הקרב על הארון

לאוורר את הארון

פג תוקפם של החוזים בין עיתוני סוף השבוע למושאי כתיבתם הפחדנים. אביעד קיסוס חושב שהאאוטינג שעשה עיתון הארץ לאמנים הוא אקט של אפליה מתקנת

אביעד קיסוס

זה לא אחד הדיונים האהובים עלי, הדיון על אמנים בארון. אני תמיד מרגיש מתחנן קצת כשאני מנהל אותו, כאילו הם היו איזה בחור שאולי הייתי יכול להשיג בטלפון אחד, אבל אני מעדיף שזה יבוא ממנו. אני נורא רוצה שהם ירצו את זה, שהם יראו את האור ויגידו 'כמה טיפשים היינו. חיינו בחושך, עכשיו הכל ברור. ואנחנו ממש לא עושים את זה כי ביקשת אביעד. אנחנו עושים את זה בשבילנו'.

לכן אינני ממעריצי האאוטינג. בעיני כל העסקה לא שווה כשיש לה ריח של אונס ועקבות של חוסר ברירה. אני את המודלים שלי רוצה שלווים ומאושרים. על אומללות, נדמה לי, כולנו יכולים להתארגן לבד. אני מחכה לחיוכו צחור השיניים של אליל נעורים, מרוח כמו ריבה מתוקה על השער של 7 לילות, והוא מישיר בלי פחד מבט תכול עיניים למצלמה ומברך על הרגע בו נעל מאחוריו את דלתות הארון. וכן, אני מבין שאני עלול לחכות לנצח, ושאולי בינתיים ילעיטו אותי במיטב הטו מאץ' אינפורמיישן על החברה שהוא מחזיק לדעתו באמריקה ועל הזיונים הלוהטים שלהם, אבל אלה לא ימים טובים להיות בהם בארון. התירוצים אזלו. והחוזים הישנים בין עיתוני סוף השבוע למושאי כתיבתם הפחדנים, הטנגו הארור הזה בן השמונת אלפים מילים, שכולן רוקדות סביב מה שרציתם לשמוע, אבל מדלגות בדיוק מעליו, ועוד בתירוץ הפתטי מכל – הפרטיות – גם הם פג תוקפם. זה פשוט לא זמן טוב להתבייש. נסיונינו הטראגי מהשבוע שעבר מלמד שהבושה הורגת, ועכשיו ברשותכם היינו רוצים לנסות שיטה חדשה.

טוב לדעת (תוכן מקודם)

איסטנבול פתוחה - זה הזמן לפתרון טבעי וקבוע להתקרחות גברית

חברת איילת גייר
לכתבה המלאה

אמנים שלא יוצאים מהארון, מעבירים את המסר המסוכן ביותר

תירוץ 'הילד מבאר שבע' כפי שהוא כונה כאן – הילד המקרי מאזור חיוג שלא נדע, שאולי יאזור אומץ ויצא מהארון בעקבות נגן הבוזוקי – רלוונטי מתמיד. כי כל עוד לא יצאו מהארון האמנים המשמעותיים באמת, אלה שאהבתנו נתונה להם ללא תנאים וסייגים, תדע היטב אימו של הנער שמי שמכבד עצמו באמת, מי שיש לו על מה לחוס, לעולם לא יעשה את הטעות הזאת ו'יעבור צד' וולנטרית. וזה לא משנה כמה הומואים ימלאו את המסך. צריך לעשות הפרדה לרגע בין הומואים מפורסמים שנולדו תקשורתית ככאלה (גל אוחובסקי, מיקי בוגנים, אני) לאמנים שיצאו מהארון. אלה שהצופה או המאזין ליווה אותם כל הדרך מהחושך אל ההארה, עוד כשהיו לכאורה סטרייטים ציבורית, והנה עכשיו הם מבקשים להשתחרר מהכבלים ולקיים את המצווה הראשונה בעול מצוותיו של האמן – לומר אמת. וכפי שמוכיחות דוגמאות העבר הקהל לא בוגד בהם, אלא להפך. המקרה הפופולרי ביותר הוא כמובן עברי לידר, שלכאורה סיכן יותר מכולם; הוא היה בין הראשונים שהעזו, הוא היה אמן מאוד מפורסם ואהוב גם בקרב בנות-נוער, ולמען האמת כמות האנשים שהטילו דופי בזהותו המינית קטנה ממה שנהוג לחשוב. הרי הוא יכול היה להעביר בכיף עוד שניים שלושה אלבומים לפני שהגבות יורמו ממש גבוה, אבל הוא הבין את הדבר הכי חשוב: החיים בארון הם פשוט הרבה יותר קשים. ובזה החווייה שלו (או של אסי עזר) דומה לזו של הנער מבאר שבע, וחיונית לו כמו אוויר לנשימה. להגיד אחרת, זה כמו להגיד שאין צורך במצעד גאווה, כי כולם גם ככה מאוד פתוחים ומקבלים. בטח. פתוחים לרווחה.

במדינת ישראל המרוכלת והמרכלת, בה כולם יודעים למנות לפחות חמישה אנשים ששמועות כאלה ואחרות סובבות את זהותם המינית, אמנים שלא יוצאים מהארון, מעבירים את המסר המסוכן ביותר – זהו משהו שראוי להסתרה. הם כאמנים מפרים את חלקם בעיסקה הזאת שנקראת פרסום, ואין כל סיבה שאנחנו נמלא את חלקינו (וכשאני אומר אנחנו אני מתכוון, אנחנו הצרכנים, לא אנחנו ההומואים. אחרי הרצח בברנוער החלוקה ל'הם' ו'אנחנו' כבר אינה אותה החלוקה). זו זכותם המלאה כמובן, שלא יובן אחרת. זכותי אגב לחטט באפי בזמן הצילומים של תוכנית הטלוויזיה שלי, זה עדיין לא אומר שזה לגיטימי.

ובאשר לחלקו של עיתון 'הארץ' – ובכן, לנוכח שיתוף הפעולה רב השנים והפורה בין העיתונים ובין ארונותיהם של אמני ישראל, אני רואה באקט משום אפליה מתקנת בלבד.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully