מדור סוף

מי שמצויד היטב לא זקוק לזיקוקים, בעוד "7 ימים" היה צריך להכניס גרב לתחתונים כדי לקדם את הראיון המאכזב עם דודו טופז. נריה קטן ממשיך לעבוד על המטאפורות

נריה קטן

דיאט דודו

איך יודעים שגם ב"ידיעות אחרונות" לא שלמים עם "הראיון עם דודו טופז מהכלא – וידויים של מוח מסוכן"? אם הנטו העיתונאי והתזמון היו טובים מספיק, היו מקבלי ההחלטות שם נמנעים מאפקטים מופרזים שמטרתם לטשטש את העובדה שהראיון לא שווה הרבה. הסלוגן השדוף "וידויים של מוח מסוכן", האיור ההיפר ריאליסטי שמבקש לגרום לקוראים לחשוב ש"יש לנו צילום של דודו מאחורי הסורגים במדי שב"ס". נראה אפילו שהידיים של טופז בציור טושטשו מעט כאילו הן לא בפוקוס, כמו בצילום. גם התיאורים הדרמטיים על מאחורי הקלעים של הכתבה, בסגנון "כל אנשי הנשיא" פוגשים את "חשופים", אינם משכנעים.

במציאות זה בדרך כלל הרבה יותר פשוט – עיתונאי פונה לעורך דין, שפונה ללקוח העצור, שהולך לקנטינה לקנות טלקארד שמחכה בנימוס עד שהאנס המכובס חברו לאגף יסיים להתנשף לשפופרת. ככה עושים ראיונות מהכלא. (אגב, לפעמים מדלגים על הקטע של הטלפון לכתב. שיחותיו של הלקוח עם עורך הדין הן הן "הראיון").

עוד רמז שב"ידיעות" מבינים שאין בפרסום דבר חדש או מעניין: בסוף החלק שנחשב "הראיון" באה הפסקה הבאה: "והוא באמת צלצל שוב. היה ברור שמשהו בוער בו. אולי זה הזעם על החברים, שחלקם הגדול נטש אותו; אולי זו ההבנה שחודשיים מאחורי הסורגים – בתחילה באבו כביר ועכשיו בכלא ניצן – הספיקו כדי ששום דבר בחייו של האיש שבשיאו חישמל חצי מדינה לא ישוב להיות כפי שהיה. ואולי זה הצורך שלו לעמוד על הבמה, כמו אז, בימים ההם, ולנסות להגיד משהו כדי שנשכח, כדי שנסלח".

משפטים שמתחילים ב"אולי" מתאימים לטורי ביקורת נידחים. בראיונות רוצים הקוראים לקרוא מה יש לגיבור לומר, לא על תהיות ה"אולי" של הכותבים שלא השיגו חומר משובח.

רוב ההבטחות לא מומשו. טופז דיבר עם סמדר שיר מספר דקות מהכלא, ביקש ממנה לא לרחם עליו, ומהישראלים שימתינו לפני שהם שופטים אותו לחומרה. אין שם דבר בחזקת "וידויים של מוח מסוכן". מי שמצויד היטב לא צריך זיקוקים, בעוד "7 ימים" הכניסו השבוע גרביים לתחתונים.

אגב, על השבוע בצינוק שקיבל טופז בגלל שיחות עם עיתונאים אפשר היה לקרוא ביום חמישי ושישי בכל מקום, כולל בחלק החדשותי של "מעריב". שם גם רמזו שהכותרות ב"ידיעות" כבר פורסמו גם אצלם יום קודם.

(תוכן מקודם)

פיתוח מהפכני לטיפולי אנטי אייג'ינג בבית יחולל שינוי בעור הפנים שלך

בשיתוף נומייר פלוס
לכתבה המלאה

מתן בסתר

הסיפור הפותח והקורע מצחוק בטור של בן כספית ב"מעריב" מסמן את ראשית "אפקט פולישוק" בעיתונות הפוליטית הישראלית. כספית מספר איך מנכ"ל משרד ראש הממשלה ומזכיר הממשלה, בסיוע משמר הכנסת, פורצים לחדרו של סגן שר הביטחון מתן וילנאי ומנסים לגרור אותו להצבעה על רפורמת הקרקעות. וילנאי ישן. העוזרות שלו מסרבות לפתוח. הטירוף חוגג. פעם עיתונאים חיפשו סיפורים טובים, מעניינים וחשובים להביא לקוראים. היום הם גם תחקירני עומק של סדרות דמיוניות בדרך לעונה השנייה.

אגב, אותו סיפור אבל במתכונת יבשה פורסם בשישי בחלקים החדשותיים של "ידיעות" ושל הארץ.

יש סנדוויצ'ים בחיפה!

ב"מוסף הארץ" הרימו פרויקט מדליק שכותרתו "יצאנו בזול" והמשנה "קורקינט במקום מכונית, קאווה במקום שמפניה, סנדוויץ' במקום עסקית. התשובה החסכונית לקיץ 2009".

הבעיות החלו כשהסתבר שהתופעות סובלות מ"בועתיתיס רוטשילדיתיס". מחלה כרונית שמאפייניה הם מחשבות שהכול מתחיל ונגמר בתל אביב. "יש רופא בבניין?", צעק עורך מיואש, "חייבים להזריק לכתבה קצת 'פרובינציאלוס-ישראליקוס', אולי עוד אפשר להציל אותה".

אחרי שנסיוב הקסמים הכול-ישראלי התפשט בעורקי המיזם הוא ירד לדפוס במתכונתו החדשה: המשנה לכתבה על הקורקינטים החשמליים מדווח ש"אל רחובות הערים הצטרפו בשנה האחרונה אלפי כלי רכב אישיים..." למרות שרוב רובה של הכתבה והצילומים הם תל אביב; בכתבה על הקאווה הקטלונית יש שתי פסקאות קטנות על "התופעה" מחוץ לעיר אך כל היתר מתרחש בתל אביב; בכתבה המגרה מאוד על הסנדוויצ'ים, שניים (!!!) מעשרת הנבחרים נרקחו בפרובינציות רחוקות – רמלה וחיפה.

מאסטרו, בבקשה

הקסים ירון פריד עם כתבה על חנה לסלאו. מאות אלפי מילים נכתבו על הגברת, והן רק תמצית מיקרוסקופית מהמילים שהיא אמרה בעצמה. אבל פריד מצליח לעורר עניין גם בדמות כל כך מוכרת ושחוקה. הפסקה היפה ביותר בעיתוני סוף השבוע באה מהכתבה הזו. סינופסיס לאחלה סרט שדומים לו ראינו במאות אבל אולי אפשר למצוא פריד קולנועי שיעשה זאת שוב, טוב יותר:

"צביקה פיק היה אהבת נעורים גדולה. השיר שלו, 'הם היו האוהבים הצעירים', זה ממש עלינו. הייתי בת 16 בערך, תלמידה בתיכון אקסטרני, מרד הנעורים וכל זה. הוא ניגן בלהקת השוקולדה במועדון ברחוב המסגר. באתי עם ידיד של חברה, צביקה חשב שאני אנגלייה ופנה אלי באנגלית. הייתה לי תספורת קצרה והייתי חתיכה, אבל לא כל כך מודעת לזה שאני חתיכה. נהייתה אהבה ענקית. במקום ללכת לבית ספר בבוקר הייתי מחליפה אוטובוס, קו 63, ונוסעת אליו לרחוב פועלי הרכבת. אמא שלו גרה שם עד היום. הייתי מתפשטת ונכנסת לישון איתו (...) אמו הייתה משאירה לנו שמנת עם תותים, סנדוויצ'ים של סלמי ועשרים (...) צביקה התקבל ל'שיער' ואני עבדתי שם בתור מלבישה וחצי מעצבת (...) תקופה מדהימה. הלבשתי את צדי צרפתי שהיה חמוד והיסטרי ואת מרגלית צנעני שהייתה רזה ככלונס עם שני נעצים במקום שדיים. כריס ג'אגר, אח של מיק, גם היה בקאסט (...) ראיתי את ההצגה תשעים פעם וכל לילה חזרתי באוטובוס לבת ים. הרגשתי שצביקה חומק לי מבין האצבעות ושכבר אין לי מקום בחייו עם כל המעריצות. כתבתי לו מכתב פרידה וכל האותיות נמסו לי מהדמעות...".

ציוץ קטן

@@@ קובי אריאלי ממשיך להשתלח ב"שוברים שתיקה" בתרבות מעריב ומוצא יופי של טיעון נגדם: איש לא תומך בהם, הם יותר קיקיוניים ממרצ שקיבלו 3 מנדטים. ואמנם, ההיסטוריה הוכיחה לנו שהרוב תמיד צודק. אגב, מעניין מה חשב עורך המוסף, שי להב, מחבר הספר הביקורתי "לך לעזה", על טורו של אריאלי.

@@@ ב"מוסף הארץ" ממשיך רם לנדס להפגין בחילה מארגוני החדשות הטלוויזיוניים הישראלים שאותם הוא מכיר היטב, ממש כמו שעשה ב "7 לילות" עם עליית העונה השניה של "חשופים" לפני פחות משנה. במוסף חשבו שטיעוניו עדיין שווים דיון. תוקפם רב לאור זהות הדובר, שניהל וערך כמה וכמה חברות חדשות. הכול מתגמד לנוכח מראהו של לנדס בתצלום המופק לעילא שמלווה את הכתבה.

@@@ ישראל אהרוני מקדם בטור המתכונים שלו ב-"7 ימים" את המתכון של השף רפי כהן חברו להצליח בחיים. מה הפעם? כהן פנה מיוזמתו לחברת סלטי צבר והציע להם מתכונים ושיטות טובים יותר להכין סלטים תעשייתיים אבל משובחים. הוא לא פנה לשום חברה אחרת. רק לסלטי צבר. זה לא שחברת סלטי צבר פנתה אליו והוא הסכים לתת את שמו. זה הוא שפנה אליהם והציע. והם, החכמים, הסכימו. כי אם הם היו פונים אליו אפשר היה להתרשם שהכסף קנה את רפי האידיאליסט. אבל זה שהוא הוא פנה אליהם זה עושה את זה נקי.

@@@ עידן עופר על השער של "מעריב עסקים" דומה מאוד לשלומי סרנגה. ושיתבע אותנו!

@@@ אם אבי נוסבאום הנידח מקבל כל כך הרבה מקום ופרגון ב-"7 לילות זה סימן שעורך המוסף עסוק בדברים אחרים? אולי חפיפה ב-"7 ימים"?

שיר ליאיר

יש עיתונאי אחד בישראל, שאת השאלות הקשות הוא לא תמיד שואל/

אבל רוצה שתדעו שלא כל הערבים מחבלים, כי למרות הכיבוש אנחנו מאד אדיבים/

ויש גם חרדים שאינם עלוקות, ומצביעות של ביבי שעדיין רווקות/

לפעמים צריך למרוח, מי טור ומי שיר, לפעמים זה אנחנו, לפעמים זה הקולגה יאיר

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully