מדור סוף

עורכי "מוסף הארץ" לא ידעו מה לעשות. ארי שביט השיג ראיון עם עוזי ארד, היועץ לביטחון לאומי והאיש הקרוב ביותר לראש הממשלה. אבל הם בכלל מתעבים את ארד. ובטח גם את שביט. חוץ מזה הדברים המרתקים שאומר ארד ממש לא תואמים את האג'נדה שבשמה הם באים לעבוד. בניגוד לראיון שמביא כתב זוטר, כאן גם לא ניתן להתחרע בשכתובים מלגלגים מעל ראשו של המראיין התמים. על הטקסט חתום כתב בכיר שלא יאפשר לאנשי הניאונים לרמוס את יצירתו, משנתו ויחסיו עם מקורותיו.

"אז מה עושים?" תהו עורכי המוסף, "הרי אי אפשר לתת לארד הזה לדבר ולדבר בלי שום תגובה פוסט ציונית הולמת. נאפשר לפסיכופת הגרעיני ללהג, אבל נקדים את נאומו ההזוי בפורטרט שער שיבהיר לקוראים מה אנחנו חושבים עליו ואיזה בנאדם הוא באמת". הפתרון לבעיה הסבוכה נמצא בשערות גבתו השמאלית של ארד. מבין עשרות התצלומים ששלח הצלם ינאי יחיאל, מצאו אנשי המוסף פריים אחד שבו מכסות שערות הגבה השמאלית את עינו של ארד. קשה לא לצחקק ולחשוב משהו לא יפה על אדם שכל כך לא מודע למראהו.

הפורטרטים שצילם בעבר מיכה קירשנר במדוריו ב"מעריב" עוררו תדהמה. הצופה שאל איך פוליטיקאי (בדרך כלל) מסכים להיכנס לסטודיו של צלם שכל שבוע מנפק פורטרט קיצוני, לעתים מגחך של פוליטיקאי. אבל הטלפון של קירשנר ועורכיו לא הפסיק לצלצל. העסקה הייתה גלויה: חשיפה למצולם תמורת חירותו האמנותית-עיתונאית של הצלם. איש לא חשב שקירשנר תמים או רחמן, ובכל זאת רבים רצו להתנסות. אבל יחיאל ידוע כצלם קפדן, רגיש ואמפתי. לא מישהו שלוחץ על המצלמה בשנייה שהמצולם מתרשל בקינוח אפו אחרי התעטשות לחה. הפעם סייע יחיאל לעורכי המוסף להניח לארד מלכודת אכזרית.

השכלתו, ניסיונו, חזונו והערכותיו של ארד לא מכניסים אותו לקטגוריית ההזוי פלוס פורטרט מבזה. נכון שכמה שערות סוררות על עינו של אדם לא אמורות להעלות או להוריד את קרנו. אבל ב"הארץ" החליטו בכל זאת לנסות להכתים. יחס כזה לנושא משרה כה בכירה שחושב אחרת מעורר תחושה לא נוחה של סתימת פיות. ואם למישהו עדיין יש ספק באשר לכוונות מוסף הארץ, נסב את תשומת לבו לכותרת בשער, "תמ"ק עוזי", ולהפניה לכתבה בעמוד התוכן, "איזה פחד".

השקט חזר ל"מעריב". העורכים החדשים התבססו בכיסאותיהם, הכסף זורם כמו מים, ההפגנות האלימות נגד לכתו של רינו צרור נהדפו ועכשיו יש מלא זמן ושפע משאבים לסדנאות צוות לגיבוש השורות. את המשימות חיברו אנשי חברת "יואב&יואב פיקניקים למנהלים". המטרה: לפרסם פרויקט מיוחד לציון 10 שנים למותו של מאיר אריאל. המשתתפים: "תרבות מעריב" ו"סופשבוע". אם לספורט אין משהו חזק אז הם פטורים השבוע. האמצעים: כמה שפחות. הפרס: גרם קוקאין ו/או 25 גרם מריחואנה ו/או כיפה לבנה רקומה בחסות משפחת אריאל.

"תרבות מעריב" מנצחים. באסטרטגיה מחוכמת הם עוקפים את המכשלה הגדולה בדרך ל"מורשתו" של מאיר אריאל – משפחתו. למה ללכת ראש בראש? אם המטרה היא להנציח את האיש ויצירתו, כדאי לפרסם סיפורים, תמונות ורגעים שקשורים בו - לעורר ערגונות. "תרבות מעריב" הלכו ל-10 חברים ומכרים, חלקם לא מוכרים, שסיפרו על "מאיר שלהם". היו שם בין היתר דופק שניצלים, היסטוריון התיישבות אחד וכמה מאהבות שפגש לגמרי במקרה. מעניין, מצחיק, עצוב ומעמיק את ההיכרות עם הגיבור. הבטיחו לשרטט "קווים מפתיעים לדמותו" ועשו זאת יופי.

"סופשבוע" נכתשו בקרב אבוד. ארבעת בני משפחת אריאל הדוברים בכתבת השער (האם והרעייה תרצה והילדים שירז, שחר ואודי) הם אנשים פתוחים שאוהבים לדבר, אך אינם מעניינים. הם מפספסים את הסיבה שלשמה באו לסדנה של יואב&יואב: 10 שנים למותו של...? של...? נכון!! מאיר אריאל. בלי סיפורי הסרטן של תרצה, הסתבכויות הסמים של שחר והחזרה הסיטונית בתשובה, אין להם משהו מרגש לומר על המת. עוד מקרה המוכיח שפורמט הטייפ שנפתח והמרואיין שנמרח לא תמיד עובד. יש עוד פורמטים שעושים חסד עם הקורא וגם משרתים לא פחות טוב את מושאי הכתבה. מה שכן עובד ב"סופשבוע" הם הצילומים המעולים של ארבעת האריאלים – מקסימים ופוטוגניים אחד אחד.

לשחקן והזמר אורי בנאי יש מעתה חשבון דמים עם האומה הנורווגית ועם אשת יחסי הציבור של תיאטרון תמונע. אשתו, השחקנית לני שחף, מסיימת שם חזרות להצגה החדשה במסגרת "העונה הנורווגית" (זו איננה בדיחה. זה באמת מה שמתוכנן שם ועוד ביולי). פונה יחצנית התיאטרון לשחף ומספרת שהפרטנר שלה בהצגה, גל הויברגר, התראיין ל"תרבות מעריב" ושהיא צריכה לחשוב על מה היא תדבר בראיון שלה "ב-7 ימים". "אה, זה קל", מחייכת שחף, "אני במשבר נישואים עמוק עם בעלי המפורסם אורי בנאי. אנחנו רגע לפני גירושים וזו הזדמנות נהדרת לטנף עליו ועל משפחתו".

בכתבה 347 שורות. פחות מ-15 עוסקות בהצגה. רובן נוגעות באופיו ובחולשותיו האנושיות של בנאי - זה שכתב לשחף את השיר "פרפרים", זה שהוליד איתה שני ילדים, זה שליטף אותה לפחות פעם אחת כשהייתה עצובה במיוחד. יכול להיות שההצגה של שחף כל כך גרועה שרק הג'ורה הזו תמשוך קהל? יכול להיות ששחף כל כך לא בטוחה בעצמה כבנאדם ושחקנית שהיא חייבת את בעלה לשעבר גם כשהיא מקדמת הצגה חדשה? יכול להיות ששחף אומרת לעצמה שאיש לא יזכור לה את הראיון הזה, הרי איזה גבר ירצה לגעת באשה נמוכה כל כך? היא אולי בונה על זה שאת כתבות "7 ימים" אי אפשר למצוא באינטרנט. היא שכחה את מדור סוף.

@@@ אורי משגב הולך בבטחה ובכישרון בשבילים בהם הלך עמוס עוז בסתיו 1982 עת אסף חומרים לספרו "פה ושם בארץ ישראל". "המוסף לשבת" של ידיעות בהומאז' לספר לקראת צאת המהדורה החדשה עם אחרית דבר מאת דוד גרוסמן.

@@@ מנחם בן מודיע ב"תרבות מעריב" שלא יצפה עוד ב"מחוברות" כי דנה ספקטור שמסתירה מבעלה שקנתה ג'ינס ב-600 שקל זה לא "מסוג הדברים שאני מתעניין בהם"

@@@ פרשת האבטיח: נחום ברנע וגם סימה קדמון, עמוד אחרי עמוד, נדרשו לוויץ של שטייניץ. הוא ישב עם נתניהו במזנון וכשקיבלו לשולחן את האבטיח אמר שר האוצר שהוא מעדיף אותו עם מע"מ. שוס.

לפיד מוציא את החרדים לחופשה/ ומשתעשע קצת על חשבון האשה

אל תקראו לו שוביניסט, כי זה סתם יהיה נדוש/ הוא רק מבקש שתרחמו עליו כשהיא אוכלת ת'ראש

כי יאיר איננו חופר, הוא שם על פיו סכר/ ושתחיה שיש לה עולם עשיר, בסוף יוצא לה רב מכר