יואב קוטנר לאלדד קובלנץ: "הדרך הפטרונית והמתנשאת שבה אתה מתנהג אלי וגישתך כאילו רק אתה יודע לערוך תוכנית כעורך מוסיקלי יחיד של גלגלץ, ברור לי שכל אלה הם חלק ממלחמת התשה שאתה מנהל נגדי, מתוך כוונתך, עליה הצהרת בפירוש, לא לאפשר לי לשדר בשעות הצהריים"
ב-1997 נחתם הסכם היסטורי. הכוונה היא לא להסכם חברון, שחתם באותה שנה בנימין נתניהו עם הרשות הפלשתינית, וגם לא להסכם עם ירדן, שבמסגרתו שוחרר השייח אחמד יאסין. שני הצדדים שכרתו חוזה הם שני הפכים מוחלטים. שמחזיקים שתי תפישות עולם מנוגדות. כך, ביום שני, 22 בספטמבר1997 , בחדר טחוב ברחוב יהודה הימית ביפו, חתמו יואב קוטנר ואלדד קובלנץ על ששת הסעיפים הבאים, המובאים כאן ככתבם וכלשונם:
1. קוטנר ישדר בתוכניתו שישה שירים חדשים לכל היותר.
2. בתחילת כל שבוע יעביר קוטנר רשימה של שירים מוכרים לאישורו של קובלנץ. השירים המוכרים יירפדו את השירים החדשים.
3. על כל השירים החדשים לעמוד בסטנדרט השידור של שעות היום בגלגלץ. גם כאן, מי שיחליט הוא קובלנץ.
4. . בין שני שירים לא מוכרים יהיו לפחות שני שירים מוכרים.
5. על שיר הפתיחה של התוכנית להיות מוכר.
6. אנו מאמינים שלשדר בגלגלץ זוהי זכות גדולה, ואין סיבה לדבר עליה סרה בעיתונות או בכלי תקשורת אחרים.
החוזה, שאולי מעלה חיוך היום, מתאר, למעשה, עימות אותנטי בין שתי גישות הפוכות לתפקידו של הרדיו ואולי אפילו לשני דורות בתרבות הישראלית. יואב קוטנר מסמן את ההבדלים בפשטות: "המטרה שלי היא חינוכית לגמרי: ללמד את המאזינים דברים חדשים, להגיש להם דברים מעניינים. בשבילי, הרייטינג הוא רק אמצעי לעשות את זה - לא מטרה. ואצל קובלנץ לא. אני לא מיתמם. ברור לי שאם אני אשדר רק שוליים, אף אחד לא יקשיב. אבל שוב, אני רוצה להשתמש בפופולריות כדי ללמד".
אצל הצד השני החתום על החוזה ההסבר מורכב יותר. "המטרה המקורית שלנו היתה ללא ספק הצלחה, שנמדדת ברייטינג", מסביר אלדד קובלנץ. "מעבר לזה, היתה התחושה המדהימה הזאת שאתה מייצר משהו שכל תכליתו היא פאן, הנאה, במדינה המחורבנת הזאת - משהו מחבק ואוהב. וזה מה שהחזיק אותי שם".
כלומר, לא היתה שום כוונה להעשיר, להרחיב אופקים ולחנך את המאזינים? כמובן שהיא היתה קיימת, אומר קובלנץ: "אני התנהלתי לפי משולש שצלעותיו היו הצלחה, חינוך ועינוג. ולגבי החינוך וואלה, היזזנו את המיינסטרים חצי סטיית תקן לכיוון האיכות. בעיני זה בכלל לא מבוטל".
קוטנר לא משתכנע גם היום מהטיעון הזה. "ברור שאם התחנה היתה רק איכותית ואמיצה, לא היו מקשיבים לה. אבל זה עדיין לא אומר שהיה צריך לצמצם כל כך את המגוון וללכת רק על רייטינג. הרי השיקולים פה לא היו ענייניים - אלא רק מתבססים על רייטינג. אם קובלנץ היה מגיע למסקנה שדווקא התוכנית של אלי ישראלי, עם כל המוסיקה הברזילאית, זה מה שמביא מאזינים, הוא היה הולך דווקא לכיוון שלו. כך במקרה שלי, ולדעתי זה לא צריך להיות ככה: אני הרי לא באמת הייתי 'אלטרנטיווי'. רק טיפה לא הכי באמצע. כמנהל, הייתי דווקא שמח שבתמונה הכללית יש לי אחד כמו קוטנר שנותן גם צבע אחר: בחיאת רבאק, תן קצת שפיל, אפשרות להביע משהו אישי.
"אחד הדברים שאני הכי כועס בגללו זה שגלגלץ סירסה את המקצוע המופלא של עורך מוסיקלי: החבר'ה החדשים שמגיעים אפילו לא מנסים. אני, אם לא הייתי מנסה להרים תוכנית חדשה כל שלושה ימים הייתי משתגע. הם מרוב שהם מדוכאים - מוותרים מראש".
הדברים חריפים במיוחד לנוכח העובדה שאלדד קובלנץ נוצק בדיוק מאותו כור היתוך של קוטנר: גלי צה"ל של שנות ה-80. אלה היו מקום ותקופה שייצרו אסכולה רדיופונית שלמה, יש מי שישתמשו במושג "מיתולוגית". עם שדרים ועורכים כמו מיכל ניב, שרון מולדבי ואורלי יניב - כוכבי רדיו, בעלי טעם מוסיקלי אנין ומאובחן מאוד, שהשקיעו את כל מרצם בחינוך המאזינים, גם על חשבון הנגישות והפופולריות של התוכניות ששידרו - התפריט המוסיקלי של אותם עורכים ומגישים הורכב, בהכללה כמובן, בעיקר מרוק לועזי, רצוי אלטרנטיווי: המוסיקה הכי עכשווית וחדישה, לתקופתה, מארצות הברית ובריטניה. הם הציגו למאזינים להקות וזמרים כמו "הסמיתס", "הקיור" ו"קוקטו טווינס" והפכו אותם לפופולריים.
כשאלדד קובלנץ הגיע לתחנה, בשנת 1985, כבן מחזור של תמיר קמחי ומרב מיכאלי, בין השאר, היא היתה נתונה בשיא העידן האליטיסטי שלה. מבחינה מוסיקלית לפחות. הנער הממושקף מירושלים גדל, לדבריו, על ברכי האליטיזם הזה, והעריץ בעיקר צחוק הגורל - את יואב קוטנר ואת אורלי יניב. כשהגיע ליפו, הוא ניסה להיות קיצוני אפילו יותר מהם. "בתור עורך צעיר הייתי אחד הכי מיליטנטיים שהתחנה ידעה", סיפר ב- 1998 למקומון "העיר". "בפאבים הכי אפלים של לונדון לא הכירו את המוסיקה ששידרתי באמצע 'נכון לעכשיו'... זו היתה הרוח: רצון לחנך כל הזמן את העם, לשתף אותו באהבותיך האזוטריות. שידרנו רק בשביל עצמנו ובשביל שלושת חברינו האליטיסטים המסריחים. ידענו שאנחנו והחברים שלנו מקשיבים, ומהאחרים לא היה לנו איכפת: תערובת של התנשאות ומגלומניות, והכל בשם חינוך העם".
את הדברים האלה קובלנץ אמר במסגרת כתבה שבה הגן על הטעם האקלקטי והרחב שהשליט בגלגלץ. את קוטנר, שהואשם שם בעקיפין באותו חטא התנשאות, זה מקומם עד היום: "אני מסכים שהיינו פיינשמעקרים, אניני טעם", הוא אומר, "והקהל שלנו שיקף חתך מסוים מאוד. זה לא שלא נעשו טעויות, ושגל"צ לא קיפחה כל מיני מגזרים. אבל עובדה שהתחנה היתה פופולרית מאוד. גם בזמן שהיתה לי תוכנית יומית בגלגלץ, והשמעתי הרבה דברים חדשים, הרייטינג שלי לא נפל מזה של דידי הררי ששידר באותן שעות ברשת ג' והיה סטאר גדול. גם למי שלא רוצה לשדר מוסיקה 'לכל העם' מגיע לחיות. ואם קובלנץ רצה לעשות צדק עם אותו 'עם', למה הוא לא שם יותר מוסיקה מזרחית?"
אבל העובדה היא שגלגלץ מצליחה מאוד אז כנראה שקובלנץ אכן פיצח את טעמו של "העם". קוטנר מסכים. "זה נכון", הוא אומר. "אבל ההצלחה של גלגלץ נובעת מזה שיש לנו עם שמרן מאוד, ונותנים לו מה שהוא רוצה. זה כמו שתגיד שמרצ לא מצליחים, עובדה שהם לא נבחרים. אבל מרצ לא אשמים שרוב העם מצביע ליכוד".
ואם נמשיך את הדימוי הזה אפשר להגיד שקובלנץ האוונגרדיסט, איש השוליים של אמצע שנות ה-80 הפך לחבר מרכז ליכוד. "זה נכון שלקובלנץ היה טעם מאוד אלטרנטיווי", קוטנר מאשר. "והוא גם מבין במוסיקה. הבעיה היא, שהוא היה משתמש בטיעון הזה תמיד בוויכוחים אתי. כל פעם שצעקתי עליו הוא היה עונה 'תראה, גם אני אוהב לשמוע את זה בבית, אבל'".
עדיין, עם כל הכבוד להבדלי ההשקפות בין השניים, חלק מכעסו של קוטנר נבע מטעמי אגו. זה המקרה המובהק של תלמיד שעלה על רבו, לפחות בכל הנוגע למעמד הרשמי (ויש שיאמרו גם במשמעות המילולית, כמו טרקטור). מראשית דרכו בגלי צה"ל, בדצמבר 1974, קוטנר נהנה ממעמד של נסיך, גם לדבריו. "פונקתי שם. די מהר הפכתי בתחנה למישהו שהתואר 'בר-סמכא' קטן עליו. התרגלתי לעשות רק מה שבא לי, במשך שנים". לפתע הגיח הצעיר מירושלים, אותו אחד שרק עשור קודם לכן למד בשקיקה את מלאכת העריכה המוסיקלית מקוטנר, ובתוך זמן קצר החל לקצץ בסמכויותיו של מורו ורבו. מכאן, הפיצוץ היה בלתי נמנע.
ואכן, הסכם קוטנר-קובלנץ החזיק רק כמה חודשים. כעבור חצי שנה מיום החתימה, בתחילת מארס 1998, שלח קובלנץ לקוטנר מכתב, שבו נזף על חריגות, לכאורה, מההסכם, במסגרת תוכניתו היומית של קוטנר בתחנה, "ממשיך לנסוע". בתוך שעות ספורות, קוטנר החזיר במכתב משלו. לא אכנס בהרחבה אל כל הפרטים הקטנוניים שעליהם התווכחו השניים (רק לדוגמה: האם השיר החדש, אז, של רמי פורטיס ושלומי ברכה, "חול", נכנס לקטגורייה הרגילה של "שירים חדשים", או שהוא זוכה להנחה ולא נספר, בזכות העובדה שזה שיר של פורטיס), רק אצטט מתוך חלקו השני של המכתב, שאותו שיגר יואב קוטנר לאלדד קובלנץ:
"ההערות הלא-ענייניות שלך", כתב קוטנר "הדרך הפטרונית והמתנשאת שבה אתה מתנהג אלי וגם אל אנשים אחרים (למשל כשבחוצפתך גירשת מהאולפן אורחים שלי בבושת פנים, כאילו מדובר בתחנה פרטית שלך), וגישתך כאילו רק אתה יודע לערוך תוכנית כעורך מוסיקלי יחיד של גלגלץ ברור לי שכל אלה הם חלק ממלחמת התשה שאתה מנהל נגדי, מתוך כוונתך, עליה הצהרת בפירוש, לא לאפשר לי לשדר בשעות הצהריים. אבל מה אפשר לעשות... למרות נסיונותיך לסרס כל יצירתיות אצלי (כמו אצל אחרים), אני דווקא כן מצליח ליצור תוכנית מוצלחת בצהריים וזוכה בהמון תגובות מאזינים מחמיאות. גם לא ידוע לי שהרייטינג נופל בשעה שלי. אז מה הבעיה? אולי תיתן לבן אדם להמשיך לנסוע בשקט?"
חשוב לציין כי זה לא היה העימות הראשון של קוטנר מול מנהל בגלגלץ, ועוד על רקע דומה. בשנת 1995 הגיעו חברי להקת רדיוהד להופעה בארץ, והסכימו לעריכת ראיון רדיופוני במסגרת תכניתו של קוטנר בגלגלץ. קוטנר היה אחד מהעורכים המוזיקלים הראשונים בעולם שגילו את גדולת הלהקה הזו והשמיעו את שיריה בתדירות גבוהה, עובדה שהיתה ידועה בהחלט לתום יורק הסולן ולחבריו. הם ביקשו לגמול לו, באמצעות הראיון. אולם עודד נפחי, שניהל את גלגלץ כשנה לפני בוא הקובלנץ, התנגד לכך בתוקף. הוא טען שהקונספציה המקורית של התחנה מושתתת רק על מוזיקה ודווחי תנועה, ולא על ראיונות. וכך החמצנו ראיון הסטורי עם חברי הלהקה שהפכה מאז לאחת המצליחות והאהודות ביותר בעולם. חודשים ספורים אחרי המקרה נפחי עזב את התחנה וקוטנר נשאר, כדי לחגוג את נצחונו.
אבל במקרה של קובלנץ, התוצאה היתה הפוכה. מלחמת ההתשה שניהל בעורך הוותיק עשתה את שלה, ובתחילת ספטמבר 1998 עזב יואב קוטנר את גלגלץ. לעיתון "העיר", אמר: "זו היתה החצי שנה הכי גרועה בחיים שלי. חצי שנה תחת ניהולו של האיש הזה, אלדד קובלנץ. קובלנץ מטיל פה טרור. יש לו סטוק של 500 שירים קבועים שאותם משמיעים בלי סוף. את להקת 'אמריקה' הוא השמיע בשנה האחרונה יותר ממה שהשמיעו בכל שנות ה-70. יש אצלו הפרזה גדולה בביטחון העצמי. הוא משוכנע שהוא יודע הכל יותר טוב מכל אחד אחר. זה מגיע לממדים של כפייה. הוא מוחק שירים, הוא מעיף שדרים שניסו לעשות משהו קצת אחר: אורלי יניב, אלי ישראלי. ותבינו, זה לא שהם שידרו נאומים של היטלר, הם רק רצו להשמיע שירים חדשים, איכותיים, בהגשה מינימליסטית".
מאז, היחסים בין השניים נרגעו באופן יחסי. קוטנר קיבל תוכנית יומית בתחנת האם גלי צה"ל, וב-2003 עזב את התחנה לטובת עמדת העורך הראשי של ערוץ מוסיקה 24 בכבלים. הוא המשיך למתוח ביקורת על גלגלץ בכלל ועל קובלנץ בפרט, אך בטון מפויס בהרבה, ותוך הדגשת פערי התפיסה העקרוניים, ולא הטענות האישיות. יכול להיות שהזמן הקהה את עוצמות העלבון.
ייתכן גם, כמו שמרמז קובלנץ עצמו בלוויית חיוך ציני, שעבודתו של קוטנר בערוץ מוסיקה 24, מקום המבוסס גם הוא על פלייליסט ועל ניסיון בלתי נלאה להגיע לרייטינג סביר, שינו את השקפותיו בנושא. אגב, לפני למעלה משנה קוטנר עזב את הטלוויזיה, וחזר אל כור מחצבתו הרדיו, כמגיש של תכנית מוזיקה יומית ברדיו תל אביב. אחד הגורמים שאותו ציין כסיבה לשינוי הזה היה הצורך שלו להתפשר ברמת העריכה המוזיקלית בערוץ המוזיקה.
מאבק האיתנים הזה בין השניים, הוא תוצאה של הבדלי השקפות עקרוניים. אבל בדומה לכל סכסוך, אפשר גם לנתח אותו במישור אחר לגמרי האישי. העימות בין יואב קוטנר איש אהוד ומצחיק, הנהנה מהערכה רבה בקרב הציבור הרחב, ובין אלדד קובלנץ המופנם וחמור הסבר, זה שתמיד העדיף להתבצר בדל"ת אמותיו ולא להתחכך, בניגוד מוחלט למנהגם של כוכבי גל"ץ הגדולים.
האירוניה היא, שהיה זה דווקא קובלנץ "המנותק" ו"המתנשא", שעיצב תחנת רדיו פופולרית וחוצת גבולות ומגזרים. כזו שלמרות כל הטענות המוצדקות שהופנו כלפיה, העניקה ביטוי למגוון רחב בהרבה של ז'אנרים מוסיקליים מגלי צה"ל "ההיסטורית" של הקוטנרים. ואילו קוטנר "החביב" ו"האהוד" נותר פטרונו של הרוק הישראלי, זרם מוסיקלי שהלך ואיבד מהרלוונטיות שלו ומתפקידו על הבמה המרכזית של המוסיקה המקומית.
ואולי, אין כאן כל אירוניה, זו היתה דרכו של קובלנץ לרכוש לעצמו הכרה ואהדה. הנה, כך הוא מתאר את הרגע הראשון שבו הבין את הפופולריות של המותג שברא: "בפעם השנייה או השלישית שהרצנו את 'סוף שבוע רגוע' נשארתי בתחנה עד חמש אחרי הצהרים. אהבתי אז ללכת ברגל, ומצאתי את עצמי צועד מאלנבי עד שדרות ח"ן. לכל אורך הדרך, בקעה מוסיקה מהבתים, וגלגלץ היה הפסקול. זה היה מפחיד ונעים בצורה קיצונית ממש".
אבל חייבים, לסיום הפרק הזה, להתייחס לעוד עובדה קיצונית ממש. גלגלץ, על כל מעלותיה, קיפחה ויש אומרים כיסחה את סיכוייה של מוסיקה חדשנית, תובענית, מאתגרת אבל לכן גם מעניינת יותר, להתחבב על קהל רחב. זו מוסיקה שמצריכה תיווך אקטיווי, לפרקים אפילו נמרץ, מצד אנשי הרדיו, כדי להתגבר על המחסום הראשוני של החדרתה לזרם המרכזי. כך, ספק גדול אם אלבומים מעולים שנחשבים "קאנוניים" היום, כמו "אהוד בנאי והפליטים", "אמא אני לא רוצה להיגמל" של "הקליק", אלבום הבכורה של "החברים של נטאשה", "בציר טוב" של אילן וירצברג ושמעון גלבץ ואחרים היו זוכים להשמעה והכרה ללא תיווכם של קוטנר ועמיתיו השדרנים. ספק אם היו מצליחים לחדור אל תוך הפלייליסט הנוקשה של קובלנץ ואנשיו.
* ספרו הקודם של שי להב, "לך לעזה", יצא לאור בספרית מעריב.