ערוץ 10 בדרך למכרז חדש?

פחד ונקמנות בדרך למסך

החשש של הפוליטיקאים מפני העצמאות של ערוץ 1 סלל את הדרך להקמת ערוצים מסחריים. עכשיו הפוליטיקאים מובילים לסגירת אחד הערוצים האלה מאותה סיבה

רותם אברוצקי
01/02/2009

זכרו את צמד המילים פחד ונקמנות, זכרו והפנימו, היות שבאמצעותן תוכלו לנתח ולהבין את יסודותיו הסמויים של המשבר החריף המאיים עתה על המשך קיומו של ערוץ עשר ואפילו, כן, אפילו על המשך קיומו של ערוץ שתיים. זאת ועוד, מדובר באותם יסודות רעועים המאיימים גם על עתידה של רשות השידור בכלל וערוץ אחד בפרט. הלכה למעשה, אם עוד לא הבנתם, יסודות המשבר נעוצים באופן המעשי של ההסדרה ובעיקר הפיקוח על שוק התקשורת המשודרת בארץ.

נתחיל בפחד - הפחד של הפוליטיקאים מקיומה של תקשורת עצמאית וחופשית. הפחד הזה ניבט כבר בפרוטוקול הדיונים סביב חקיקת חוק רשות השידור משנת 1965. עד שנחקק חוק רשות השידור, פעל "קול ישראל", כלומר הרדיו, תחת פיקוח הדוק של משרד ראש הממשלה. החזון מאחורי חוק רשות השידור אמור היה להפקיע את השליטה הממשלתית על רשות השידור, אולם בפועל הדבר כידוע לא ממש התרחש במציאות שכן ראש הממשלה והאליטה המפא"יניקית של אותם ימים העבירו את השליטה והפיקוח לידי ראשי המפלגות המיוצגות בכנסת, כלומר דאגו שגם בחסות החוק החדש ישמר הפיקוח בידי השלטון. זאת תחת כסות ייצוגית לכאורה, שכן למפא"י היה רוב מוצק עד המהפך של 1977.

משנוכח השלטון שגוף התקשורת מגלה מדי פעם סימנים של עצמאות, הוא החל לדכא אותו בכל דרך אפשרית. זה התחיל בהתבטאויות שתכליתן יצירת דה-לגיטימציה לקיומה של תקשורת עצמאית. "עוכרי ישראל" כינה שמעון פרס את מייסדי הערוץ הראשון, היות שדיווחיו של הכתב רפיק חלבי על אודות אירועי יום האדמה של שנת 1976 לא נעמו לשלטון. ח"כ שושנה ארבלי-אלמוזלינו אף הגדילה לעשות וכינתה את העיתונאים ברשות השידור "מאפיה שמאלנית". מנחם בגין הצטרף אף הוא בתורו למקהלה של הפוליטיקאים המפוחדים וטען כי ברשות השידור נתקבצה קבוצה השונאת את העם מבחינה פיזיולוגית, אם לא זואולוגית. לא פחות ולא יותר!

טוב לדעת (מקודם)

הבדיקה החכמה שמאתרת סיכון מוגבר ללקות בשבץ מוחי

מוגש מטעם שחל

תנאי סף לא מציאותיים

באקלים הזה, כשהפחד מפני תקשורת עצמאית אוחז בפוליטיקאים מימין ומשמאל, הבשיל לאיטו הרעיון להקמת ערוץ טלוויזיה מסחרי במדינת ישראל. כוחות השוק החופשי (בעיקר המפרסמים), דחפו לכך מטעמים מובנים והפוליטיקאים, שבמשך שנים התנגדו לרעיון, החלו תומכים בו. כלפי חוץ דיברו הפוליטיקאים על הצורך בפלורליזם, בביזור העוצמה ובתחרות בריאה, אולם בפועל הפחד המתגבר הוביל אותם לפרקטיקה של נקמנות אינפנטילית ב"מאפיה השמאלנית" מראשות השידור.

במסגרת המכרז להפעלת הערוץ המסחרי החדש נקבעו מכסות שידור מינימליות לז'אנרים איכותיים, לדרמות ולסרטים תיעודיים. לכאורה, באחת השכיל השלטון לתקן כשלים של שנים שאפיינו את השידור הציבורי. אותו שידור שבמשך שנים הוא עצמו עשה הכול כדי לסרס באמצעות פיקוח פוליטי בלבד, מבלי לדאוג הלכה למעשה לעמידה במכסות כאלה או אחרות של הפקות מקור איכותיות. לימים, כאשר גם הערוץ המסחרי החל לגלות סימני יתר של עצמאות בלתי רצויה, שוב נקט השלטון בטקטיקת הנקמנות והפעם באמצעות ההחלטה להקים ערוץ מסחרי נוסף שיתחרה בערוץ שתיים. הפחד והנקמנות מפני התקשורת האלקטרונית העבירו את הפוליטיקאים על דעתם.

למרות ההצהרות היהירות בדבר ההסדרה הנאותה של השידורים המסחריים בישראל, התברר עד מהרה שתנאי הסף לזכייה במכרזים להפעלת הערוצים המסחריים היו בלתי מציאותיים ביחס למחזור המצטמק של שוק הפרסום בטלוויזיה. זאת ועוד: ליצר הנקמנות חבר יצר החמדנות של המדינה, שהחלה לראות בערוצים המסחריים פרה חולבת לקופץ המדינה באצטלה של הצורך לעמידה בתנאי המכרז והחוק. מנגד ובעיקר על סמך הקדנציה הראשונה של ערוץ שתיים, התחוור לזכיינים שכללי המשחק הם גמישים מאוד, כלומר יש מכרז (בו זוכה מי שמציע הכי הרבה כסף בעד הזכות לשדר) ויש היום שאחרי המכרז (ובו הדרישות המופרזות להשקעה בלא כל קשר להכנסה מהשידורים) ואפשר לזגזג בין הטיפות ולשרוד.

הגיע הזמן להסדרה ראויה

אולם משהו השתבש. השידור המסחרי הפך לבידורי ועצמאי מדי בעיני השלטון, במקביל להתמרדותם של הזכיינים נגד הדרישה למלא את התפקידים החיוניים שהיו אמורים להיות מוטלים על השידור הציבורי. זה הטריף את הפוליטיקאים ופקידי השלטון, שבנו על כך שבעלי ההון ישלמו את המחיר היקר בעבור יצירה טלוויזיונית מקורית, במקומה של המדינה שהייתה אמורה לעשות זאת באמצעות הערוץ הראשון. ברמה הפרסונלית התחלפו הפוליטיקאים במרוצת השנים, אולם הפחד והנקמנות (להבדיל מדגם האחריות החברתית המקובל באירופה, ככלי להסדרת הפיקוח על התקשורת המשודרת) נותרו בעיניהם ועתה אל רשות השידור הצולעת והמקרטעת מצטרפים באופן רשמי גם הערוצים המסחריים.

בטרם יקרוס הבית כולו על יושביו הגיע העת להסדרה ראויה של שוק התקשורת המשודרת. שידור מסחרי, יש לזכור, אינו יכול או צריך להתחפש לשידור ציבורי. לעומת זאת, שידור ציבורי לא צריך להיות מסחרי. עליו להיות עצמאי, מקצועי, יוקרתי ואיכותי, שכן זהו שירות חיוני שיש להעניק לציבור בכל דמוקרטיה מהותית. בשפה פשוטה, תנו לערוץ אחד להיות מה שהוא אמור להיות (ומעולם לא היה) ותנו לכוחות השוק להתחרות בשוק הבידור והבדיות במינימום התערבות או פיקוח. הגיע הזמן שהשלטון יפסיק את דרך הפחדנות והנקמנות.

*רותם אברוצקי הוא כתב ועורך בכיר בערוץ הראשון

  • ערוץ 10
  • ערוץ 10 בסכנה

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully