מדור סוף

מאז "פה ושם בארץ ישראל בסתיו 1982" לא קראתי ספרים של עמוס עוז. אולי היו שניים מימי בית הספר התיכון, אבל זה לא נחשב קריאה. לא זוכר למה בדיוק דבקתי בנוהג הזה. אולי חשבתי שלא קול לקרוא מישהו כה פופולארי, אולי כי גיחכתי על הפומפוזיות הציבורית שהפגין עוז - הקול הגדול והדיבור האיטי דרך הרמקולים של כיכר מלכי ישראל בהפגנות של שנות השמונים.

לרגל יום הולדתו ה-70 ולכבוד צאתו מחדש של "פה ושם בארץ ישראל" נסע מרדכי חיימוביץ מ"סופשבוע" לערד לפגוש בעוז. הכתבה גרמה לי באחת להרגיש שבא לי לקרוא עמוס עוז. המבט הנדיר והאצבעות הרגישות של חיימוביץ מצליחות במשימה כמעט בלתי אפשרית. הוא מתאר רגעים יומיומיים קטנים בין שולחן העבודה של עוז לכיסא של מעצב השיער שלו, בין חנות הטבע במרכז המסחרי שם קונה נילי עוז גרנולה לייט לחיבוק יום ההולדת שמקבל בעלה מהנשיא שמעון פרס. במקום להגיד עכשיו "מה כבר אפשר להגיד או לכתוב על עמוס עוז. מה אפשר לחדש?", כדאי לקרוא את הכתבה. וגם את הספרים שלו, ככל הנראה.

ב"מוסף הארץ" מביא ראובן פדהצור תסריט אקדמי שחיברו חוקרים מ"המרכז ללימודים אסטרטגיים" בוואשינגטון על המתקפה הישראלית באיראן. הם מתבססים על מידע שאספו ומתארים בפירוט איך זה יקרה, אם וכאשר. כמה מטוסים, הדגמים, טילי הנ"מ, יחסי השחיקה, המטרות שייבחרו, סיכויי ההצלחה ועוד. כתבה מעניינת. יותר מ-1,500 מילים העביר פדהצור על גבו מצד אחד של הנהר לגדה הנגדית בלי לעולל להן דבר. בעודו משנן מנטרות מתוך כללי "האתיקה לפרשן הוותיק כרך 9", דחף פדהצור במעלה הכתבה עוד ועוד תיאורים עיתונאיים לעילא, מתוך המחקר שקיבל לפרסום. מחקר שרק מתאר ומעריך. לא פוסק חד משמעית. לא מנסה לשכנע. נו, כמו שעושים בחלק ממכוני המחקר. כמו שעושים לפעמים בכתבות עיתונאיות.

ואז, כמו עקרב שעזב את קבוצת התמיכה, הוא כבר לא יכול היה יותר. בסך הכל יש בכתבה כ-2,300 מילה. 500 הן דעתו המלומדת של הפרשן והטייס לשעבר ד"ר פדהצור. פתאום זה קרה. פסקה אחת עוד תיארה את התגובה האיראנית כמו שמעריכים החוקרים, וזו שאחריה כבר הייתה דעתו של פדהצור לדברים. בהתחלה במתינות, במשהו שנראה כמו דבר פרשנות למופת, סיומת ראויה לכתבה. אחר כך פובליציסטיקה. פסקה אחת שמתחילה בסגנון "הארץ" עם ב"זה המקום להדגיש את הטעות הישראלית", אחריה מתחילה פסקה ב"יש לקוות, שמה שנתפס כרמזים ישראליים על תקיפה אפשרית באיראן נועד לדחוק באמריקאיים להמשיך ללחוץ על איראן ואינו מלמד על כוונה אמיתית". הבנו פדהצור, אתה נגד תקיפה באיראן. איזה עקרב.

עורכי מוספי סוף השבוע לא זוכרים אולי שאותנו לא ממש מעניין מי סגר עם מי ולמה. וגם לא מעניינים הריבים והחשבונות שלהם. מה ביקשנו? כמה כתבות טובות, מידע, תובנות בשקל. נכון שלא יכול להיות שאם אסף הראל ומולי שגב מייחצנים ב"גלריה" וב-"7 לילות" את העונה השנייה של "מסודרים" אז "תרבות מעריב" מתעלם מהעניין לחלוטין? נכון שלא יכול להיות שאם אורי גוטליב מייחצן ב"תרבות מעריב" את שובה למסך של "שבוע סוף" אז "7 לילות" יתעלם לחלוטין מהעניין? עורך יקר – הקוראים שלך גם רוצים לשמוע מה יש לך ולכתביך המוכשרים להגיד על "מסודרים" גם אם לא קיבלתם את מולי שגב בלעדי על השער. עורך יקר – הקוראים שלך רוצים לדעת ש"שבוע סוף" חוזרת גם אם השבוע אתה מקדם את "מסודרים". מה נהיה איתכם?

ולראיונות בהרחבה. אסף הראל (7 לילות) כרגיל מדבר יותר מדי. וזה טוב לנו. רק הפעם. הוא גם נבוך נורא ותוכנית הלילה שלו הייתה בכלל לא משהו בדיוק בגלל זה. אבל ראיון איתו זה כייף. המראיין מניח לפניו את הטייפ ויוצא לסידורים בדואר ובאגף לגביית מים וארנונה. עוד שעתיים תשכב בטייפ כתבה חושפנית. אחלה כתבה יצאה לרביב גולן על הראל. הראל מספר איך בעקבות יחסיו (בקרוב נישואיו) עם דפנה לוסטיג בת העשירים, השתנו חייו. כמעט כמו ב"מסודרים". הסיפורים מצחיקים: איך שכנעה אותו יורשת המיליונים החטובה לרכוש מעיל עור של מארק גיי'קובס בפאקינג 2,000 יורו ואיך ניצל מהטירוף כשהמכונה סירבה לקבל את כרטיס האשראי שלו (למה העשירה לא שילמה מראש? ניחא) הראל מספר על ג'ינס שקנה ב-2,000 שקל ("אחרי הנחת סלב") תחת הטיעון ש"זה ג'ינס לכל החיים", ואיך אחרי חודש אומרת המיליונרית הצעירה "עוד פעם אתה עם הג'ינס הזה?". כמה מחבריי הטובים התבאסו מהכתבה, ומהעיסוק המובלט בכסף של לוסטיג. סתם פולנים קנאים. מותר לדבר על כסף.

לעומת הראל, שמספק את הסחורה במזומן, מולי שגב מדבר חלש. הקמפיין ל"מסודרים" כנראה נמוך מדי ל"הארץ" אז מדברים על "ארץ נהדרת" שזה כבר "תופעה תרבותית", עאלק. תודה לכם קופפר ושגב, אבל ראינו לבד את הסאטירה של "ארץ נהדרת". לא צריך להסביר לנו שוב שהיא הייתה נוקבת, גם אנחנו חושבים ש"ארץ נהדרת" ויונית לוי היו הקנאים האמיצים שהתבצרו במצודת השפיות האחרונה כשצה"ל והעם כולו על טפו וחמתו לעסו ערבים ב"עופרת יצוקה", גם אנחנו הזדעזענו ממה שכתב בשבוע שעבר רון מיברג על שגב ועל אבי ניר. מסתדרים לבד, תודה.

כיוון שהדברים שנאמרו היו משמימים מעט, בעודי יושב באמבטיה החמה והחסכונית למופת (מילאתי מהמים שיצאו ממכונת הכביסה) הצלחתי להשיג בעזרת הזיית חום את הקולות הפנימיים של קופפר ושגב בזמן הראיון, שמוגשים באופן בלעדי לקוראי "מדור סוף":

קופפר: "עד שהוא יגמור לדבר אנסה לזכור בעל פה את סדר החפצים אצלו בחדר. אולי אפילו אשלב את זה בכתבה: פוסטר של מ"ק 22, ערימה של פרסי האקדמיה, סמל של קומדי סנטרל, פוסטר של 'מסודרים', פוסטר של סיינפלד. פוסטר של מ"ק 22, ערימה של פרסי האקדמיה...".

שגב: "לא מדבר על שפרה, לא מדבר על שפרה, לא מדבר על שפרה, לא מדבר על דנה מודן, לא מדבר על דנה מודן, לא מדבר על שפרה...".

הבוקסה המצורפת, שעסקה בסרט התנ"כי-עלילתי שרוקם שגב עם הכוכבים של "ארץ נהדרת" (מוטי קירשנבאום בתפקיד אברהם אבינו), תרמה להשכלה הכללית הרבה יותר מהכתבה. שגב אומר בכאב שמה ששרד באמת מ"הגשש החיוור" אחרי כל השנים, ההופעות והתוכניות היה הסרט "גבעת חלפון אינה עונה". וכדי להציל את "ארץ נהדרת" משיני הזמן צריך סרט קולנוע, כי "מגיע גם לדור שלנו שיהיה לו סרט מצחיק משלו". קצת יומרנות עוד לא הרגה אף אחד.

ובעוד אסף הראל מלהג בחינניות ושגב מפנטז על שיפרה נותר אורי גוטליב פצוע בשטח. אפילו תמונת שער ווידוי מהמם ("התחבר השבוע לפייסבוק") לא ישנו את מערך הכוחות. "קשת" החזקים הלכו עם "מסודרים" לידיעות ול"הארץ". "רשת" החזקים פחות הלכו עם "שבוע סוף" הדלוח למוסף התרבות של העיתון הכי עוד שנייה נסגר במדינה.

גוטליב יותר מתוק ויפה ממולי שגב, ויותר מצחיק מהקולגה מ"שוטטות" אסף הראל. אבל לצערנו גם הוא וגם "שבוע סוף" לא חמים ולא מעניינים במיוחד. לזכותו של גוטליב נאמר שעושה רושם שהוא גם קצת מודע לעניין. מהראיון עולה שמץ של אי שביעות רצון מהחיים, מה שמכונים הפסיכיאטרים "דיכי". גוטליב רוצה שיניחו לו, וזאת למרות שהכותב מתעקש דווקא שחייו "סבבה". אהבתי את הכנות שבה מספר גוטליב על התיעוב לתפקידים דרמטיים. התרגלנו שכל שחקן "הכי אוהב" את התיאטרון בעצם ושכולם "הכי אוהבים רדיו". גוטליב מעדיף צחוקים בטלוויזיה.

בבוקר סתווי אחד ראיתי את רביב דרוקר עושה ג'וגינג. שמנמן. כפוף קצת. לא סקסי. נוכחותו של עופר שלח המלך לידו והחליפות מיטיבות עם דרוקר הטלוויזיוני וחסרות לו מאוד בשעת זריחה ליד הדולפינריום בתל אביב. אחרי הראיון ב"סופשבוע", לרגל מעבר התוכנית שלו ושל שלח מיום שישי לתחילת השבוע, התחלתי גם קצת לרחם עליו.

קשה לרביב דרוקר. הוא מצליח, מפורסם ומוכשר, אבל מערך הריבים, המדונות והחרמות שבהם הוא מעורב גדול מאוד והעניין גובה ממנו מחיר אישי לא קטן. תאמינו לו שזה לא קל לריב כל הזמן. באמת. זה לא קל להסתובב בכנסת ולפגוש כל הזמן פרצופים שאי אפשר לשבת לידם במזנון. כדי להעמיק את ההסבר על למה בעצם הוא כזה, חוזר דרוקר לכיתה ד', אז החליטו בני הכיתה לעשות עליו חרם. מכמיר לב. מילא אם הוא היה סתם דרעק בלי מושג, אבל הוא מכיר את חולשותיו ואולי על חלקן היה רוצה להתגבר.

עכשיו, בנוסף לכל הצרות שהביא על עצמו בשם תיקון העולם הוא מעורבב משפטית גם עם "ידיעות אחרונות". דרוקר תבע דיבה על כתבה שפרסם אודותיו העיתון, "חפיף דרוקר". הליך הגישור עם "ידיעות" נכשל והמשפט עומד להתחיל. ממש בא להגיד לו (בשיא הכנות), "רביבק'לה, תודה על מה שאתה עושה בשבילנו האזרחים, תודה רבה לך גם בשם הדמוקרטיה וחופש הביטוי. אבל זה לא שווה את זה. יש דברים חשובים בהרבה. אז מה אם אתה עיתונאי. לא חייבים לריב עם כולם. אל תהיה תמיד כזה פוץ קופץ בראש, אתה לא רואה שזה יותר מזיק ממועיל?"

בסוף, כדי להעציב אותי ממש ולהוסיף את "חנון בטון" לרשימת תאריו מספר דרוקר על זוגתו, העיתונאית ענת גורן: "היא מעל הפנטזיה. לא האמנתי שאהיה עם אשה כזאת מדהימה. פגשתי אותה ואחרי דקה היה לי ברור שלעולם לא אוכל להשיג אותה, שאני חייב לחנך את עצמי להיפרד ממנה כי היא תשבור את לבי כמו ששברה את לבם של אחרים לפניי". יאללה, יאללה.

אקדמיה שלא צריכה תרומות, חינוך ממלכתי איכותי/ זה לא חלום, זה יכול להיות אמיתי

לפיד נסע לבודפשט, הרהר גם ברבי שמעון/ קנה מצית בפיצוציה ובא לו רעיון

אז אם אתה לידיעות מנוי/ יתכן שבבחירות הבאות תצביע למפלגה דומה לשינוי