פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      איך קרה שהתקשורת נותרה פטרונית?

      התקשורת שבויה בתפיסה המיושנת, לפיה צריך "להגן" ,"לכבד" או כל מילה מכובסת אחרת - על מי שמסתיר את העדפתו המינית. עיתונאית הארץ מיכל פלטי מגיבה למאמרה של הדס ריבק

      הרעיון המקורי לכתיבת הטור הזה, היה קטע שכתבה של הדס ריבק מיום א' בבוקר. זאת אומרת: כשקראתי את המאמר הופתעתי במידה כזאת, עד שלא יכולתי להתאפק: האם יכול להיות שהדס ריבק באמת התכוונה למה שהתכוונה ? בגילה? עורכת בוואלה! ברנז'ה?

      בבסיס המאמר שלה שתי טעויות מרכזיות: הראשונה חשובה, בודאי לעורכת מדור תקשורת: עיתון "הארץ" לא ביצע שום "אאוטינג" כשציטט את איתן פוקס המספר על אכזבתו ממי שלא הופיע בעצרת. את ה"אאוטינג" ביצעה דווקא ריבק, שתחבה אצבעות לעיני הקוראים בהנחה ש"כולם יודעים" על מה היא מדברת , שהרי זה מדור ברנז'ה, לא?

      אבל מה שגרם ללסת שלי להישמט, שוב, הוא ההגנה העיוורת, הלא מוסברת על מושג "הארון". אני מודה שלצאת בחירוף נפש כזה, להגנת מי שלא מוכן בשום אופן לספר שהוא הומו או לסבית ממש לא מובנים לי. לא מובנים לי באופן עקרוני, הכוונה.

      העולם הולך ונהיה מקום יותר פתוח, הכללים משתנים

      התקשורת, שהיא עיתוני סוף השבוע, מגזיני בידור , וגם ערוצי טלויזיה, שבויה בתפיסה המיושנת, לפיה צריך "להגן" ,"לכבד" או כל מילה מכובסת אחרת - על מי שמסתיר את העדפתו המינית .

      נקודת המוצא, אם לא הבנתם, היא שמדובר בצרה איומה מאד, שהתרגשה על אדם חסר אונים, שהתקשורת, בגלל היותה גוף נאור וליברלי, "עוזרת לו" שלא להסגיר את הפרט האיום הזה בפני הציבור. אבל מה לעשות שאני, תמימה שכמותי, באמת חושבת שהעולם הולך ונהיה מקום יותר פתוח. קצת. הכללים משתנים , ומי שלא סיפרו לו על השינוי, ממשיך להתנהג בדיוק באותה הדרך שבה היה רגיל, אבל חוטף בכל מיני דרכים.

      פעם למשל, רק לפני עשור - חיילות שהוטרדו מינית היו אשמות כי לבשו מיני קצר. ואם לא לבשו מיני קצר, אז סתם נראו טוב מדי. או עמדו קרוב מדי, או היו לבד במשרד בערב עם הבוס ו"היו צריכות לדעת מה זה אומר". לא היתה האשמה כזו בכלל, הטרדה מינית.ולמה כיום יש? בין היתר כי נוצר לחץ ציבורי, התקשורת לא נותרה בהרגליה המיושנים, ולא נתנו דווקא לבני מחזורו של איציק מרדכי לכתוב פרשנות וגם דיווח על מפקד אחד שלא יכול להתאפק כי הוא גבר ויש לו צרכים. לפני עשרים ואולי שלושים שנה, היו גם הרבה נשים שבני זוגן נורא התרגזו שלא הביאו חלב מהמכולת והורידו עליהן אגרוף או שניים. וגם אז, מערכת המשפט צעדה קודם, התקשורת צעדה מיד אחריה, והיום, הרי זה פלא, זה לא מקובל בכלל. גם אם אתה פרופסור באוניברסיטה. גבר מכה מיד מוקע ומואשם.

      הרעיון הוא שהנורמות הולכות ומתעדכנות ומשתנות . בעיקר לטובה, ולאט לאט. והתקשורת אמורה להתקדם, להוביל, לפתוח, לחשוף. להיות מעודכנת. אז איך זה יכול להיות שדווקא הגישה הפטרונית זו שמתימרת להגן על "צנעת הפרט" נשארה איתנו? מה "לא צנוע" בהגדרתו של אדם כהומו או כלסבית?
      ולמה דווקא פה צריך להסתיר?

      כשהכרתי את בת זוגי , לא ידענו מתי בדיוק נרצה ילדים, ובאיזה דרך. אבל ידענו שנרצה. היום יש כבר המון משפחות הומו - לסביות סביבנו, שיוצרות גם הן מציאות לגמרי חדשה: אני רוצה לחשוב שמישהי שממש לא רוצה שידעו על העדפותיה המיניות , ויש לה ילדים, תנשום עמוק עמוק, ותבין שממש לא כדאי לה להוריש לילדיה פחדים מטופשים כאלו. יהיו מספיק אחרים.

      בסוף, גם אם יקח לו זמן, הארון ישבר

      אבל כנראה שאני טועה: אין גבול לחוקים ולפשרות העלובות שמרואינות בעיתוני סוף שבוע מגגבבות על עצמן. "כשתבוא אהבה", "יש לי זוגיות", "את החיים הפרטיים היא שומרת לעצמה" ועוד ניסוחים שברורים כבר אפילו לאחרוני ההורים ולא ברור למה בכלל להשתמש בהם. הטענה שלי היא לא כלפי המרואינות והמרואינים, אלא כלפי האנשים שיושבים מולם. תקשורת לא צריכה לגונן, או לגלות פטרונות כשאין עבור מה. לכן המאמר התוקפני של ריבק כולל השמצות מעצבנות כמו "ראשי ממשלת ההומואים מטעם עצמם" גרם לי להתרגז כל כך. ככה הרי צריכה להתנהג קהילה פעילה, בדיוק כך.

      ורק הערה אחת: במאמר שכתב אוחובסקי ב"טיים אאוט" הוא כינה את הלסביות "קהילה מוחלשת" – פועל יוצא של הכעס הרב שלו על נשות הארון . אני לעומת זאת, לא מרגישה מוחלשת כלל. ההיפך- להתיצב מדי יום מול אחרונת הגננות ואחראיות החוג ולוודא שתזכיר לכולם שלבן שלי יש שתי אמהות, ושיש כל מיני משפחות בעולם- הוא צעד עוצמתי מאד מבחינתי. אם רוצים- הוא משתווה אפילו להפגנה בכיכר, הוא אולי נראה אחרת אבל הוא נראה בהחלט.

      ובענייני הארון: כשהייתי כתבת מוזיקה, אני זוכרת שנשלחתי פעם לראיין זמרת אחת שמאוד הייתי רוצה לכתוב כאן את שמה, אלמלא היו עורכים אותי. אומר רק שאני מאד מסמפטת אותה, למרות שהשירים שלה יכולים להתפתח יותר בשנים האחרונות. אשת יחסי הציבור שלה , אשה יקרה שכבר אינה עמנו, השקיעה הרבה בהכנות שלי לראיון שכללו בעיקר הוראות מה אסור לי לשאול. כשהגעתי לפגישה, בחוסר תיאום מובהק, פתחה הגברת במונולוג על זוגיות שיש לה עם בחור בשם מוטי. אני מודה שפתחתי זוג עינים תמהות, ואז הבנתי בבת אחת את מערכת הסיבוכים וההפרעות שיש למי שבוחרת להסתיר כל כך הרבה. אומר רק שבכל פעם שהתקשרתי מאז לאותה יחצ"נית הזדהיתי בשם מוטי וזה היה גורם לה לקלל אותי קללות נמרצות. אולי היא הבינה כבר אז את מה שיבינו בקרוב כולם: הארון כל כך רע ליחסי ציבור וליצירתיות שהוא ישבר גם אם יקח לו זמן. אני מקווה שהתקשורת לא תמשיך להישאר מאחור.