מדור סוף

מוספי סוף השבוע נערכו תחת השפעת מסקנות ועדת החקירה לבדיקת טיפול המדיה הישראלית בדודו טופז מאז נאום הצ'חצ'חים ועד היום. חברי הוועדה: גדי טאוב ומיקי בוגנים (יושבי ראש), פליקס חלפון, גונן שגב, רמי הויברגר (ועדה מייעצת), הדס שטייף, דנה סומברג (משטרה, אתיקה וסקס אפיל) אבי רצון, משה נוסבאום חיים אתגר וגיא פינס (טלגניות, אהבת הקהל), פלאטו שרון ופנינה רוזנבלום (עסקים, פוליטיקה) יואל אסתרון, משה ורדי ואמנון דנקנר (פורום ותיקים) ועוד כמה שהדעת סובלת, אבל המעיים כבר לא.

הוועדה קבעה שזה ממש לא בסדר לקחת אדם, לעשות ממנו כוכב ענק, למחול לו בקביעות על הדברים המגעילים שהוא עושה ובשנייה שהוא ממש מגזים לקרוע לו את הצורה. הוחלט שצריך יותר סובלנות והתחשבות בזכויות של קורבנות, חשודים וסתם אנשים. הוחלט גם שהמסקנות תקפות לשבועיים כי המצב הכלכלי לא מאפשר להתייפייף.

אז בהנהלות העיתונים קראו את ההודעה שהוציאה הוועדה, תחת הכותרת "מתלהמים נמאסתם", והפנימו ברגע. נכון, אמרו בישיבות המערכת, זה איש הטלוויזיה המפורסם והעשיר בישראל ונכון שהכה את מנהלי תחנות הטלוויזיה הגדולות בישראל ונכון שמדובר במעשים מטורפים – אבל אנחנו מאופקים. גם כי יש דברים חשובים יותר, וגם כי התכונות הבולטות אצלנו, עורכים בכירים, הן מינון ברמה אירופית (מקרה רוז פיזאם), מידות טובה ברמת גלית גוטמן (מקרה דנה בנט) ושכל ישר ברמת יובל המבולבל (מקרה יעקב אלפרון ואלפי אירועים אחרים).

אז מה קיבלתם? המוספים הגדולים ("סופשבוע", "7 ימים", "מוסף הארץ") לא הספיקו, או החליטו לא לנסות, מוספי התרבות ("תרבות מעריב", "7 לילות", "גלריה") קיבלו פטור והמוספים הרציניים, "המדיניים", נתקעו עם הדודו. ורובם עשו זאת לא רע. טקסטים מרכזיים די דומים נתנו "מוספשבת" של "מעריב" ו"המוסף לשבת" של "ידיעות". היו שם חומרים חדשים, עדכניים ומעניינים. ייתכן שלאור מצבו הנפשי של טופז וההערכות (המוצדקות, מסתבר) שינסה לפגוע בעצמו החליטו במוספים שיורדים לדפוס באמצע השבוע פשוט לא לקחת סיכון.

האיש המעניין בפרשה זו, מלבד גיבוריה המרכזיים, הוא חנוך דאום, סמנכ"ל משהו ברשת, שהבין כבר לפני כמה חודשים שטופז יורד מהפסים, שמע שמועות שהוא קשור לתקיפת אבי ניר ואמר לעצמו – "דודו צריך עזרה". דאום התלבט בין טיפול קונוונציונלי לאלטרנטיווי ופנה לבסוף לפילם-תרפיסט הרגיש אילן שושן שיעשה סרט על המתחרפן. את האישור לפרויקט נתנה לא אחרת משירה מרגלית. היתר בסרטי המצלמות של שושן ובמצלמות האבטחה בצהלה. חלקו של דאום מצוטט בשני עיתונים, מה שמעיד שהסמנכ"ל הזריז בכלל גאה בחלקו בפרשה.

ביותר ממאמר אחד בשבוע החולף הרשו לעצמם כותבים אמיצים באמת לרמוז שהפרשה כולה מתנהלת בטריטוריה חסרת הרסן שחוקתה נכתבה באולפני "קשת" ו"רשת". מקרה חנוך דאום הוא עדות טובה לכך. הוא בישל מרקחת רייטינג בלי מתכון, פורר לתוכה כדורים נגד דיכאון ומנות גדושות של ציניות מחפירה ואז הכל התפוצץ. בעמודי החדשות של "הארץ" ביום שישי נכתב מפי גורמים "ברשת" שחומרי הגלם של שושן עוד לא נצפו. התגובה הרשמית הייתה "לא נתייחס לשום שאלה על הסרט". ב"רשת" לוקחים את הזמן. הרי אין כאן שום קייס חד ערכי. עוד התלבטות מקצועית, "נראה את החומרים ואז נחליט".

הבונוס ב"מעריב" הוא תמליל של ראיון שערך רינו צרור עם טופז בתוכניתו "חוצה ישראל", שבועיים אחרי תקיפת אבי ניר. הכול שם. אפילו לא בין השורות.

הבונוס ב"ידיעות" הוא טקסט אלים כהלכה של רפי גינת ("כולבוטק", "רשת") שנכנס חזק בדודו ובמורשתו הדוחה, אבל לא מזכיר את אלה שאפשרו את ההתפרעויות ומשלמים לו ביום יום משכורת לא רעה. בנוסף גינת מתחרע על "רברבני התחקירים" מהתחנה המקבילה (אורלי וילנאי ו"השתולים מ"קשת", בלי שמות) שתפסו טרמפ על תקיפת אבי ניר וניסו לרמוז שמדובר בתגובה לתחקיר שלהם. כהידוק לטענות משתמש גינת לראשונה בביטוי יום הדין "קומבינה". גינת אפילו מציין שהזהיר גורם במשטרה לא להתפתות לכיוון התחקירי עוד כשהחקירה היתה בחיתוליה.

ב"השבוע" של "הארץ" אין בונוסים. שם דוחפים את סיפור טופז עמוק עמוק ומספרים בשטחיות על תחום שכירי האגרוף בתוספת תעריפים. נחמד ברמת התוספת, לא כטקסט מרכזי בפרשה כזו. חלקה השני של הכפולה ב"הארץ" מוקדש לכוכבים מתחרפנים בחו"ל. ירון פריד לא מציל את המצב בטקסט בנאלי ולא אופייני ולסיכום גם בני ציפר נדרש לנושא.

כדי לתת בשער של "מוסף הארץ" את ויצמן שירי, המנכ"ל החדש של מפלגת העבודה מטעם אהוד ברק, צריך לקרות אחד משניים:

אופציה א': היה להם חומר טוב. חשוב, בלעדי, סקסי, משפיע, כתוב היטב. מרעיד. משהו השתבש והסיפור לא יכול לראות אור. מתקשרים לגידי וייץ ואומרים לו, "את מי הכי בעולם לא בא לך לראיין - אבל אנחנו מבטיחים לך שער איתו?"

אופציה ב': בעיני אנשי "מוסף הארץ" שירי הוא החשוב, הסקסי, המשפיע, המרעיד. המו"מ לקראת הראיון ארך 3 חודשים וחוץ מהניו יורק טיימס וטיים מגזין ניצח "הארץ" במרדף אחרי הראיון גם את "ידיעות" ו"מעריב".

גל הירש מטנף על כל העולם ב-"7 ימים" לרגל צאת ספרו "סיפור מלחמה סיפור אהבה" בהוצאת "ידיעות אחרונות", כמובן. הנה הצעה לכלל בלתי מחייב אך רצוי: אם למרואיין יש רק דברים טובים להגיד על עצמו ומלא מלא חרא על זולתו – נדחה את הראיון למועד מודע לעצמו יותר (למרות ששבוע הספר בפתח ובהוצאת ידיעות אחרונות לוחצים). אמירה לם דווקא מאוד מתרגשת מסיפורו של הירש:

"גל הירש יודע לבחור מילים. הוא מדבר כמו שהוא כותב, ברגישות גדולה. פעם, אחרי שנפצע קשה, שאל אותו הרופא שטיפל בו: "מה היעדים שלך, לאן תרצה להגיע בשיקום?" הירש ענה לו: "אני רוצה לירות, לחבק ולכתוב". בסדר הזה. עכשיו הוא כותב". אחרי מחדלי לבנון, נקווה שהכתיבה טובה יותר מהיריות.

הכדורסלנית הישראלית הצעירה והסופר מוכשרת שי דורון גילתה גוש לא סרטני בשד השמאלי. הניתוח והשיקום שינו את חייה. היא התעוררה בוקר אחד והחליטה שהיא רוצה לגרום לכמה שיותר נערות ונשים לבדוק עצמן לעתים תכופות כדי לגלות את סרטן מוקדם. דורון, הגרסה הישראלית של לאנס ארמסטרונג, מבינה תקשורת – תצלום השער שעשתה ל"סופשבוע" מרהיב בעוצמתו. לעתים נדירות תמונה שווה 200 אלף מילים.

אם אתה לא ברשימה, הפוקוס זז/ לאברי, צביקה וארז ושאר מותקפי טופז

אז יאיר שולף מהר מהארכיב/ פגישה עם דודו בקפה ברמת אביב

ומפה לשם ממש כמו חנוך דאום/ לפיד מבין שמשהו לא בסדר, הרבה לפני כולם

הוא לא שולח אותו לכלא, אלא נוהג בסלחנות/ ואומר שהכי טוב טיפול פסיכיאטרי, נגד שגעון גדלות