כאב מקומי

עם הקמת תשתית הטלוויזיה בכבלים בתחילת שנות התשעים, קבע המחוקק באופן ברור את התמורה שאמורות הזכייניות לתת עבור המונופול שקיבלו מהמדינה על תשתיות התקשורת. כוונת המדינה הייתה, בין השאר, לממש אינטרס ציבורי וחברתי: לשרת את הקהילות המקומיות, בעיקר בפריפריה, שענייניהן וצרכיהן המיוחדים לא קיבלו ייצוג מספיק בכלי התקשורת המרכזיים. החקיקה חייבה את הזכיינים לשדר, עם סיום תקופת ההקמה בשנת 1998, מהדורות חדשות מקומיות מדי יום. החוק קבע גם תאריך תפוגה למחויבות הזו של הזכיינים: סוף שנת 2006.

אלא שחברות התקשורת, שלימים צמחו להיות ישות כלכלית חזקה ומרכזית, לא חיכו כל כך הרבה זמן: הן פשוט לא עמדו מעולם במחויבות הזו שהוטלה עליהן על פי חוק במלואה. הן התעכבו, קיצצו, איחדו אזורי שידור - ובפועל כירסמו באופן שיטתי ומתמשך בחזון הצודק שעל בסיסו קיבלו זיכיון מהמדינה להדפיס כסף. סיבות ונימוקים, בעיקר כלכליים, שיצדיקו את דפוס הפעולה הנפסד הזה, תמיד היו. הבעיה המרכזית הייתה שהמדינה, במקום שבו הייתה צריכה לייצג את הפריפריה החלשה וצרכיה המיוחדים – בהתאם לקו שהיא עצמה התוותה - גילתה יותר מדי פעמים הבנה מרחיקת לכת לצרכים של חברות הענק. הרגולטור, המועצה לשידורי כבלים ולווין, התגלה כגוף חסר שיניים שמיישר קו עם האינטרסים הכלכליים של הזכייניות, במקום למלא את תפקידו בהגנה על האינטרס הציבורי.

פועל יוצא של דיונים ארוכים וחשובים בסוגיית ייצוגו של "האחר" בתקשורת הישראלית לא יכול להסתכם רק בליהוק של אנשי פריפריה צבעוניים וערבים "ציוניים" לתוכניות ריאליטי עתירות רייטינג. זה אפילו לא מתחיל לספק את הצורך במתן ביטוי תקשורתי הולם לפריפריה הכלכלית והחברתית, ששרויה בתסכול הולך וגובר נוכח הפערים המעמיקים.

ההצלחה של תחנות הרדיו האזוריות והנוכחות ארוכת השנים של המקומונים במפת התקשורת הישראלית, מוכיחות את הצורך. הוא קיים, הוא אמיתי – וצריך לתת לו מענה. סדר היום התקשורתי בעניינים מדיניים, ביטחוניים וכלכליים חשוב, ומקבל עדיפות מוחלטת בכלי התקשורת המרכזיים. לעומת זאת, סדר היום התקשורתי בעניינים אזרחיים וחברתיים נוכח שם בשוליים. החברה הישראלית לא יכולה להרשות לעצמה מפת תקשורת שמעוצבת רק על ידי כוחות השוק וטבלאות הרייטינג. הגישה הזו לעולם לא תייצר פלורליזם שכה חיוני לתרבות ולדמוקרטיה הישראלית.

עם סיום המחויבות של חברות הכבלים – אגב, מחויבות שמעולם לא הוטלה על חברת הלווין – לשדר חדשות אזוריות על פי חוק, הצליחו חברת הכנסת שלי יחימוביץ' וחבר הכנסת דאז גדעון סער, במהלך פרלמנטרי ערכי וחוצה מפלגות, להוביל חקיקה שתאפשר את המשך שידורן – גם אם באופן זמני – עד למציאת פיתרון מקיף וארוך טווח לסוגיה. הפיתרון הזמני חייב, למעשה, את המדינה, לממן את הפקת החדשות. מי שהיה שותף פעיל למהלך המבורך היה יו"ר ועדת הכלכלה דאז ושר התקשורת היום, משה כחלון.

הוראת השעה, שהוארכה מאז, עומדת לפוג בסוף החודש הבא. נכון לרגע זה, אם לא תוארך פעם נוספת – ירד המסך על החדשות המקומיות בטלוויזיה. מאות עובדי החדשות המקומיות, שמופקות היום על ידי רשות השידור, קיבלו השבוע הודעה על פיטוריהם הצפויים.

עבדתי במשך שנים רבות במערכת החדשות המקומיות בכבלים. אני מכיר באופן אישי רבים מהאנשים שמתחזקים את המפעל החשוב הזה, ויודע כמה מאמצים הם משקיעים בעבודה עיתונאית לא זוהרת, ובוודאי לא מספיק מוערכת – אך לגמרי חיונית וחסרת תחליף.

אני מקווה ומאמין ששר התקשורת משה כחלון, שמכיר מקרוב את הצרכים המיוחדים של הפריפריה והוכיח במעשים, בעניין הזה ממש, שהאינטרס הציבורי לא יכול להיות מנוסח רק על ידי פקידי האוצר – יצליח להעביר את הצעת החוק שתאפשר את המשך שידור החדשות המקומיות. לא רק כפיתרון זמני, אלא כמהלך ארוך טווח, שמגשים בצורה נכונה את הכוונה המקורית של המדינה לשים גם את הפריפריה על מפת התקשורת של ישראל.

*אבי פז שימש המשנה לעורך הראשי של חדשות HOT.