מדור סוף

לפי עמוד תוכן העניינים של "7 ימים", ניר חפץ הוא עדיין עורך המוסף. אבל בחדר הסגלגל, בגבעות השומרון ובלשכת שילה דה בר יודעים שהוא כבר לא. בהארץ נכתב שחפץ מסייע לנתניהו בניסוח נאום בר אילן (בצוותא עם אורי אליצור, עורך המשנה של "מקור ראשון" – סחתיקה על האתיקה). אפילו ראש מחלקת המינויים המפתיעים בויקיפדיה כבר התגנב חרש לערך "ניר חפץ" ועדכן, "ביוני 2009 עזב (חפץ) את 'ידיעות אחרונות' ומונה לראש מערך ההסברה הלאומי במשרד ראש הממשלה". אי אפשר למצוא בויקיפדיה את הערך "תקופת צינון ומשמעותה בדמוקרטיה מודרנית", אינפורמציה בנושא משך הזמן שהמו"מ בין הצדדים התנהל ועל יחסי נוני-ביבי.

עם רגל בירושלים ורגל באוניברסיטת בר אילן, ערך חפץ את הגיליון האחרון שלו בעיתונות החופשית. העורך הראשי ניסח בינתיים את תגובתו, "קיבלתי את הודעתו של ניר חפץ בצער רב אך גם בפרגון. פרגון להחלטתו של עורך מקצוען, כישרוני ונחוש, להתמסר לקדנציה ציבורית בשירות המדינה". האם
בכותבו "קדנציה" רומז דה-בר על משרה בקונצרן שמחכה לחפץ בסיום התקופה בשירות המדינה? למה בתגובה של 23 מילים מופיעה פעמיים המילה "פרגון". מישהו העלה בדעתו שדה-בר לא מפרגן? יכול להיות שחוסר הפרגון המובלע נובע מהחרדה שחש דה-בר לעתידה של מדינה שבה עיתונאי כה בכיר ומשפיע הופך ביום אחד ליחצ"ן של ראש הממשלה? או שאולי הוא חרד למדינה שבה שלושה ימים לפני הנאום החשוב בחייו ממנה ראש הממשלה יועץ תקשורת חדש. ולא מנוסה.

לא מעט זוועות יש ב-7 ימים השבוע. זוועות שלא מחפשות אשמים או מפנות אצבע. "סתם זוועות" שמקומן במוסף מוביל, אבל קשה שלא להעריך שהשבוע החליטו שם לא לריב עם איש. לתת את הכי טוב שהם יודעים מבלי לעורר גלים. התפקיד מחייב.

בשער כתבה אמריקאית זוכת הפוליצר 2009. סיפור על הזנחה נוראית ושיקום של ילדה בת 7. איך ארבע שנים אחרי שחולצה עירומה ואכולת חרקים מבית אמה היא מחייכת בבית הוריה המאמצים. כתבה מעניינת מייד אין החצר האחורית שלנו היא דיוקנו של יחיא עדואן פרחאן, החשוד ברצח דנה בנט ושלושה נוספים. הרבה כבר נכתב על האיש, אבל הצוות המורחב שהושקע בעניין הביא לא מעט פרטים חדשים ובעיקר מעניינים.

גם כשכותבים "ב-7 ימים" על מעצבת האופנה הנחשבת (קניתי אך טרם הספיקותי למדוד) דיאן פון-פירסטנברג, חוויות השואה של אמה ודעותיה נגד "תרבות הסלבס" מובלטים מאוד – "אנחנו לא כותבים סתם על עוד רצענית עם טעם טוב, אנחנו כותבים על תופרת-על עם סיפור חיים ואג'נדה".

וכשמביאים ב-7 ימים את הרופא הראשי לשעבר באגף השיקום של משרד הביטחון לספר על היחס המחורבן שמקבלים נכי צה"ל – הכתבה נדחפת לעמוד 55. בימים אחרים, כתבה וטענות מהסוג שמביא ד"ר דן דולפין היו על השער של "7 ימים". בעצם, אולי לא. לאורך כל ה"קדנציה" של חפץ היה שבעה ימים מוסף אפור, נטול קו מערכתי מגובש, שתחקיריו העיקריים עוסקים בבשר לא טרי ופחות בצמרת הפוליטית, שמורח מדי כמה שבועות פרויקטים משמימים בסיוע מיטב כוכביו ("אני והסוד שלי", "אני ותל אביב", "אני והפילר") ושנראה כנטע זר בסוף השבוע האיכותי של "שבעה לילות" השובב ו"מוסף שבת" היציב. אבל מה, אסור לעצבן את האיש החזק במערך הדוברות של ראש הממשלה. אז גם אנחנו מפרגנים, בטח מפרגנים.

סביר שגם ב"מעריב" עסקו השבוע בניסיונות לנחש מה אוהבים לראות הבוסים החדשים על שערי המוספים, ואיך לא לעצבן איש עד שהעניינים יירגעו. תקופה לא קלה בוודאי. השחקן שמיל בן ארי מתאכזר אל עצמו הרבה יותר מהנחוץ כדי לקבל שער ב"תרבות מעריב" וכדי לרצות את היחצנים של הטלנובלה "חצויה". בשער של "מוספשבת" מנסים בהצלחה להראות שיש עוד צדדים למה שמכונה "אנשי המאחזים". בשער של "סופשבוע": ציפי חוטבלי.

לא כיף לראות שמצד אחד של החיים עומדים ברק אובמה ותוכניותיו, באמצע ביבי, שאולי היה צריך לפנות דווקא לעורך דינו של דודו טופז, ציון אמיר, בניסוח נאום ההגנה "כל העולם נגד בנימין נתניהו", ובגדה השנייה חברת הכנסת חוטבלי ורווקותה המוחית. נכון שתקשורתית הסיפור של הכיבוש, הערבים והמתנחלים לא ממש מוכר. מעגלי הדיווח, הסיקור, ההרחבה, הפרשנות והצבע מוצו ברובם. חייבים מדי פעם מרענן שיעזור להעביר את המרירות שבמציאות. כך יצא שחוטבלי מככבת השבוע ברוב הטורים שנכתבו על המצב המדיני פלוס השער והכתבה הנרחבת ב"סופשבוע".

איך זה קרה? יש לה טיעונים קליטים מימי יצחק שמיר, ביטחון עצמי ויומרנות מעוררי גיחוך ואפיל של בת אולפנה סקסית ובעיקר בתולה. כנראה שזה מספיק כדי להיות מוזכרת כל כך הרבה פעמים מבלי בעצם לעשות דבר. רק לדבר ולחשק. אפילו בלי כוח של ממש. "הבעיה שלנו עם חוטבלי", מספר עליה בכתבה עמיתה לתוכנית "מועצת החכמים" אמנון דנקנר, "הייתה האוטומטיזם שלה, המשמים. יש לדליה רביקוביץ' שיר ששמו 'בובה ממוכנת', ואני חושב שהשם מבטא את הבעיה עם חוטובלי (...) הדברים שלה נאמרו תמיד באופן חד גוני ומדוקלם, באותו נוסח ובאותו כיוון. זה היה מצחיק אך לא נעים (...) כשמישהו רואה את זה בטלוויזיה ויכול לזפזפ, אשריו. אנחנו מצאנו עצמנו תקועים לידה כל התוכנית, וזו לא הייתה חוויה מרנינה. היא הצעירה הכי זקנה שיצא לי להכיר". איך אומרת אופירה? אאוץ'.

מחסנאי האסוציאציות בתא הפרשנים הבכירים התרשל וניפק השבוע בטעות דימויים זהים לכותבים שונים:

מנהיג מפלגת האיחוד הלאומי יעקב כץ סיפר בטלוויזיה איך שיקר עם אריאל שרון לשמיר בקשר לבנייה בשטחים. כותב על זה בן כספית: "עכשיו אנחנו (הישראלים אחרי נאום אובמה, נ"ק) באים וזועקים חמאס, רחמו עלינו, אנחנו יתומים, בעוד את ההורים הרגנו לבד, בכוחות עצמו".

שר החוץ אביגדור ליברמן אמר השבוע שדימויה השלילי בעולם הוא הבעיה מספר אחת של ישראל. כותב על זה נחום ברנע: "ליברמן הוא הילד שקודם חיסל את הוריו ואז אמר רחמו עליי יתום אני".

כשלדלפק משפטי האינסטנט הגיע חנוך דאום וביקש קצת חומר על ליברמן לטור שלו הוא קיבל את החבילה שברנע לקח בתחילה ואחרי שעה החליף. כותב דאום: "אפשר לאהוב ואפשר לא לאהוב את ליברמן (התקשורת הישראלית מסרבת להכיר בו ובמאות האלפים שבחרו בו), אבל בהסברה הוא מומחה גדול. כשהוא תיאר לי את תוכניותיו לשינוי במערך ההסברה, זה נשמע לי מוכר. מה שצריך הוא אמר במבטא החינני שלו, זה מסר ברור, בוס חזק שינהל את הקמפיין, ויאללה, להתחיל להפגיז בכל הכוח". תבחרו איזו גירסה אתם קונים בנוגע לליברמן: את זו של חתן פרס ישראל, שניפק השבוע טור פנטסטי, או את זו של הצעיר חובב הניימדרופינג, שאולי ישתלב גם הוא בלשכת נתניהו בשלב מסוים, וכנראה יזכה גם הוא לפרגון מהעורך הראשי.

@@ איך יגיב בן כספית לכך ששמואל רוזנר מתפרסם לפניו השבוע ב"מעריב"?

@@ אם כל מה שמספרת על עצמה הצלמת לאה גולדה הולטרמן לאלון הדר ב"סופשבוע" הוא אמת - נריה קטן מוכן להצטלם בעבורה בעירום עם מחט בתחת?

@@ מדור "מצב משפחתי" כולל השבוע את הפנינה הבאה: אלון טבנקין מקיבוץ מרחביה, הנכד של יצחק, מספר שנכח רק בלידתו של הצעיר מבין חמשת ילדיו. מה עם השאר? "או שהיו מלחמות או שלא נתנו להיכנס", הוא עונה.

הנבואה כידוע ניתנה לשוטים/ אז יאיר מתעלם מנאום נתניהו ומתעסק בדברים הפשוטים

עורך המוסף אמנם בקיא בפרטים/ אבל אחר כך תטענו לניגוד עניינים

אז יאיר שולף פילר מהמגירה ובתיאורים מגזים / ועל הדרך צוחק על אלה שחורזים חרוזים