פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ארבע טעויות מרגיזות בדיון על אאוטינג

      לא צריך להיות סובלני כדי לדרוש שוויון זכויות להומואים וזה דווקא מוסרי לעודד אנשים לצאת מהארון. דוקטור ישי בלנק קורא לנו לנוח

      יש משהו מטריד במיוחד באופן בו החלו להתנסח בעלי דעה שונים במהלך השבוע, כשהביעו תרעומת על אקט ההוצאה מהארון שנעשה לזמרים מסוימים שבחרו שלא להופיע בעצרת המחאה וההזדהות עם קהילת הלהט"בים. לא מטרידה אותי העובדה שהללו התנגדו להוצאה בכוח מהארון של אמנים. אאוטינג היא סוגיה מורכבת, עליה ראוי להתווכח, ועמדתי האישית היא שפעולה כזו היא אכן אלימה ופסולה וצריכה להיות שמורה למקרים קיצוניים ביותר (לטעמי, רק מי שפועל באופן מפורש ומובהק כנגד להט"בים ראוי שיוציאו אותו מהארון, אם הוא אכן להט"ב בעצמו).

      מה שמטריד הוא שאגב התנגדותם לאאוטינג, מתגלות אצל חלק גדול מהכותבים אמירות מגעילות, מטופשות, מרושעות ואנטי-הומואיות (אני מעדיף מונח זה על הומופוביה; לא מעניין אותי אם לגזען האנטי-הומואי יש או אין פחד או רתיעה מפני הומואים. מה שאיכפת לי הוא שהוא נגוע בדעות קדומות כלפיהם, הוא חושב שהם "משונים", והוא רוצה להפלות אותם, להדיר אותם, ולהשתיק אותם). כדי להבהיר למה אני מוטרד, אפרט ארבע טענות נפוצות שמופנות כלפי מי שתובע מלהט"בים מפורסמים לצאת מהארון ואסביר למה הן מקוממות ומסוכנות:

      1. "מי שחרת על דגלו את ערך הסובלנות התגלה כנטול סובלנות"

      הבעיה עם המשפט הזה היא שמי שאומר אותו מניח שלדרוש שוויון זכויות ללהט"בים קשור בסובלנות. אבל זו טעות. להיות הומו שתובע לעצמו שוויון, זכויות אדם ויחס הוגן לא קשור לסובלנות. הסיבה שמגיע לי יחס שווה היא לא כי צריך להיות "סובלני" כלפי, אלא כי אני שווה. למעשה, מי שחושב שזה עניין של סובלנות חושף את האנטי-הומואיות העמוקה שלו, כיוון שלכאורה אני עושה משהו מגעיל, דוחה או משונה עד כדי כך שהוא, "הסובלן", נדרש לגייס כוחות ותעצומות נפש ולהפגין את סובלנותו המוסרית. אז זהו, שלא. ומכיוון שאני לא דורש מאיש להיות סובלן כלפי, אלא להתייחס אליי כפי שמגיע לי, גם אין לי בעיה לא להיות סובלני כלפי כל מיני טיפוסים וכל מיני התנהגויות. למשל, אני לא סובלני כלפי מי שרוצה להמשיך ולדכא אותי. מותר לו לחשוב מחשבות דכאניות כנגדי ואפילו לבטא אותן, אבל לי מותר לומר שהוא גזען ושונא הומואים.

      2. "דרישה לצאת מהארון היא אלימה בדיוק באותה מידה שאאוטוניג כפוי הוא אלים"

