כשפותחים את רשת ב' בשעות הבוקר, לא מצפים למצוא שם דיונים על שילוב של ילדים חריגים במערכת החינוך, על המחלוקת סביב ערכו התזונתי של החלב, על התאוששות מגירושים ועל התמודדותם של גברים עם הזדקנות. במיוחד כשברשת המתחרה, גלי צה"ל, עוסקים בעניינים ברומו של עולם, כמו המשא ומתן הקואליציוני וקריסת הרגיעה. בזמן שברשת ב' השמרנית מדברים עם אמהות, פסיכולוגים ורופאים מומחים, ברשת הצבאית הצעירה מדברים בפעם האלף עם רוני בראון, שאול מופז או גדעון סער. מה לעזאזל קורה כאן?
זו היתה התהייה של רבים ממאזיני קול ישראל הוותיקים, שלא התמסרו בקלות לסדר היום של "סדר יום", תוכניתה של קרן נויבך, שמציגה בחצי השנה האחרונה מדי בוקר אלטרנטיבה לברברת הפוליטית-מדינית שנהוגה בשעות אלה בתחנות מתחרות ועד זה לא כבר, גם ברשת ב'. בסופו של דבר, ניצחו אחוזי ההאזנה את המכתבים הזועמים למערכת: סקר TGI האחרון מראה על עלייה של יותר מ-25% בהאזנה לתוכניתה של נויבך. נראה שהציבור דווקא מסוגל להתחבר לאג'נדה השונה שלה.
"קול ישראל ורשת ב' הקדישו בחודשים האחרונים מחשבה מאוד מעמיקה למה מעניין את האנשים", מספרת נויבך, "אחת המסקנות שהגענו אליהן זה שברשת ב', שהיא רשת אקטואליה, לא חסרים דיונים פוליטיים. יש יומן בוקר מצוין עם אריה גולן, יומן צהרים מצוין של שעתיים עם אסתי פרז, יומן ערב מצוין שכל הנושאים הפוליטיים-מדיניים-ביטחוניים הארד קור באים בו לידי ביטוי ומנותחים שם בצורה מצוינת, עד דק. באמת לא חסר.
"המחשבה הייתה שיש מקום לתכנים אחרים לגמרי, שמאוד מעניינים את האנשים. אלה החיים שלהם והחיים שלהם הם לא רק מה אמר פוליטיקאי א' לפוליטיקאי ג' או מה המצב של האיום האירני, עם כל החשיבות העצומה שיש לאיום האירני. יש חשיבות עצומה לאיך החיים שלנו מתנהלים. את יכולה לראות במדינות כמו ארצות הברית את השיח בעיתונים וגם בתחנות הטלוויזיה והרדיו, שמתמקד בנושאים אחרים לחלוטין. בחינוך, בבריאות, בתנאים סוציאליים, כלכלה, מאבקים של מעמדות מוחלשים כמו נשים ונכים. לכאורה אתה חושב על זה ואומר לעצמך 'זו צדקנות, זו התייפייפות, זה לא מעניין אנשים'. זה מאוד מעניין אנשים. זה מה שגילינו אם אתה עושה את זה בצורה מעניינת, אתה לא דידקטי, אתה לא מכתיב".
- איך גיליתם את זה?
"תוך כדי תנועה, תוך כדי עבודה. אנחנו זה גם העורכת מירית הושמן, שהיא 50% בסיפור הזה מבחינת חשיבה. הקרדיט בעניין הזה מגיע גם לגיל ליטמן, שהיה אז רכז כתבים, ולמנהל קול ישראל אריה שקד, שהדבר הראשון שהם אמרו לי - וזה נפל על אוזניים כרויות - זה 'בואו נעשה פחות פוליטיקאים'. זה נורא דיבר אליי. היתה מחשבה מאוד מכוונת של לייצר תכנית שעוסקת בתכנים אחרים, לא בתכנים של ההארד קור, של האקטואליה הכבדה. אני חושבת שחלק גדול מהנושאים שאנחנו עוסקים בהם הם נורא כבדים, לעתים אני אפילו קצת חוששת, כי לדבר 20 דקות על שילוב של ילדים עם מוגבלויות זה לא קל, ולדבר 25 דקות באייטם כלכלי עם יוסי דהן, עם איריס זמיר, שהיא בחורה שמועסקת בחוזה אישי בשכר רעב, ומובטל זה לא קל, זה לא כמו לזלול מרשמלו מול הטלוויזיה. זה לא רק תכנים בידוריים. אבל אני חושבת שזה מעניין את האנשים וצריך לבחור את המרואיינים הכי טובים וזה מה שאנחנו עושות כל בוקר".
