מדור סוף

ניקיון הפסח מתקרב, והמוספים דופקים שטיחים בראש חוצות. לא יצאתם בשלום? לא הלכתם לשאמה? לא שרדתם את מולנר? עמית הרמן נער קריאה

עמית הרמן
15/03/2009

שערים

פסח מתקרב, האביב מבצבץ, ותרבות הצריכה עדיין רלוונטית, אם לשפוט על פי עובי המוספים השבת. המוספים מתמלאים פרסומות וכבר לא נראים כמו עלון בית ספר דקיק. כצפוי, "7 ימים" הוא המנצח עם 120 עמודים. לכבוד החגים המתקרבים, מפנקים העיתונים את חובבי הז'אנר בתחקירים מעולם הבידור. שלושה שערים מוקדשים אל מאחורי הקלעים של השואו ביזנס ומפרקים אגדת רוק (סופשבוע על שלום חנוך), משפחת היפ הופ (תרבות מעריב על סאבלימינל וטאקט) ורוקם חלומות (7 לילות על בצלאל אלוני). ואלה הממצאים:

אחרי פסטיבל אריק איינשטיין, חברי שבט שלום מקבלים את ליטרת הבשר שלהם בעשרה עמודים מלאים באינפורמציה: הילדות, הבגרות, החברים, הנשים, השירים, הסיבה לכישלון היחסי של התקליט האחרון (עם ישראל, כמובן, ולא הבינוניות המתמשכת של הזמר). חנוך, כהרגלו בשנים האחרונות, ממשיך להסתגר ולא להתראיין. התוצאה קצת מוזרה: הכתבה של אלון הדר באה לברך ויצאה טיפה מקללת. עולה ממנה דמות של אדם מסוגר, מתבודד ואנוכי, שסופג ביקורת מרומזת גם מחברים ושמעדיף את היצירה שלו על קרוביו ועל נשותיו. העיקר שהוא אוהב ערבים.

"7 לילות" מראיינים שלוש זמרות המתלוננות על בצלאל אלוני, האמרגן של עפרה חזה ז"ל, ומציירים תמונה לא מפתיעה של יחסי שליטה חולניים. נושא יחסיו של אלוני עם חזה עצמה, והמאבק שניהל אחרי מותה עם בעלה דורון אשכנזי נותר מאותרג משהו, וזוכה להתייחסות רק בבוקסה של ראיון עם אחיה. החידוש בכתבה הזו הוא יוזמת "7 לילות" לבדוק את המתלוננות בפוליגרף. אנחנו יודעים שלידיעות יש מכונה כזו, רק שבדרך כלל משתמשים בה על עובדים חדשים ורועדים בטרם יחתמו על החוזה.

הלאה, לקרע בין סאבלימינל והצל, ולתלונות מצד חברים נוספים במשפחת טאקט על ניהול כושל של סאב, הוא קובי שמעוני. הסיפור טוב, אבל שמעוני לא בדיוק עשה עבודה קשה לתחקירן, כשנתן לו את מה שרצה על מגש של כסף, ולכלך בעיתונות על המוזיקאים שהוא אמור לייצג. מנהל שלא מגבה את עובדיו יאבד אותם מאוד מהר, עם או בלי תחקיר עיתונאי.

טוב לדעת (מקודם)

בי-קיור לייזר - הרופאים ממליצים והמטופלים מרוצים

מוגש מטעם בי קיור לייזר

ועוד שערים

ב"7 ימים", תחקיר על חבר הכנסת הבעייתי הבא, כרמל שאמה מהליכוד, כולל מיפוי של יחסיו עם משפחות פשע. התחקיר מקיף ומפורט, אבל עולה רק שאלה קטנה: מי זה לעזאזל כרמל שאמה? האם הוא מצדיק שבעה עמודים? האם לא היה הגיוני יותר לקדם את הכתבה עם הדוקטור אבו אל עייש אל שער "7 ימים"?

ב"מוסף הארץ", תחקיר פשע נוסף, הפעם על עמיר מולנר, והמאפיה הישראלית באפריקה. הכתבה של גידי וייץ מרתקת וקצבית, בעיקר בזכות הסיפורים של הגיבורה האמיתית שלה, הייזל קריין, שנרצחה ב-2003. השער, שמבטיח את "הסיפור שלא סופר על השנה שבילה עמיר מולנר באפריקה" מעט מטעה, כי על אף שהעבריין חשוד במעורבות ברצח בן זוגה של קריין, שי אבישר, הדמות הישראלית הבולטת בכתבה הוא ליאור סעת המאיים, שחשוד ברצח אבישר וקריין אבל מוכר פחות לקורא הישראלי. גם כותרת המשנה לא מדויקת. הטענה לפיה "עשר שנים אחרי סבור החוקר הראשי ביוהנסבורג שצפויה פריצת דרך בתיק" – הטריגר לעיתוי הפרסום הנוכחי, נסתר על ידי גידי וייץ עצמו במשפט האחרון: "החוקר פיט בילוולד, שמשוכנע כי תהיה בתיק הזה פריצת דרך, מקפיד לסייג קצת את האופטימיות שלו: 'איני יודע אם זה יקרה בחודשים הקרובים, זה תיק קשה מאוד'".

גרי-גייט

סאגת גרי בילו ופרישתו מבית צבי נמשכת. אחרי הכתבה של יובל אברמוביץ', שהעיד בשבוע שעבר על הזוועה ממקור ראשון, הוקדשה כפולה לתגובות של מתלוננים מצטרפים, כולם בשמם (פרט למזכירה אחת שנותרה אנונימית). את האפקט של הכתבה הזו אפשר היה גם לקבל מהטוקבקים עליה באינטרנט, וקשה לומר כי השמות שמופיעים בכתבת ההמשך ריגשו אותנו. לשם האיזון, אפשר היה גם להכניס מישהו שיסנגר על בילו, אבל ב"תרבות מעריב" הסתפקו בתגובה הרשמית של "בית צבי".

לא יכולנו שלא לתהות

אליען לזובסקי עדיין לא הפנימה את סגירתו של המגזין "עלמה" עקב חוסר עניין לציבור, וממפה בכתבה ארוכה כאורך הגלות את הגבר הישראלי הממוצע שמשוטט באתרי היכרויות. מילא שכתבות הרווקה המקטרת יצאו לנו באמת מכל החורים, אבל עם כל הכבוד לפוסט פמיניזם של לזובסקי, לא היינו חותמים על זה שהגברים הם הצד הנואש ברשת. העובדות הן שיש יותר נשים באתרי היכרויות מגברים, ושגם עליהן אפשר לעשות יופי של פרודיה עם כינויים כגון "הילדה-אישה", "זאת שרוצה להתכרבל עם מישהו בשבת בבוקר", "האקדמאית המשתרללת" או ה"משוגעת, סוערת, לא שגרתית", אך כנראה לא נמצא מי שיענה ללזובסקי בכתב תשובה.

תיקיית מיחזור

האובססיה היחידה שגדולה יותר מזו של מוסף הארץ לכוריאוגרפים ענבל פינטו ואבשלום פולק, היא זו של "7 לילות" עם אביב גפן. הראשון הגיע לסיפוקו העונתי השבוע, בכתבה המי-יודע-כמה על הזוג המרקד, אבל ב-"7 לילות" נאלצו לא לכתוב כמעט אך מילה על אהובם, והסתפקו בראיון עם האב, יהונתן, לכבוד מחזה חדש. יגאל סרנה גויס למשימה ככתב אורח, ובאקט של מודעות עצמית סיים את הכתבה בשאלה, "ראית, אף מילה על אביב?". "גיליון לאספנים", ענה לו גפן, ובאמת יש בזה משהו, מזמן לא נתקלנו בעותק של "7 לילות" שאביב גפן מופיע בו רק בעמוד 35. הכתבה עצמה מדיפה מקלישאות חבוטות על האמן המיוסר.

בינתיים, ב-"7 ימים", כפולה תמוהה של דנה ספקטור על אלילה, לאונרד כהן. ספקטור חשה שזה זמן טוב לספר מדוע היא אוהבת אותו כל כך, ועושה זאת בצורה מאלפת, אבל התיזמון תמוה. נזכיר רק את הביקורת על הופעה שלו שכתבה שפרה קורנפלד לפני שבועיים, ואת הכתבה על הנוסעים להופעות בחו"ל ב"מוסף הארץ". היש נושא טחון יותר מזה? והאם בכירי התקשורת הישראלית יכולים למצוא אמן נערץ שגילו נופל מ-74?

עקיצת הדבורית

כשגון בן ארי מספר על ההתלבטות במערכת בנוגע לכתיבה על האלבום של הפט שופ בויז או על ה- yeah yeah yeahs, כדאי שישים לב שהאלבום החדש של הפט שופ בויז כלל לא יצא (בחוץ ב - 23 במרץ) וגרוע מכך, אפילו לא דלף לרשת. העיקר שבמצעד השבועי מציינים עבורנו שהפט שופ בויז "לא ממש רלוונטיים, אבל עדיין לא רעים". כל כך לא רלוונטיים שהתלבטתם אם לכתוב על אלבום שלהם לפני שהוא אפילו דלף?

רגע לפני השיר, הצלחנו להתבלבל: יאיר לפיד כותב בטורו כי אין לחשוש מכך שממשלת לא תקדם את שחרור שליט, שכן שר הביטחון המיועד בוגי יעלון הביע הסכמה לשחרור מחבלים עם דם על הידיים. מוזר, אנחנו שמענו דווקא את יעלון אומר בשנה האחרונה את המשפט הבא: "לא צריך להחזיר את שליט בכל מחיר" נועם שליט, אביו של גלעד, אמר בתגובה לאחת מהתבטאויותיו הרבות נגד השחרור: "יעלון הוא פוליטיקאי ועסקן".

שיר ליאיר

אם אתה מנהיג שנוי במחלוקת, אל תתבלבל/ אינך זקוק לאיל ארד ובטח לא לצור ומורל

מה שהולך חזק היום הוא דוברים חינם/ לאולמרט היה את יאיר, לביבי יש את דאום

השאלה היא לא מה יעשו מרגלית ושביט בעתיד/ אלא מי ישמור על האזרח המודאג לפיד?

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully