כתב מעולה, חבר נפלא

דן סממה קרא לי שאבוא לצפות מהר, כי "יש פצצה בכתבה". מיכה לימור, עורך "יומן השבוע" ב-1983, חוזר אל הרגע הגדול בקריירה של הכתב המנוח, שהביא את מחאת החיילים מלבנון

מיכה לימור
22/02/2009

יום ששי בערב , 1983, חדר עריכת הסרטים בקומה הרביעית של בניין הטלוויזיה ברוממה, כשעה לפני שידור מהדורת "השבוע-יומן אירועים" - אותו מגזין שבועי של מחלקת החדשות, בו צפו בשנים ההן כ-80% מתושבי ישראל. כעורך ומגיש היומן, זאת תמיד הייתה השעה הדחוסה ביותר, שעה של עשרות ומאות החלטות, מה לשדר ומה להעיף, מה לקצר ומה להוסיף. דן סממה סיים זה עתה את עריכתה של כתבת היומן שהביא עימו בצהריים מלבנון. הוא קרא לי במפגיע, מחדר החדשות בקומה השלישית שאבוא מהר, כי "יש פצצה בכתבה". כעורך ומגיש היומן ראוי שאצפה בה ואאשרה לשידור.

יחסים מיוחדים ומורכבים שררו ביני לבין דן. כשהגיע דן סממה לטלוויזיה עשר שנים קודם לכן, בראשית שנותיה, נער צעיר לאחר השירות הצבאי, התחברנו מיד. כמי שמבוגר ממנו בעשר שנים ובעל-ניסיון עיתונאי וטלוויזיוני נטלתי אותו תחת חסותי והייתי לחונכו, לבקשת צבי גיל, מנהל החדשות דאז. אלא שכמעט מיד נשביתי בקסמו המצודד והחונכות הפכה לחברות אמיצה. יחסים מבלבלים. ככתב בכיר וכעורכו תבעתי תביעות מקצועיות. כיוון שהיה חבר נפלא המוכן לסייע בכול עניין ועת, מי שהפך לבן משפחה, שותף לכל עלילה ותכנית, אי אפשר היה לסרב למשוגותיו - והן היו רבות.

אבל באותו ערב של יום שישי עמדה חברותנו המשתמרת בפני מבחן רציני. משהו על הרקע הפוליטי ברשות השידור: המנכ"ל, ידידי המנוח טומי לפיד, כפה סיסמה: זאת טלוויזיה של מדינת ישראל, לא שלכם. כלומר, אם יש סתירה בין האינטרס הממלכתי כפי שממשלת הליכוד רואה זאת, לבין האינטרס הציבורי כפי שהוא נתפס על-ידי כללי העיתונות, יש להתכופף בפני האינטרס הממשלתי. הממשלה, שבראשה מנחם בגין המנוח ושר הביטחון אריאל שרון, דנה ברותחין בכל יום ראשון בישיבתה את כתבות היומן ה"שמאלני".

צפיתי בכתבה של דן. תמונת החיילים על מרפסת בית בכפר לבנוני, צוהלים אל מול מצלמתו של דן ושרים "רד אלינו אווירון, קח אותנו ללבנון, נילחם בשביל שרון ונחזור בתוך ארון" קפאה על מסך שולחן העריכה והקפיאה את הרגשות הזורמים תדיר ביני לבין דן, בין דן לביני. "אם אני משדר את זה, אתה יודע מה זה אומר", אמרתי לדן בשיחה שחרוטה על לוח לבי עם עוד קומץ שיחות ואירועים שאינם נמחים לעולם. "כן", הוא אמר. "אני עף ואתה עף". "אתה לא עף", אמרתי לו, "רק אני, העורך שאישר לשידור עף". "אם אתה עף, גם אני עוזב. וחוץ מזה, תגיד שלא ראית. קורה, לא?"

זה היה דן. ללכת עם האמת העיתונאית עד הסוף, לצפצף על שיקולי עריכה וגם לעגל פינות לטובת חברים. סופו של הסיפור רשום בתולדות הטלוויזיה בישראל. כלום יכולתי להתנגד לשידור לאחר כל השנים בהן הטפתי לעיתונות אמיצה בשיחותינו הליליות הרבות? או לקחת את הצעתו הנדיבה "לשחק אותה" כמי שלא ראה את הכתבה טרם שידורה? שידרנו, חטפנו (במקרה זה בעיקר אני) והמשכנו. כך ניצתה תנועת המחאה שלחשה כגחלים בקרב המילואימניקים בלבנון, הדליקה את המחאה בארץ עד ל"ארבע אימהות" והיציאה מהבוץ הלבנוני.

הסקופר של המדינה

הנה עוד סיפור על מעלליו של דן. שנה קודם לכן ישבנו בביירות. צה"ל שלט בבירה הלבנונית ואנו הקמנו אולפן מאולתר בשכונת בעבדה עם קו שידור לירושלים. דן ירד לחופשה בארץ, טילפן מירושלים ואמר: 'בוא מחר לקחת אותי משדה התעופה, אני מגיע במסוק צבאי ומביא לך הפתעה'. מה הוא כבר יביא? הגרעינים והחומוס עדיפים בביירות.

למחרת נוחת המסוק ודן יורד עם שתי נשים. אשתו גליה, אם שלוש בנותיו, ורעייתי. איך סידרת, יה דן? הכל באישור צה"ל, אומר דן ובלי ספק צודק. הילך קסם על שלטונות הצבא וקיבל אישור להטיס נשים לביקור בעלים-עיתונאים בסוף שבוע בביירות. כשנודע הדבר – איך לא ייוודע – היתה שערורייה. אלא שעד שפרצה השערורייה הספיק דן לארגן לצוות הטלוויזיה ולעורך "דבר" דאז יורם פרי (כיום פרופסור, ראש מכון הרצוג לתקשורת באוניברסיטת תל-אביב) טיול להרי קיסארוואן שמצפון לביירות ועד לנמל ג'בל בואך טריפולי. איכשהו, איש לא יצא ניזוק. זה היה קסמו.

אלה שני סיפורים אישיים על דן סממה. ובשפתנו העיתונאית – הרי אין סיפור טוב מסיפור אישי ללמד על האדם, התקופה והאירועים. ובכל זאת איני יכול בלא קלישאות, שלעתים הן גם נכונות: הוא היה ריפורטר מעולה, מן המעולים שהכרתי ושעבדתי עמם. הוא גייס את קסמו האישי, את אמינותו המוחלטת ואת קלות-דעתו המשעשעת באורח טוטאלי להשגת מידע. כשערכתי את "מבט" והוא היה כתב לענייני משטרה, ידעתי שאנחנו מכוסים ואכן היינו הסקופרים של המדינה. בזכותו. כשערכתי את ה"יומן אירועים" והוא כתב לענייני צבא, ידעתי שהיומן ביום שישי תמיד יהיה על סדר היום בשבוע הבא. וכך היה. בזכותו.

על דן יכולתי לבנות את חיי המקצועיים ואת תרבות הפנאי. ועדיין לא סיפרתי על תעלולי דן בשעות הפנאי. גם לכך תימצא ההזדמנות. נשארנו קשורים בעבותות אהבה גם לאחר שפרשתי לגמלאות והוא היה לעורך מבוקש ומצליח. וגם לאחר שחלה. אבל גם רבנו לפעמים, ריב אוהבים. הוא כבר חסר לי זמן מה. עכשיו יחסר לתמיד.

  • דן סממה
  • ערוץ 1

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully