מדור סוף

ריאד כנעאן, שמופיע על שער "סופשבוע", מזכיר שוב את אחד השיעורים הכי חשובים בחיים: לא כדאי להיות ערבי. גם לא כזה שמשתף פעולה עם המדינה בתור "העיניים של הפת"ח", ובסוף מוצא עצמו תובע ממנה חצי מיליון דולר, אחרי שהגיע לפת לחם. עובדה שמצוינת רק בתוך הכתבה, ולא בהפניה בשער, היא שהמשפט כבר הסתיים וכנעאן קיבל הרבה פחות מזה. אולפן שישי ו-"7 ימים" התחלקו בשבוע בראיונות עם גברת ראש הממשלה היוצאת, עליזה אולמרט, אולי בזכות ידיד המשפחה, יאיר לפיד (טראומת מותו של אביו, טומי, טרם נטשה את הרעיה לבית אולמרט). הציטוטים בשתי הכתבות מלמדים שעדיף לסכור את הפה ולהישאר מסתורית ומרתקת, מאשר לפתוח אותו ולהתגלות כצפויה ובנאלית. גם אם אמירה לם שואלת כמה שאלות קשות, נראה שהכתבה האוהדת למדי ב-"7 ימים" היא נדבך נוסף ליחס האוהד למדי של העיתון של המדינה לנחקר של המדינה.

השער הכי משובב נפש השבוע הוא ללא ספק זה של מארינה מקסימיליאן בלומין ב"מוסף הארץ". איפה הימים של קמפיין ה"בלי ציצים"? אבל כשהציצים מוצמדים לאושייה אירופית עם שם משפחה ארוך, סכסוך עם הצבא ומעריץ בשם מיכאל הנדלזלץ, הכל הולך. העילה לכתבה קצת יותר בנאלית מהשער: עליית הטלנובלה "חשופים" בהוט, שזכתה לקידום גם ב"7 לילות", בצורת כתבה מרתקת ומפורטת עם עוד שחקן רכש חדש, יורם בינור. בשבוע הקרוב צפוי שער סקסי נוסף למארינה, הפעם עם החבר החדש, אנחל בונני ב"זמנים מודרניים". רק שארגוני הנשים לא יחרימו את העיתון מהדוכנים.

מי אמר שבעלי הטורים המובילים צפויים? במוסף הפוליטי של ידיעות אחרונות, אלכס פישמן הביטחוניסט התחפש לגדעון לוי בטור על ערביי ישראל, כשהוא טוען שהשב"כ בכבודו ובעצמו קורא לשפר את היחס אליהם על מנת למנוע את התפוצצות חבית חומר הנפץ. לוי עצמו חוזר בהארץ על הטענה ש"ואלס עם באשיר" הוא לא סרט אנטי מלחמתי, אלא סרט תעמולה. רק שהטיעונים שלו קצת מופרכים. האם לוי באמת מעלה על דעתו שמישהו מצופי הסרט חושב שהוילות הלבנוניות נשכרו על ידי צה"ל לימי המלחמה בלבנון? האם יוצר סרט אישי מחויב לנתח את כל המהלכים ההיסטוריים שהובילו למלחמה?

חנוך דאום בוחר הפעם בדרך התעתוע: הכותרת של טורו היא "לשחרר מחבלים משני הצדדים", אבל ההצהרה הזו חוזרת רק לקראת סוף הטקסט, מנומקת בשתי שורות בלבד ולא מפרטת: אילו מחבלים יהודים צריך לשחרר, איך, כמה, ולמה, מעבר לעובדה שזו פרובוקציה טובה לשבת. הנימוק של דאום: צריך לרצות את כצ'לה והאיחוד הלאומי. אכן, סיבה פנטסטית. ונחום ברנע? הוא הבין, אפילו אחרי הקולגה פישמן, שישראל יצא ממבצע עופרת יצוקה בלי השגים של ממש. מזל טוב. בכלל, לאור המגמה המתונה המסתמנת לאחרונה ב"מוסף לשבת" (שאליה מצטרפת הכתבה האוהדת למדי לח"כים הערבים של אורי משגב), אך מתבקש שבשבועות הקרובים יופיע אבי בניהו על השער ויתנצל בפני האזרחים שנהרגו במבצע.

בזמן שלוי מוחה על הנימה האישית והמתפנקת של "ואלס עם בשיר", מתייחסת כתבה מרתקת ב"מוסף הארץ" למחזור הלימודים של ארי פולמן בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. כתבות מהסוג הזה היו צריכות ללוות את מסע האוסקר של פולמן, ולא עוד סקירת סרטים ישראליים משמימה כפי ש"-7 לילות" כפו עלינו החודש. זהו פרויקט מקורי וגדוש באנקדוטות, ששופך אור על מקורות היצירה של הכוחות החשובים ביותר בקולנוע המקומי. החלק הצורם היחיד הוא התעקשותו של הכותב על "התפרקות" החבורה בשנים האחרונות, תוך התעלמות מאלה שעדיין נמצאים בקשר הדוק ואישי, ובמיוחד לחבורת ארי פולמן-רני בלייר-אורי סיון-מנשה נוי, שאם להאמין לראיונות בעיתונים אחרים, עדיין בועטת חזק (נוי סיפר לאחרונה שהיה הראשון לקבל טלפון מפולמן אחרי הזכייה בגלובוס הזהב)

"זמן ביבי", קראה ההפנייה בעמוד הראשי של ידיעות אל הטור של נחום ברנע במוסף הפוליטי. בפנים, כותרת ביניים זהה מלווה 150 מילה בלבד, שרובן מוקדשות דווקא לציפי לבני.

ואילו על שער "סופשבוע" הפנייה מסוג חדש. בדרך כלל מספרות לנו ההפניות על מה שאמרו מושאי הכתבות, הפעם מצטטת ההפניה את מה שדודי מליץ לא אמר: הוא לא סיפר על עברו כג'יגולו. כלומר, הוא לא נכנע ללחץ הכתבת, לאחר שזו ודאי איימה עליו שיש לה מקורות משלה. לבסוף נאלצה הכתבת לחשוף את מה שהיא יודעת, בלי שמליץ מתייחס לעניין באופן ישיר, והקוראים יצאו עם חצי תאוותם בידם, כרגיל. וכל זה רק כדי לקדם מסעדת תפוחי אדמה?

רוברטו סביאנו, מחבר הספר "גאמורה", מתראיין ל"מוסף לשבת" על החיים בצל הפחד מהמאפיה הנפוליטנית. ב"מוסף הארץ", לעומת זאת, פרסמו ראיון עמו מ"אל פאיס", שם הוא מדבר על אותו הדבר בדיוק, משתמש באותם סיפורים, דימויים ודוגמאות, ב"הארץ" כנראה שילמו על הכתבה שלהם, בעוד "ידיעות" השתמשו בכתב להם שנמצא באיטליה; ב"ידיעות" גם התייחסו לביקור בישראל, ומיפו את עולם הפשע שלנו על ידי מומחה. בקיצור, התוצאה היא אחת אפס לתוספת האדומה.

אנחנו, ורבים אחרים, התרגזנו כאשר רז שכניק טען בכתבה על פוליקר בשבוע שעבר שברי סחרוף לא הוציא "אלבום עם שירים כבר יותר מעשור", וכעת, בבוקסת צד ב-"7 לילות", מסביר רביב גולן כי הכוונה ב"שירים" היתה ל"שירי פופ שמערכת 7 לילות חושבת שחבל שלא נכתבו". לא היה פשוט יותר להתנצל וזהו?

ב"תוצרת הארץ" מלינים על הפרסומת הגזענית של לאומי כארד, אבל אי דיוק בסטריאוטיפים עדתיים מובילים גם אותנו להיות גזענים ולטעון כי מוכרי הרהיטים העילגים אינם פרסים, אלא גרוזינים. לאחד מהם קוראים ביז'ו.

אריה מליניאק מסיים את טור הפרשנות שלו לגמר הגביע בכדורסל באיחולים לחיים פרנקו. למאמן הפועל חולון קוראים דווקא דני. גורמים בעלי רקע ספורטיבי עדכנו אותנו שחיים פרנקו הוא שחקן עבר, ששיחק בין השאר בהפועל רמת גן, הקבוצה האהודה על מליניאק.

לפיד מתנדב להגיע לבה"ד אחד/ למרות שלעמוס עוז קל יותר לקפוץ מערד

על כתפיו הוא נושא מטען כבד/ את תודעת הצוערים חייבים לעבד

נכון שעיתונאי צריך לסקר ולשוחח עם מרואיינים/ אבל התינוקות עלולים ליפול בשבי הרבנים