- העובדה שלתכנית יש מגישה, עורכת ושתי מפיקות נשים משפיעה על התכנים?
"אני משוכנעת שכן, למרות שגם "הכל דיבורים" זה ירון דקל ושלוש מפיקות. בתחום הזה יש הרבה נשים, תחום העריכה וההפקה. גם העורכת וגם אני אמהות לילדים קטנים, מן הסתם זה עושה אותנו יותר קשובות לנושא הזה אבל, וזה משהו שעלה מפילוחים וסקרי האזנה שעשינו לפני התכנית, זה גם הקהל שרצינו להחזיר אלינו, זה קהל שקצת אבד לנו: הקהל של בני ה-25-40. זה עלה מסקר ה TGI האחרון. הייתה לנו עליה מדהימה והגיל שבו הייתה לנו הכי הרבה עלייה הוא באזור של ה-30-40 וזה כל כך משמח כי זו הצבעת אמון של מאזינים.
"אני חושבת שמרבית האנשים בגילאים האלה הם בדרך למשפחה, הם חושבים על משפחה, הם אולי כבר הורים לילדים, ענייני חינוך וסמכות הורים זה משהו שמאוד מעסיק אותם, עניינים של חינוך מיוחד ומערכת החינוך, עניינים של איכות חיים והאוכל שאנחנו אוכלים מאוד מטרידים אותם וזה משהו שאנחנו מטפלים בו המון. כל זה צריך לבוא עם טעימות, עם חלקים שהם בידוריים. צריך לשעשע, צריך לעניין, אתה לא יכול רק לחנך. אני מנסה להעביר מסר ולהתוות דרך מסוימת אבל היא חייבת לבוא בתוך תמהיל שגם מעלה חיוך ומייצר עניין כל הזמן. זו לא שעה היסטורית, זו לא תכנית אקדמית. זו תכנית רדיו, כשבן אדם יושב ברדיו עשר דקות-רבע שעה צריך שיהיה לו כמה שיותר נעים, כמה שיותר נחמד, שהוא ייצא עם חיוך".
"המאזינים הם המקורות הכי טובים לסיפורים הכי טובים"
סדר היום החדש של נויבך מפתיע עוד יותר נוכח העבר המקצועי שלה. את דרכה בתקשורת החלה ככתבת בגלי צה"ל. במשך 10 שנים היא שימשה ככתבת המפלגות והכתבת המדינית בערוץ 1 וב-1996, כשהיא בת 26 בלבד, אף פירסמה ספר על מערכת הבחירות. את הקריירה ככתבת סיימה ב-2004 על רקע חילוקי דעות עם מי שהיה אז מנכ"ל רשות השידור. גורמים ברשות צוטטו אז אומרים שבראל לא אהב את טון הסיקור הביקורתי של נויבך. כיום, במקביל להגשת "סדר יום", היא מגישה בערוץ 1 את התכנית "מבט שני" וברוח התקופה גם מתפעלת בלוג פורה.
- העבודה ברדיו מול הטלוויזיה - מה מהנה יותר? מה מלחיץ ומרגש יותר?
"רדיו זה נפלא. שידור חי בטלוויזיה זה הדבר הכי אינטנסיבי בעולם והכי מרגש שיש אבל שידור חי ברדיו זה הדבר הכי מהנה ומשמח ומרגש בדרכו. הרדיו הוא מדיום נפלא, השיחה עם האדם היא הרבה יותר אינטימית, אתה יכול להגיע להרבה יותר מקומות, החופש להעלות אנשים מיד על הקו, הזמינות, המיידיות, את עושה אייטם ומיד את מקבלת תגובה, היכולת לייצר דרמה בשידור בעצם זה שעונים לך על סיפור שעשית היא נהדרת ומופלאה. זה משהו שבטלוויזיה הוא יותר קשה ויש משהו בתכנית רדיו שמדברים בה עם אנשים שיש בו קסם. אני גם משתדלת לדבר אל המאזינים, אני מדברת איתם, אני חושבת מה עובר להם בראש כשהם שומעים מרואיין זה או אחר ומנסה לשאול את השאלות שיעסיקו אותם מעבר לכך שהן מסקרנות אותי".
- הרדיו בשנים האחרונות מייצר פחות תכנים עצמאיים ויותר נשען על מה על כותרות עיתוני הבוקר ומהדורות הטלוויזיה מהערב הקודם. זה מפריע לך?
"זה משהו שאנחנו מאוד מנסים להימנע ממנו. העיתונים עושים עבודה מצוינת, אנשים קוראים אותם. אם יש סיפור עיתונאי יוצא דופן שאנחנו מרגישות שלהתעלם ממנו תהיה טעות כי הוא מעלה משהו לסדר היום וכי הוא חשוב ומעניין, אז אנחנו נטפל בו, אבל אנחנו מאוד משתדלות לא לעשות פולו אפים לעיתונים. אנחנו משתדלות לייצר תוכן עצמאי משלנו כי זה מגיע למאזינים שלנו, הם כבר קראו את העיתונים בבוקר, הם רוצים עכשיו לשמוע משהו אחר".
- איך נראית עבודה על תוכנית שלא מתבססת על מקורות חיצוניים?
"בהרבה מובנים, זו עבודה על מגזין. האייטם הפותח יהיה בדרך כלל אקטואליה של אותו יום וזה סיפור שמשתלב עם נושאים שאנחנו צריכים להעלות אותם, אבל זה גם יכול להיות אקטואליה קשה, קסאם בדרום, מנהל בית ספר שהקסאם נפל אצלו או תושבים או מובטל מפרי גליל. האייטם הפותח יהיה מחובר לאקטואליה של אותו יום, אנחנו לא אסקפיסטיים. אבל תמיד יהיה ניסיון לייצר סוג של תמהיל עם המשעשע, כדי לא לקחת את עצמנו יותר מדי ברצינות. נוסיף את המבדר, אבל עם ערך מוסף.
"אם אני עושה אייטם על ניתוחים פלסטיים, ולי באופן אישי יש אג'נדה שלמה בנושא, או על מלחמה של נשים בזקנה, אז אני אביא מישהי שצוחקת על זה כמו נורית גפן, אחת שהתמכרה לזה, אבל באהבה רבה, כמו סנדרה שדה. אני אביא את רונית רפאל, שמשווקת את זה, אבל אני אביא גם סוציולוגית שתסביר איך עובדים פה על הנשים בעיניים. אני אכניס את העניין המוסרי בעיניי והפמיניסטי והמגדרי לחלוטין לתוך השיחה הזאת. זה לא יהיה אייטם של 'כמה כיף לעשות בוטוקס' או 'בואי נסקור את אפשרויות שיפוץ עור הפנים של בנות 40 פלוס', ממש לא. זה יהיה אייטם שקצת צוחק על עצמנו ועל החולשות שלנו אבל בודק אותן ומסתכל עליהן וינסה לספק חומר למחשבה.
"ביום יום אני כל הזמן חושבות מה מעסיק אנשים, מה עולה, גם מתוך החדשות, גם מתוך דו"חות או סקרים כאלה ואחרים על מצב המשק, או המון סיפורים שמגיעים אלינו ממאזינים וזה דבר נפלא. שהמאזינים הם המקורות הכי טובים לסיפורים מאוד טובים. בעקבות דברים שאנחנו מעלים בתכנית, אנשים כותבים לנו על דברים שמטרידים אותם, בעיקר על דברים שקשורים לקיפוח, לעוולות, תנאי העסקה, חוסר צדק מול הממסד, סיפורים אישיים, המון סיפורים כאלה הגיעו אלינו דרך המייל. אנשים רוצים לשמוע אנשים אחרים אם יש להם סיפורים מעניינים ואנשים גם רוצים לשמוע אנשים חכמים מדברים, אז אני משתדלת לדבר עם אנשים חכמים, אנשים שאני מרגישה שיכולים לתת ערך מוסף".
"באינטרנט את רואה מה מטריד את האנשים באמת"
- את מגישה ברדיו, בטלוויזיה ויש לך גם בלוג באינטרנט. מה דעתך על המקום של אמצעי התקשורת ועל מלחמת הקיום של העיתונים?
"האינטרנט הוא מייצר השיח הציבורי היום, בסופו של דבר. זה המקום שהדיון הציבורי קורה בו, זה מקום מאוד חשוב בעיניי. אני מחוברת אליו מאוד בהרבה היבטים, אני מעורה בו כי הוא מאוד משמעותי בעיניי. אני לא רוצה להספיד את העיתונות המודפסת כי אני מאוד אוהבת אותה, מאוד סנטימנטלית, מאוד אוהבת להחזיק עיתון ביד ואני חושבת שכתיבה מגזינית היא דבר שעיתונות מודפסת הייתה יכולה להתעלות בו על האינטרנט ולפעמים היא עושה את זה מצוין, לפעמים פחות. הרשת בכלל, גם באתרים הרשמיים וגם בבלוגים של אנשים נוצר תוכן יוצא מן הכלל, מבחינתי זה גם מקום בלתי נדלה לסיפורים, בלוגים ופורומים וקבוצות התמיכה והמעגלים השבטיים היום. אלה מקומות שאת פוגשת מה מטריד את האנשים באמת. זה מקום חשוב להיות בו ולדעת מה קורה בו.
"אני אוהבת עיתונות מודפסת, אני מאוד אצטער לראות אותה מאבדת את מקומה. אני חושבת שצריך להיאבק על זה שהיא תמשיך להיות בעלת חשיבות. עדיין בישראל העיתונים נותנים את הטון וקובעים סדר יום. לטלוויזיה יש כוח עצום, כמובן, ערוץ 2 מעצם אחוזי הצפייה שלו הוא גורם משמעותי וגם ערוץ 10 ו-1 יש להם את המקום שלהם בשיחה הזאת, אבל מצבה של התקשורת בגדול לא מזהיר. אין מה לעשות. מכיוון שאנחנו שטחיים, ממהרים, רצים ונורא קשה לנו להתעכב, נורא קשה לנו לחכות או לעמוד על דקויות של סיפור. אני חושבת שאנחנו יותר מודעים לזה מבעבר ויותר בודקים את עצמנו אפילו תוך כדי תנועה.
"גם מעמד העיתונאים לא מזהיר, עיתונות הפכה להיות מקצוע של שכר מאוד נמוך, של תנאי העסקה מאוד בעייתיים בעיקר בדור הצעיר. זה לא עושה טוב, זה לא משפיע לטובה. זה גורם לאנשים להיות פחות מחויבים ועם פחות מוטיבציה ואם הם כבר מגיעים עם מוטיבציה הם נתקלים במעסיקים מאוד נוקשים. המצב מהבחינה הזאת הוא לא טוב והוא מטריד. בואי נגיד שבדיקה עצמית יום יומית לא תזיק לאף אחד מאיתנו, כולל אותי. בסוף כל יום אנחנו צריכים להסתכל טוב טוב פנימה ולבדוק. בגלל האופי של המקצוע, אין מה לעשות, אנחנו טועים כל יום ואנחנו צריכים לתקן את זה. בגלל זה הבחינה העצמית וההסתכלות פנימה כל כך משמעותיות".