על רקע עדתי

התחדשות מלחמות השבת בירושלים ופרשת "האם המרעיבה" מצאו את חברות החדשות של ערוצים 2 ו-10 ערוכות באופן חלקי בלבד לסיקור המגזר החרדי. את המהומות סיקרו בעיקר כתבי הפלילים, הכתבים המוניציפליים בירושלים וכתבי הבריאות. בעקבות פתיחת ההליכים המשפטיים הצטרפו לקלחת גם כתבי המשפט, אולם בלט בהיעדרו ניתוח עומק של הלכי הרוח בעדה החרדית המשתוללת מזעם, בייחוד בערוץ 10.

למרבית כלי התקשורת יש כתבים לענייני חרדים, אך חלקם ממלאים תפקידים נוספים: כתב קול ישראל אמוץ שפירא מסקר גם את תחום המשפט; כתבת חדשות 2, סיון רהב-מאיר מסקרת תחומים נוספים ומגישה אחת לשבוע את "שש עם"; כתבת החרדים של גלי צה"ל, אנה בורד, היא גם כתבת הבריאות ולערוץ 10 אין כלל כתב המסקר את התחום. בעיתונים התחום דווקא זוכה להתייחסות ראויה: אבישי בן חיים במעריב, ניסן שטראוכלר בידיעות אחרונות, יאיר אטינגר בהארץ ויהודה שלזינגר בישראל היום הם כתבי חרדים במשרה מלאה.

נדמה שמאז שככו הקרבות בין מפלגת שינוי המנוחה למפלגות החרדיות, ועם עזיבתו של אריה דרעי את החיים הציבורים הפסיקו כלי התקשורת לגלות עניין בסיקור התחום. הימים שבהם התערה אמנון לוי בעדה החרדית, ככתב העיתון "חדשות", ואף כתב את רב המכר "החרדים", נראים רחוקים מאי פעם. "ההזנחה של התחום היא טעות", אומר לוי, כיום מגיש "שומר מסך" בערוץ 10. "העולם החרדי הוא סיפור מצוין במונחים עיתונאיים. זו אוכלוסייה מעניינת, גם איך שהיא מתנהלת בפנים ובעיקר בהקשר שלה עם העולם שלנו. חדשות היה מפעל חלוצי, שם נתנו לי לסקר את התחום הזה באופן מיוחד. זה גם עניין של נטייה אישית, אולי אין מספיק אנשים שזה מעניין אותם. זה תחום מאוד קשה, לבדוק מידע ולהצליב אותו, גם כי זה רחוק מאיתנו וגם כי זה קשה כשלעצמו.

"אצלי זה אף פעם לא היה תחום סיקור בלעדי אבל זה היה במוקד. עכשיו יש משברים ויש סיקור של המשבר החילוני-חרדי. יש מתח, אבל גם יש הרבה מה להבין אצל החרדים בפני עצמם. בהארץ היו שחר אילן ונדב שרגאי ובידיעות לא היה בשנים האחרונות מישהו ממש בולט וזה חבל. גם סיוון רהב-מאיר מסקרת בעיקר את ההקשר החילוני ופחות את החרדים בינם לבין עצמם".

"נושא החרדים בעיתונות הוזנח יחד עם השקיעה שלו בדעת הקהל. בחמש השנים האחרונות", מסביר כתב חרדים לשעבר. "נושא דת ומדינה שקע, יחד עם הנפילה של שינוי והפופולריות של הרב תרבותיות שאמרה שלא יפה לצחוק על חרדים. בעבר כתבי חרדים סיקרו את הקונפליקט, חשיפת הקצבאות ודברים לא חוקיים. זה היה תחום שהייתה בו הרבה ביקורת והיום חלק ניכר מכתבי החרדים הם כתבי אנתרופולוגיה. זה לא רק ברמה של להביא את הקוריוזים אלא גם סיקור הרבה פחות ביקורתי. זה הפך לסיקור ידידותי וכל ההיבט של כתבים שמכסים את הקונפליקט ושמחפשים שחיתויות ואי סדרים עבר מן העולם. כשהחברה ציפתה מהם להלחם את מלחמותיה אז זה מה שהם עשו. הייתה תקופה שזה היה תחום של תחקירים. עכשיו, בעקבות הגילוי מחדש שחרדים יכולים להיות לא נחמדים העיתונות צריכה לבחון מחדש את הסיקור שלה. זה לא רק המאבק בירושלים אלא גם חוקים שעוברים בזה אחר זה ושמעבירים לחרדים מאות מיליוני שקלים. מבחינת כתבי הכנסת זה רק עוד חוק ואין כתבי חרדים שיעקבו אחרי זה. להערכתי כמו שזה דעך כך זה יעלה שוב".

הסיבה העיקרית להזנחת התחום היא תקציבית. הערוצים מעדיפים להשקיע בכתבים שמסקרים תחומים חיוניים יותר מבחינתם, כמו צבא ופוליטיקה, מאשר בנושא שאינו מהווה חלק מעולמם של הצופים. בחדשות 10, שם ניסו במשך תקופה ארוכה לצרף לשורותיהם את אבישי בן חיים ממעריב, מסרו: "אנחנו רוצים ואפילו היינו במשא ומתן עם עיתונאי שמכסה את התחום, אבל התקציב הנוכחי לא מאפשר".

מנגד, גורם בחדשות 2 הודף את הטענות: "נהפוך הוא. ההישגים שלנו בתחום סיקור המגזר החרדי בולטים וזוכים למעקב כל כלי התקשורת האחרים. סיוון רהב-מאיר מחוברת ומכירה את המגזר יותר מרוב עמיתיה בכלי התקשורת האחרים".

רהב-מאיר מצידה, מוצאת פגמים רבים בגישה של התקשורת הישראלית לסיקור העדה החרדית: "לעיתים יש ציפיה במערכות התקשורת השונות להביא בעיקר גימיקים דוסיים וכל מיני 'סקופים קדושים'. הטיפול הוא כמו באינדיאנים, כמו באיזה ילידים שיש להם מנהגים מוזרים. אני מדברת על כותרות בנוסח 'פסק הלכה חדש: אסור לשתות קולה בשבת, רק קינלי שטבל במקווה'. במקום להבין שהעולם ההלכתי הוא הרבה יותר נרחב, הופכים את התורה למשהו סקטוריאלי ובעיקר מגוחך. הניסיון להוציא כותרות כאלה מעיד על חוסר הבנה של איך המערכת ההלכתית בנויה וזה נובע מניתוק. יש לי הרגשה שאם נשים את העורך בשבת בבוקר בבית כנסת התוצאה תהיה מצחיקה יותר אפילו מפסק ההלכה הזה".

רהב-מאיר היא דוקטורנטית שעבודת המחקר שלה עוסקת ביחסה של התקשורת לחברה החרדית: "בנוסף ל'גימיקים הקדושים', כלי התקשורת אוהבים מאוד פרשות עסיסיות ופליליות מתוך המגזר החרדי. ויש לא מעט, בלי עין הרע. כובע וחליפה שחורה הם הרי לא מנגנון ביטוח נגד היצר הרע. בתקשורת, להגיד 'תושב חולון גנב' זה הרבה פחות מעניין מלהגיד 'רב גנב'. לכן יש אולי סיקור-יתר של פרשות פליליות במגזר. אף חילוני לא מרגיש אחראי לרוני רון או לבני סלע או לאלי פימשטיין, הם לא מייצגים שום דבר, זה ברור. אבל פושעים חרדים הופכים לפעמים לאיזה סמל, מותג מפורסם, וכך העובדה שהם חרדים מודגשת מאוד".