מדור סוף

עזרו לנו, ילדים, למצוא את הדמות הילדותית של הסופ"ש: אריק מהישרדות, שמלכלך על מירית, גדעון לוי, שמתייסר על שלא נכנס לאח הגדול, או יואל מרקוס, שנוקם באהוד ברק?

עמית הרמן

שערים

לקראת התחרות מול "המרוץ למיליון" של רשת עשו יח"צניות ערוץ 10 מאמץ ופיזרו שתי כתבות מגזין בעיתונים השונים, עם משתתפי הריאליטי נטול הבאזז והרייטינג: מגדל האננס (עידן) "ב-7 לילות" והרופא הגיי (אריק), שנדחק לעמודים האחרונים של מעריב, אבל מתנוסס על השער כאילו מדובר בדן מנו ואנחנו בכלל ב-2008. כשנזכרים איך ב-"7 לילות" בזו ל"האח הגדול" עד שנמנעו כמעט לגמרי מראיונות עם משתתפי העונה הראשונה (עד שנשברו בכתבת רנין) ובהתחשב בעובדה ש"האח" היא תכנית הרבה יותר מצליחה ומשפיעה, סימני השאלה רק מתעבים.

אין הבדל גדול בין הכתבות בכל מה שנוגע לתמהיל בין שכול אישי, זכרונות מהצבא ונכונות ללכלך על המתחרים האחרים (הירידה מתחת לחגורה שייכת לאריק, שהרגיש צורך לומר שמירית לא יפה ושהיא קונה בגדים ב-15 שקל. קלאסה של בחור). אלא שבעוד שהאננס מודה כי הוא בעצם מוזיקאי וונבי בהתהוות, הדוקטור עסוק בלחשב באופן מודע כמה דקות תהילה נותרו לו עד שיחזור לחייו הנורמלים.

בשני המוספים האחרים הלכו על תחקירים. אביגדור ליברמן, מלך השערים של השבועות האחרונים, הוא מרכזו של תחקיר "מוסף הארץ" וב-"7 ימים" נכנסים במשה קצב, על כך שקצב את עונשו של האנס והרוצח ניסים צרפתי. קצב לא מופיע על השער. תמונתו של צרפתי, שדומה באופן מטריד לשחקן בנג'מין בראט, הספיקה לעורכים.

עוד בוואלה!

"הנזק יכול להגיע למיליוני שקלים": הטעות שכל כך הרבה עסקים עושים

לכתבה המלאה

משנכנס אדר

"השבוע" של עיתון הארץ, החליט, כנראה לכבוד פורים, להתחפש ל"גלריה". השער מוקדש לשיטת הזכיינים שמאיימת על שוק הטלוויזיה (איפה היה יוחנן צנגן?), שי גולדן מביע בטורו על אהרון ברנע ופריס הילטון געגוע לימים בהם כתב ביקורות טלוויזיה, אבל ההפתעה הכי בידורית הגיעה בטור של גדעון לוי. אחרי שבועות של דיונים בסוגיה אם לוי אכן יעיז ויכנס לבית ה-VIP הוא נדרש לנושא בגילוי לב מפתיע, כשהוא עונה על שתי השאלות הכי גדולות: 1. למה הוא בכלל חשב על זה מלכתחילה? (כי נראה לו שזה יהיה כיף), 2. האם הוא מתחרט על שלא הלך? (קצת). קשת וקופרמן הפקות לא יכלו לבקש קידום מפנק מזה. לוי, לעומת זאת, מתעקש לא לקחת את הכסף של האח הגדול, אבל לדפוק לעצמו את המוניטין בכל זאת. בפעם הבאה שהוא יביא סיפור מטלטל מהשטחים, מישהו משונאיו הרבים ידאג להזכיר לו את ההתלבטות החושפנית הזאת.

תיקיית המיחזור

עכשיו באמת, מי צריך עוד ראיון עם פורטיס? לפני שאתם מוחים, נסו להיזכר כי האלבום שנתן לו את השער ב"7 לילות" יצא כבר לפני שבועיים, במהלכם קראנו את פורטיס באינטרנט ושמענו אותו ברדיו, ושרק לפני מספר חודשים יהודה נוריאל ראיין אותו לכבוד מופע המחווה לז'אן ג'אק גולדברג באותו מוסף ממש. מעבר לכך, פורטיס עצמו עושה מאמצים עילאיים לשכנע את הקורא כי הוא הרבה יותר משעמם ממשוגע. גם שלשלוף את פרשת הקנאה עם ברי, שנהייתה כבר פאסה אחרי האיחוד והאלבום המשותף, נראית די מיותרת. אבל רגע, לא כתבתם לפני שבועיים שברי לא הוציא שיר כבר שנים? אז למה לפורטיס לקנא?

שמח בארגז החול

בטור קטלני במיוחד בהארץ, שקצת מזכיר ברוחו את "הערת אזהרה" של ארי שביט על ציפי לבני, יואל מרקוס מתחיל לסכם את הקריירה של אהוד ברק כשהוא שולף מן הארכיון סיפור מכוער במיוחד על התנהגותו של ברק בערב בו נרצח רבין. קיצור הפרקים הקודמים: מרקוס חושף שיחת אוף דה רקורד של ברק לאחר שהוא מתעצבן לראות דברים שאמר לו מתפרסמים במקום אחר; ברק מלכלך על אהוד אולמרט אצל מרקוס; נחום ברנע ושמעון שיפר חושפים שברק ליכלך על "העיתונאי" שפרסם את הדברים בשיחת בה נזף בו ראש הממשלה. עכשיו מרקוס סוגר חשבון, כנראה סופית. נראה שכל החבר'ה האלה, בני 60 פלוס, זקוקים בדחיפות לגננת.

ובינתיים אצל ברנע, ההכאה על חטא מבצע עופרת יצוקה נמשכת. ברנע המתוסכל כותב: "אין כאן שום מחדל צבאי להאחז בו, שום שערוריה שאפשר להשתמש בה כשעיר לעזאזל". זה כמובן רק אם מתעלמים מהעובדה שהמקור המצוין של בעל הטור, אהוד אולמרט, התעכב בהשגת הרגיעה והחליט לקשור אותה בשחרור שליט.

ערבב את הבטון הירקרק עם פסי הזכוכית הדקורטיביים, אחמד

מוסף הארץ יוצא ידי חובה כשהוא מציין בתחילת הכתבה על מרכז פרס לשלום את התנגדות תושבי שכונת עג'מי למה שהוא מכנה "פנינה אדריכלית". משם ממשיך נועם דביר בהתפעלות חסרת פשרות מעץ האיפאה שבמרפסת שבקומה השלישית, משביעות הרצון העצמית של רון פונדק שאומר שאם הוא לא היה מציל את הקרקע "היו מוכרים את האדמה לפלאטו שרון", ירחם השם, ובהישגו הגדול של מרכז פרס: הפרשנות המופשטת של הבניין למילה הכה טעונה "שלום". שיחות עם תושבי עג'מי? אל תתנו לערבים האלה להפריע לכם לדיון באדריכלות.

עקיצת הדבורית

תנחומינו למעצבים הגרפיים של מוסף סופשבוע ולעורך התורן שחיכה אחרון לעבור על כל העמודים. באמת היה מעייף להגיע עד למדור של ליאורה. המפגע הגרפי שמלווה את הטור השמאלי יזכר כנראה לדורות כ"מקרה הקוביות".

עורך "תרבות מעריב" שי להב, מקבל פירגון מהבוסים ומפרסם ב"סופשבוע" חלקים מהספר שכתב על גלגל"צ. הכתבה מלווה בלידים של ציטוטים מפי מרואיינים בספר, ולמרות שחיפשנו אותם חזור וחפש בתוך הטקסט, רובם אינם שם, אלא רק בספר.

יפתח קליין מתראיין ב"גלריה" על התפקיד החדש בקאמרי, ושוב משתף בחייו עם זוגתו שירי ארצי, שלה מעולם לא נישא באופן רשמי. הכתב הפנים את התואר "בת זוג", אבל העורך כנראה לא יכול היה להתאפק וטען בליד כי מדובר ב"אשתו". אגב, יחצנ"י הקאמרי גם מכרו ל"מוסף הארץ" את פיני טבגר השבת. עבודה יפה.

יוסי ורטר התקנא כנראה בעמיתו נחום ברנע והצטרף לאופנת התיקונים. הוא כותב שבשבוע שעבר הביא דברים מפי ציפי לבני, שטענה ששמעה את לימור לבנת אומרת עליה בראיון רדיופוני: "מי היא חושבת שהיא". מתברר שלבנת בכלל אמרה: "מה היא חשבה? שנתניהו יגיע לממשלה על בסיס שתי מדינות לשתי עמים?". התיקון הזה כבר לא יעזור ללבנת, שחטפה קטנה מקורא מסור של הארץ, העונה לשם דורון רוזנבלום. במוסף הוא מצטט שיחה דמיונית בין ביבי לברק, שבה אומר הראשון: "שמעתי שגם לימון חומצת שיחררה את הפקק: 'מי זו בכלל הציפי הזאת?'".

שיר ליאיר

קבלו את מר מוסר כפול, הוגה הדעות/ האיש שלא מוכן שתגידו לו מה לעשות

כי רק ללפיד מותר לתת עצות כל שישי/ לראש הממשלה, לשרים וגם לכם באופן אישי

הוא מעשן סיגרים, למרות שאמרו לו אסור/ ולפעמים הוא אוכל גבינה צהובה, האיש סכנה לציבור


.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully