העיתונות בישראל בסכנת חיים

"מדובר במעשה קונדס" פסקה המשטרה בשבוע שעבר, לאחר חקירה מהירה, מהירה מדי, של אירוע השלכת החזיז עטוף הצואה לעבר ביתם של העיתונאים אורלי וילנאי ובן זוגה גיא מרוז. ההודעה הלאקונית הזו אפשרה את שחרורם המיידי של ארבעת החשודים, שתועדו במצלמות אבטחה מתכננים ומוציאים לפועל עבירה פלילית אלימה, ולמעשה קבעה תג מחיר מינימלי ובלתי נסבל לניסיונות להלך אימים על עיתונאים.

אורלי וילנאי היא עיתונאית אמיצה ורבת זכויות. אפשר להעריך, במידה רבה של ודאות, שמעשים מהסוג הזה לא ירתיעו אותה. עבודתה נעשית במסגרת גוף תקשורת חזק מאוד, שהעמיד לרשותה אמצעים להתגונן מפרעות המאיימות עליה בשל עבודתה. אלא שוילנאי וחבריה העיתונאים הפחות ידועים, זכאים להרבה יותר. משהו בסיסי ומהותי לקוי במצב עניינים בו היא נאלצת לנוע בלווי שומר ראש וסביבת מגוריה מרושתת במצלמות אבטחה, זאת בשעה שפורעי חוק "השובבים", כהגדרת המשטרה, משוחררים ופטורים בלא כלום.

המתקפה האלימה והמתמשכת על אנשי התוכנית "שתולים" חייבת להדליק אור אדום בחדרי החקירות של משטרת ישראל ומחוצה לה. התקיפה נגד מנכ"ל קשת אבי ניר, ניקוב ארבעת צמיגי מכוניתה של התחקירנית, ג'ני מושקוביץ' ושני מקרים של הנחת יונים מרוסקות ראש בסמוך למכוניתה של וילנאי ואיומים ישירים ועקיפים על מערכת התוכנית הם מציאות כלל לא משעשעת.

לצערנו, לא מדובר בתופעה חדשה. צדוק יחזקאלי, עיתונאי "ידיעות אחרונות" נדקר ב-1987 על ידי אוהד בית"ר ירושלים לאחר משחק כדורגל. חצי שנה לפני כן הוא הוכה נמרצות. "אלו היו שתי תקיפות מאוד אלימות", סיפר יחזקאלי לכתבי מעריב אבי אשכנזי ולי-אור אברבך, "אחת לוותה באזהרה שלא אכתוב על שחקן מסוים, וכשהתעלמתי מהאזהרה, ניסו ממש לרצוח אותי. הדוקר נעלם ולא אותר עד עצם היום הזה. במשך חודש וחצי אחרי האירוע, בעקבות חשש שינסו לרצוח אותי, משפחתי ואני הועברנו ממקום למקום כדי שאותו אדם לא יוכל לסיים את העבודה".

בשנת 2003 הוכה ציון נאנוס כתב ערוץ 2 בתום מסיבת עיתונאים מאולתרת בחדרי ההלבשה של בית"ר ירושלים בבית וגן. אוהד שישב על אחד הגגונים במקום, בעט בפניו והחמיץ במעט את עינו. נאנוס ספג מהאוהד גם יריקה, הוכה באמצעות נעלו של האוהד, נפגע באפו ונחתך סמוך לעינו. כבר למחרת שוחרר החשוד בתקיפה בערבות.

לפני כשנה הוכה ארי שמאי עד זוב דם באלות בידי רעולי פנים, ברחוב סמוך לקניון הזהב בראשון לציון ופונה על ידי צוות של מד"א לבית חולים במצב בינוני. ערב קודם לתקיפה התבטא שמאי בתוכנית הספורט "בטריבונה", באופן שכנראה הניע כמה חוליגנים ללמד אותו שיעור כואב בגבולות חופש הביטוי.

דוגמאות יש עוד למכביר. קלשון בגב אחד מאנשי המערכת של רפי גינת, דקירת תחקירן של אמנון לוי, התפרצויות לבתיהם של אילנה דיין ואנשי מערכת עובדה והשמדת חומר בעניין תחקיר שנערך, ומאות מקרים נוספים של עיתונאים הרבה פחות מפורסמים שספגו פגיעות קשות ומסוכנות בגלל עבודתם.

לפני כשלושה שבועות זיכה בית הדין הצבאי במוסקבה את שלושת הנאשמים ברצח העיתונאית אנה פוליטקובסקיה. פוליטקובסקיה, שהתפרסמה בעיקר בשל הביקורת החריפה שלה נגד הקרמלין והפגיעה בזכויות אדם בצ'צ'ניה. על פי הוועד להגנת עיתונאים הפועל בארצות הברית, 13 עיתונאים רוסיים נרצחו במדינה בימי שלטונו של הנשיא הקודם וראש הממשלה בהווה, ולדימיר פוטין.

כולנו מעדיפים לחשוב על המערכת הדמוקרטית שלנו בישראל כעל יישות משוכללת הנהנית ממינון נכון של איזונים ובלמים. מקרה פוליטקובסקיה לא יכול להתרחש בישראל, יאמרו רבים. האמנם?

* אבי פז הוא ראש מערכת החדשות ב-"רדיו דרום" ויו"ר אגודת העיתונאים בת"א