מדור סוף

תסתכלו על התלמידים בכתבת השער של מוסף הארץ על תומכי ישראל ביתנו בתיכונים ותראו את פרצופה של ישראל בבחירות 2009 - מתלהמת, בורה, שטופת שנאה ונטולת הבנה מהותית של המושג דמוקרטיה. בכל מקרה, התחקיר מעמיק ומפחיד, אולי הטיפול הכי נכון בליברמן בסוף השבוע הזה (הוא מככב גם כמובן, בשערים של המוספים הפוליטיים של ידיעות ומעריב).

"7 ימים" ו"סופשבוע", לעומת זאת, בורחים מהבחירות – ולכך עוד נתייחס בהמשך. ידיעות פותחים את המוסף עם תחקיר על התרמית של ברנרד מיידוף, עם טוויסט לא מאוד חדשני - האיש אחראי לגל האנטישמיות הנוכחי. כל מי שעיין בשבועות האחרונים במוסף כלכלי כלשהו כבר לא יכול לקרוא מילה אחת נוספת על הארכי-נוכל.

ב"סופשבוע" מתראיין בהרחבה הנער מפרשת הפדופילים. התוצאה מאכזבת למדי. מלבד המסר להורים כי עליהם לשמור על הילדים שלהם יותר, לא באמת הבנו איך העסק הזה פעל, כיצד הדיחו אותו לזנות, כמה כסף הוא קיבל ומה המשטרה עושה כדי למגר תופעות כאלה מבעוד מועד.

"הארץ" ממשיך לחפש את האחראיים ליד הקלה על ההדק במלחמת עזה, רק שלפי תוצאות הבחירות המסתמנות, נראה שמרבית הבוחרים דווקא חושבים שלא הרגנו מספיק ערבים. אחרי המהומה סביב יועצי המשפט הבינלאומי של צה"ל, הגיע הזמן להתרחק למעגל חיצוני יותר - אל הצדקות מעולם הרוח. לפי הראיון של עמוס הראל, הפילוסוף אסא כשר ניסח את התיאוריה המוסרית שעל פיה פעלו קצינים ומפקדים במבצע "עופרת יצוקה", תאוריה שיכולה להצדיק הרג אזרחים בכמה פעולות לוגיות פשוטות. הראיון עם כשר הוא מסמך מטלטל שמתחבא בין דפיו של העמוד הראשון, אך ספק אם יגרור אחריו מאבק ציבורי כמו זה שמתנהל נגד מינוי של אל"מ פנינה שרביט-ברוך, על אף ששניהם חולקים את אותו מוסד אקדמי - אוניברסיטת תל אביב.

המוספים בדקו למי מצביעים העשירים, המפורסמים והמעוטרים. "תרבות מעריב" שלח את ערן סוויסה להתקשר לסלבס ולשאול אותם למי הם מצביעים. העיתונים האחרים הסוו את סקרי דעת הקהל האלה באופן קצת יותר אלגנטי. המוסף לשבת של ידיעות בירר מה יצביעו חתני וכלות פרס ישראל, ו"הארץ השבוע" ריכז אסף חוויות מהפעם הראשונה של ידוענים בקלפי. מי שמככבת בשיתוף פעולה בשני האחרונים היא שולמית אלוני, ובנוסף היא גם הסכימה להתראיין ל"מוספשבת" של מעריב על הפמיניזם של ציפי לבני. ואנחנו עוד חשבנו שליברמן הוא זה שזכה לחשיפת יתר השבת.

פרויקט נוסף וחביב במיוחד הוא זה של העמוד האחורי ב"הארץ השבוע", שבמקום סתם לבכות על מערכת הבחירות הרדומה, אסף את הראיות לכך: כל מה שהתגעגענו אליו ממערכות בחירות קודמות, כולל הג'ינגלים המקפיצים מפעם ושמועות עסיסיות על מתמודדים. אולי הסיבה העיקרית שחיבבנו את הרשימה החותמת היא היעלמותו הזמנית של ה"קוורטט" המיותר. נחכה לשבוע הבא עם ההספד המלא.

מאז יום רביעי אנחנו עוקבים אחרי ארי שביט מסביר תחת כל עץ רענן מה הביא למאמר הטינופים על ציפי לבני בעמוד האדיטוריאלי של הארץ. אחרי שחטף מבן דרור ימיני ב"מעריב" ומעמנואל רוזן וירון דקל ב"תיק תקשורת", ורגע לפני שלכלך עליו גם עופר שלח ב"שלח ודרוקר", ספג שביט ביקורת קשה בטורה של סימה קדמון במוסף הפוליטי של ידיעות אחרונות. קדמון, שנמנעת לדבריה לתקוף קולגות, מספרת על קשריו החברתיים של שביט עם יושב ראש מפלגת העבודה אהוד ברק, כפי שעשה ימיני לפניה. לצד הפיכתו של שביט לשק החבטות של התקשורת, רושם לעצמו עיתון הארץ שבוע נוסף שבו הוא שיחת היום בבתי הקפה של הברנז'ה. בשבוע שעבר שילמה על כך בראשה פנינה שרביט-ברוך. לפחות שביט מקבל משכורת.

הערה אחרונה בנושא שביט: המאמר שלו אכן היה חרפה עיתונאית – ניסיון לנתח אישיות של מועמד לראשות הממשלה בכמה מאות מילים, בלי סיפורים שימחישו את התיזה, בלי מרואיינים שידברו לציטוט ובלי תגובות. עם זאת, לא זכורים לנו ניתוחים מעמיקים יותר של מועמדים בעיתונות הישראלית. רק "העיר", שמנסה לחזור לרלוונטיות, שם על השער שלו בסוף השבוע האחרון את בנימין נתניהו, אף שעסק בעיקר באשתו שרה. מוסף הארץ עסק, לצד הכתבה על ליברמן, בסוס המת אהוד אולמרט, בכתבה שיכולה היתה לחכות לשבוע הבא. ל-G של גלובס קשה לבוא בטענות, לאחר שהזהיר בשערו מסכנת ההתנכרות הישראלית מהעולם בעקבות בחירת ממשלת ימין, יחד עם טקסט מצוין של יואב קרני הנפלא. עם זאת, מדוע לא קראנו במוספים דיוקנים מעמיקים ומחדשים על ארבעת המועמדים המובילים, כולל תזכורת לבוחרים שבדרך על שגיאות העבר, בעיות האופי וחשיפת סיפורים שטרם פורסמו? אולי כי בשביל תחקירים שכאלה יש צורך בכוח אדם וגיבוי מהעורכים והמו"לים - שני מצרכים נדירים בעיתונות הישראלית בעת הזאת.

בחלומנו, העולם הוא מקום שבו קמפיינים לרשתות אופנה גדולות לא חייבים להיות מלווים בראיונות משמימים עם הדוגמנים שמובילים אותם. בעולם המושלם נוכל להסתפק בקטלוגים ושלטי ענק באיילון, מבלי לשמוע על שגרת הספורט והטיפוח של דוגמנים ריקים מתוכן. לאחרונה אמנם לא נאלצנו לקרוא על מובילי הקמפיין של רנואר וקסטרו, אבל נראה שהיום בו העיתונים יוותרו גם על ליטרת הבשר של פוקס עדיין רחוק. בינתיים, אף אחד לא מוכן לוותר על ראיון עם בר רפאלי. רק לפני חצי שנה הייתה כתבה ענקית עמה ב"סופשבוע", לקראת צילומי קמפיין הקיץ של פוקס, וכעת כתבה גדולה ב-"7 לילות", על קמפיין החורף עם נועם טור. לבר, תאמינו או לא, עדיין אין מה לומר. גם לבן זוגה לא. ואפילו הכתב משתעמם מהניסיון הפאתטי של יחסי הציבור לקשור רומן בין השניים. נתנחם בינתיים בכך שהפעם הכתבה לא הגיעה לשער, ושנחסך מאיתנו הראיון העונתי עם יפתח ויזל ותיאור הקולקציה המהממת.

נחום ברנע מספר בטורו השבוע על התדהמה שאחזה בבועז אפלבאום, דוברו לשעבר של שמעון פרס כשפגש אותו "ערב אחת ממערכות הבחירות" כשהוא "עושה קניות בשוק". אנחנו נדהמנו קצת פחות מהעובדה שברנע מגיע לשוק כדי לרכוש פירות וירקות. פשוט קראנו כבר על התקרית הזאת (שהתרחשה לפי הספר ב-1979, שנתיים לפני הבחירות של 1981) בספר "מסעותי עם פנקס", אסופת טוריו ומאמריו של ברנע, שיצאה לפני פחות משנה.

מדוע הכתבה עם הטרנסג'נדר אילי אבידן אזר מצאה את עצמה מתפרשת על הכפולה הפותחת של מוסף גלריה? משום שאזר הינו משורר מבטיח. "גלריה" היא עיתון תרבות, ושירה זה קטע תרבותי. בסדר, מקובל, אבל אם כבר נגזר עלינו לשמוע את סיפור החלפת המין של בנו של השופט הנרצח עדי אזר, האין זו חובת הכתב להזכיר לנו מאיפה אזר מוכר לנו? התשובה ידועה לקומץ קטן של חובבי טראש. בהיותו אישה לסבית בשם ליהי, השתתף אזר בעונה הראשונה של "פרוייקט Y". יש להניח שההתעלמות מהפרט הזה היתה חלק מתנאיו של אזר להתראיין לכתבה, שהרי נמסר בטקסט כי "הוא לא מוכן שייחשפו תמונות שלו מהתקופה שהיה בת", אבל רבאק, אם כבר ניתנת במה כל כך רחבה לאושיה די אזוטרית, לא חייבים להסכים לכל דרישותיה.

ארי שביט מסתבך בעוד בלגן, הפעם גרפי: הראיון עם חיים אורון בעמוד הראשון של הארץ זכה לטיפול עיצובי כושל – השאלות התערבבו עם התשובות, כותרות הביניים לא היו בבולד והטקסט היה צפוף וקשה לקריאה. כנראה שכל מה שמרצ עושה בבחירות האלה מתפקשש (מצד שני, היא גם קיבלה מאמר תמיכה מעמוס שוקן, בתגובה למאמר המערכת העוין יום קודם לכן, מה שבוודאי יוסיף לה רבבות מצביעים בפריפריה).

נעזוב את זה שהכתבה "אסיפת הורים" בשבעה ימים, שהכריזה על "שלוש אמהות ואב אחד" שיצאו להוכיח שאפשר גם בלי הטרנינג והקליפס בשיער, עוסקת בעצם בארבעה סלבריטאים ועושה פרסומת חינם למתחם של רשת מוצרים לתינוקות ופעוטות. הנקודה המעניינת היא שבטקסט שמלווה את הראיונות המלוקקים עם ההורים הלא מייצגים, מלכלכת גפי אמיר על "אמהות מתוקתקות דוחפות ביגע עגלות בוגבו עצומות...אני לא רוצה להכליל סתם, אבל סטטיסטית לילדים שלהן קוראים 'רוי', 'שון' ו'ליאון'. אנחנו לא רוצים לסכסך סתם, אבל לאחד מבניה של אחת המרואיינות, רונית יודקביץ', קוראים רוי, ולאב היחידי ברשימה קוראים ליאון רוזנברג.

גם לפיד מנסה כוחו בחריזה/ וקורא לכם להצביע - סחטיין על ההעזה

הוא לא יצביע מרצ ומזהיר מהאיחוד הלאומי/ אבל אולמרט לא מתמודד, למי נצביע? למי?

ואם כל זה לא מספיק הוא ממיט עלינו אסון/ ורומז שצריך לבטל את יום השבתון