      הבעיה היא שבעיני רבים מהמבקרים, קרסה לגמרי האבחנה בין לחץ ועידוד לצאת מהארון ובין אאוטינג. בעיניהם, עצם הדרישה לצאת מהארון נגועה בחוסר סובלנות (ע"ע) ומהווה ממש אקט של טרור (ע"ע). אז שיהיה ברור: שני דברים אלה הם ממש, אבל ממש, לא אותו דבר. אאוטינג פוגע בפרטיות והוא אכן אקט תוקפני ואלים. לעומת זאת, הלחץ לצאת מהארון הוא לחץ לגיטימי ורצוי מכיוון שהוא לחץ לעשות את המעשה המוסרי הנכון. יתכן שיש אנשים שבאמת חושבים שכל העניין הזה של יציאה מהארון הוא מיותר. לאלה צריך להסביר, כנראה לאט ובסבלנות (כי כבר הסברנו לכם, מאה פעמים, ואם אתם צריכים שוב, אז תקראו את מה שאביעד קיסוס ואסי עזר כתבו בצורה נפלאה), שבלי יציאה מהארון לא היינו משיגים את שוויון הזכויות שלנו, ואפילו את האיסור הפלילי על משכב זכר יתכן והיו מותירים על כנו לולא נאבקנו בו באופן פומבי, ושהארון הוא הדיכוי עצמו, ועוד. אבל אם כבר שוכנעתם ואתם מקבלים את העובדה שיציאה מהארון היא חיונית למאבק השוויון הלהט"בי – אתם חייבים להבין שזו חובה מוסרית ופוליטית של להט"ב לצאת מהארון. כמו כל חובה, זוהי לא חובה מוחלטת ולפעמים גוברים עליה שיקולים כמו לא לפגוע בזולת, לא לסכן את עצמך ועוד. כמו הרבה חובות מוסריות, לא צריך לכפות על אנשים לקיים אותן וזוהי בחירתם אם הם רוצים להיות אנשים טובים או רעים מבחינה מוסרית (זהו ההבדל בין מוסר ובין משפט, בין היתר). אבל חובה לזכור שכאשר אנו – כקהילה וכפרטים – מעודדים אנשים לצאת מהארון אנו מעודדים אותם לעשות את המעשה המוסרי הנכון. במיוחד כשמדובר באנשים בעלי כוח והשפעה מוטלת עליהם חובה מוגברת לקבל את האחריות בשל השפעתם ולשלם במשהו על עמדת הכוח שלהם. ולכן עצם התביעה מהומואים ולסביות לצאת מהארון היא לא אלימה ולא כוחנית ולא טוטאליטרית ולא נטולת סובלנות. כמו כל תביעה מהזולת להיות מוסרי, היא מעשה מוסרי בעצמו.

      3. "הטרור של ההומואים גרוע כמו הטרור של הנאצים/ההומופובים/הימין"

      במיוחד מטרידה אותי העובדה שהרבה כותבים בחרו ליצור סימטריה מוחלטת ולא מהוססת בין הגינוי המוסרי למה שקרה בגרמניה ("הומו בארון" שדבריו התפרסמו ב-nrg) או לאח הגדול (רועי כ"ץ) או להורים הומופובים (אודי הירש) לבין הגינוי המוסרי כנגד האקט של הוצאה מהארון או אפילו כנגד לחץ ציבורי וקהילתי לצאת מהארון. אקט ההוצאה מהארון, מסבירים לנו הכותבים, הוא גרוע לא פחות (או רק במעט) מהטלאי הורוד שהנאצים אילצו הומואים ללבוש (לפי ההומו המפורסם בארון) או משנאת הומואים קשה (אודי הירש, האומר, בתגובה לדבריו של גל אוחובסקי, ש"שברון הלב" של הורים הוא דבר שבהחלט ראוי להתחשב בו כדי שנבין את כל הארוניסטים שבעולם, וגם אם הארון ממית והומופוביה ממיתה, הכי שיש להתחשב גם בשברון הלב של ההורים ושל שאר אלה שנפגעים מעצם קיומו של ההומו. "שברון לב", איזה מונח מקבל, מבין ונטול כל ביקורת כלפי הורים שלא מבקרים את ילדיהם בבית החולים מן הטעם הפשוט שילדיהם אוהבים את בני מינם) או ממשטר טוטאליטרי שמפקח עליך ללא הרף ומורה לך מה לחשוב ומה לעשות. באמת? להוציא אדם מהארון גרוע ממש כמו לשים עליו טלאי ורוד בדרך להשמדתו? לא לבקר אדם בבית החולים מכיוון שהוא הומו או לסבית גרוע ממש כמו להוציא אותו מהארון? לבקר אדם על כך שהוא בוחר שלא להתבטא בעניינים הומואיים גרוע ממש כמו לשים אותו בבית סוהר מפני שהוא הומו או לסבית? אני מנסה להבין, באמת, מאיפה מגיעות הסימטריות ההזויות הללו. אנשים, המצהירים על עצמם שהם "שמאלנים" (כ"ץ) ו"ליברלים" (הירש) באמת לא שמים לב לחוסר הפרופורציה בהזדעקותם להגנת הארוניסטים מסיבות כה מופרכות? אולי צריך להגיד מפורשות גם כאן: שנאה או תיעוב למי שאוהב את בני מינו אינה זהה מוסרית לפגיעה בפרטיות של אדם כזה או אחר. היא גרועה הרבה יותר ממנה. ובוודאי שהיא גרועה עשרות מונים מהפעלת לחץ על מישהו לצאת מהארון. ובמילים אחרות: ליברליזם אינו ניטרליות מוסרית ואינו רלטיוויזם מוסרי.

      4. "כנופיה/אייתולות/בולשביקים"

      לבסוף, יש משהו מטריד בהגזמות הפרועות בהן משתמשים אותם מבקרים כדי לגנות את ההומואים המבקשים מחבריהם לצאת מהארון. כמובן שאלה יכולים להצדיק עצמם ולומר שגם כנגדם השתמשו במילים נורא קשות ושגם גל אוחובסקי ושאר "הכנופיה/אייתולות/בולשביקים" אומרים דברים איומים. אבל העובדה הפשוטה היא שלאנשים יחסית מעודנים ומנומסים פשוט יוצאת ג'ורה מהפה ברגע שהם מבקרים הומואים שתובעים מאחרים לצאת מהארון (עם או בלי אאוטינג). איכשהו, כפי שכתבה מיכל פלטי, דווקא כשזה נוגע לארון, מזדעקים כל כתבי הברנז'ה להגנת הפרטיות, והם עושים זאת בלהט שכמוהו לא נראה ובזעם קדוש השמור על פי רוב רק לאנשים הלוחמים באמת בזוועות של משטר האייתולות ו/או סטאלין. תנוחו, חמודים. נסו אולי להבין ממה ולמה אתם כל כך מפחדים. כנופיות? אייתולות? בולשביקים? קצת פרופורציה לא תזיק גם כאן. אתם לא באמת חושבים שההומואים שולטים בעולם, נכון? ואולי האמת המרה היא שעמוק בפנים, הרבה אנשים, כולל בעלי הדעות האמורים, בעצם חושבים שזה המצב (סטרייטים והומואים גם יחד). לא תמיד, לא כל הזמן, אבל מדי פעם חומקת להם מין מחשבה כזאת על כנופיה של אייתולות הומואיות ששולטות בעולם, וכותבות פרוטוקולים על איך להמשיך ולשלוט בעולם ואיך לסתום לכולם את הפה ועוד.

      וזה מה שמפחיד ומדכא ומבלבל כל-כך בלהיות הומו בתל אביב בשנת 2009. כי מצד אחד, רבים מאיתנו באמת הגיעו לעמדות כוח והשפעה, ורבים מאיתנו מזמן לא חוו השפלה או אלימות על רקע הומואי, ואנחנו נמצאים בתקשורת, ובפוליטיקה, ובאקדמיה, ובצבא ובכל מקום (ממש כמו היהודים). אבל יחד עם זאת, לא רק שכל אחד ואחת מאיתנו חווה – אך לא מזמן – חוויות של חולשה, פחד, בושה והשפלה רק בגלל מי שהוא, אלא שעבור רבים (בפריפריה, בשוליים של החברה, ובתת-קהילות רבות) זוהי עדיין מציאות יומיומית. ואנו יודעים שגם עבורנו, ההישגים שהשגנו עלולים להיות זמניים אם לא נעמוד על המשמר. ואנו פוחדים שבכל רגע נתון, גם תומכינו הגדולים יכולים להפנות אלינו את הגב ולהקריב אותנו למען איזה דיל פוליטי, איזו טובת הנאה או סתם קפריזה. ומה שנורא, שכל מי שכתב עכשיו בהתלהמות אינסופית – לא כנגד האאוטינג – אלא כנגד "כנופיית משטרת-המחשבות של ההומואים הצדקנים הטרוריסטים הנאצים והלא-סובלניים" (ע"ע כל המונחים) הוכיח בדיוק את ההפכפכות של המציאות, את חוסר ההבנה העמוק למורכבות הזאת של מצבנו, וחיזק את פחדינו העמוקים ביותר.

      *דוקטור ישי בלנק הוא מרצה בכיר בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב.