאת, לא נמצאה התייחסות עניינית לעובדה שאישה שכופפה קצת את החוק הבינלאומי עומדת להיות מרצה למשפט בינלאומי, בניגוד לברק או מזוז.

הארץ יכול לרשום בסיפוק שבוע של רלוונטיות תקשורתית, שהחל בכתבה "לא עוצרים באפור" של יותם פלדמן על מעלליהם של שרביט-ברוך ועמיתיה לפרקליטות הצבאית במהלך המבצע, המשיך ביוזמת המרצים לבטל את מינויה לאוניברסיטה ובמאמר מערכת, והסתיים בהשלכת בוץ קולקטיבית לעבר רחוב שוקן.

ביקורת שדווקא כן צריכה להטריד את דב אלפון ושות' מצויה במכתב למערכת של עו"ד דניאל רייזנר, אחד המרואיינים המרכזיים בכתבה ההיא, שמתפרסם השבוע במוסף. רייזנר טוען שמדובר בכתבה "מניפולטיווית ומעוותת המוציאה דברים מהקשרם". על כותרת המשנה של הכתבה, לפיה "מומחי משפט, ובהם גם המפקד לשעבר של המחלקה לדין בינלאומי בפרקליטות הצבאית (רייזנר, ע"ה), טוענים שצה"ל רתם את החוק להכשיר פגיעה באזרחים", הוא כותב: "זו לא היתה אמירתי, ויתרה מכך – זו אינה עמדתי".

חנוך דאום מתחיל איתנו השבוע לא בטוב, כשהוא קורא במסגרת מדור הבחירות, להקמתה של מפלגה שתוזיל את הכדורים הפסיכיאטריים למען חברי המפלגות הקיקיוניות. רק אנחנו זוכרים שאותו כותב בדיוק התוודה בעבר כי הוא משתמש בציפרלקס? בטורו האישי, דאום מנגח את הפיצול בקרב המפלגות הירוקות ומשתלח באופן אישי בחבר הכנסת מיכאל מלכיאור. הוא טוען שהקריירה הפוליטית של איש התנועה הירוקה בינונית, בעוד רק השבוע פירסמה עמותת "מעגלי צדק" שמלכיאור הוא אחד מארבעת חברי הכנסת הפעילים ביותר בחקיקה חברתית. גם דאום וגם רינו צרור מביעים פליאה על הפיצול בין המפלגות הירוקות ומוכיחים בורות בתחום. התנועה הירוקה-מימד הוקמה על רקע הביקורת הרבה בחוגי הסביבה נגד מנהיג הירוקים, פאר ויסנר, והטענה כי אינו תורם דבר למאבק האקולוגי. במדינה שבה עוברים ממלחמה למלחמה, לאף אחד אין זמן להתעמק בדקויות כאלו.

בני ציפר מכנה בהארץ שישי את "ארץ נהדרת" "מעוז האינטלקטואלי של האליטה השמאלנית", והיא אפילו לא ידעה שהיא כזאת. ציפר מתייחס להופעת האורח של לימור לבנת בתכנית השבוע כניסיון למתג את הליכוד מחדש. תאוריה לגיטימית, אבל למה לכנות את הפילוסים "עבריינים מזרחיים"? נכון ששימי מפלח מדי פעם את העיתון של חיותה ומתנהג לא יפה לילד, אבל מכאן ועד עבריין הדרך רחוקה, מה גם ששם משפחתו הוא "הרשקוביץ".

המוסף לשבת מתעתע בנו. אחרי שבועות רבים בו תיפקד כעיתון הבית של אבי בניהו, רוחות אנטי מלחמתיות מצטברות בו באופן חסר תקדים. אלכס פישמן מזהיר בפני אופוריה של אחרי התותחים, טייס כותב טקסט אישי שמכה על חטא וטוען שאם יש ספק לגבי הכשירות המשפטית יש לבטל את הפעולה במקום להכשיר אותה בפרקליטות, ואפילו נחום ברנע מבקר את עבודת עמיתיו, לקראת דו"ח קשה של "עיתונאים ללא גבולות". חבל שלא באתם קודם.

אם כבר דיברנו על המוסף בשבת, סביר להניח שאנשיו חשים קצת מרומים לאחר שהקדישו ארבעה עמודים לכתבה על ארי שמאי, רק כדי לגלות שעורך הדין הסורר חתום על כתבה דומה מאוד שהתפרסמה יום לפני כן ב"העיר". עם זאת, בכתבה בידיעות מובאת גרסת המשטרה, לפיה שמאי קיים יחסים אינטימיים עם הצעיר שעמו נמצא בשעת המעצר, פרט שנותר מעורפל בהעיר.

תעלומה בוועדת המידרוג: אי שם בין הטוב לגבוה מסופר כי עמוס טל שיר הינו פרסומאי שעזב את "משרד פרסום מצליח" כדי לפתוח נגרייה. ובכן, מסתבר כי העזיבה של טל שיר את פובליסיס אריאלי ארעה לפני שנתיים בדיוק, והמשרד (המצליח, אליבא דה מוסף הארץ) נסגר לפני חודשיים ורוב עובדיו פוטרו והאחרים מוזגו לגלר נסיס. מי שיודע כיצד הגיע האייטם ההזוי לטבלה, יקבל משהו נמוך ורע. אולי שרפרף עבודת יד?

האם שכחו לשלוח לנו את ההודעה על שביתת המגיהים? במוסף לשבת של ידיעות אחרונות שכחו לציין מי עיין בספרה של העיתונאית הרוסיה שנרצחה, אנה פוליטקובסקיה, והביא לדפוס קטעים ממנו, ואילו אל הטור של ניב שטנדל על בראד פיט ב"תרבות מעריב" שורבב משפט ראשון על דני בויל.

זוכרים שלפיד רמז שהוא שמאלני?/ זה לא היה מדויק, הוא הרי ציוני

מאמין בזכות אבות, חובת בנים, צבא ולוף/ וישמח לשמוע ליברמן, הוא עדיין מרגיש רדוף

התודעה שלו נעה מהשואה ללבנון, זה לא רק "ואלס עם באשיר"/ פעם נפלה לידו קטיושה, מה דעתכם על "ואלס עם יאיר"?