מי קובע מי אנחנו?

לפחות משהו טוב יוצא מהרצח הנורא: דיון ציבורי חשוב על הומואיות, אאוטינג, כוח ואלימות. חשוב גם שאנחנו בקהילה רואים מבפנים, וגם שיראו "מבחוץ" שאין קהילה אחת, ואין פה רק "אנחנו" אחד, אלא הרבה אנשים, עם הרבה מחשבות, עמדות, דיונים וויכוחים ובעיקר הרבה צבעים, בדיוק כמו הדגל. אז מה היה לנו? היה אאוטינג פומבי אחד על-ידי הארץ ואיתן פוקס (לא שמישהו הופתע, אני חושב, מהשמות שהזכיר, מה שמעורר את השאלה אם זה בכלל היה אאוטינג), וביקורת של הדס ריבק, ותשובה של גל אוחובסקי בטוקבק, והסבר מאיר עיניים של השכן שלי מהמשרד הצמוד, ישי בלנק, מדוע הביקורת על אאוטינג מוגזמת. עכשיו אפשר להגיע לעניין עצמו: מתי אאוטינג מותר ומתי לא. הזכות לפרטיות נמצאת בלב הדיון הזה.

פרטיות היא עניין משפטי ועניין חברתי. זו זכות יסוד, שאפילו מוגנת במפורש בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ובחוק מיוחד: חוק הגנת הפרטיות. אפשר לתבוע על פגיעה בפרטיות, ובמקרים מסוימים זו גם עבירה פלילית. אבל זו זכות משפטית לא יציבה. היא תלויה בנורמות חברתיות, היא תלויה בטכנולוגיה, היא אפילו תלויה במודלים עסקיים. הנגישות הגבוהה לרשתות תקשורת בעידן הדיגיטלי מאפשרת לעשות אאוטינג זריז ומהיר. בנוסף, פרטיות בישראל שונה מפרטיות באנגליה, ושונה מפרטיות בארצות הברית או במקום אחר. מה שהיה פרטי לפני 50 שנה לא נחשב פרטי היום, ובעידן של פייסבוק ושאר רשתות חברתיות, גם מה שנחשב פרטי לפני שנתיים לא בהכרח נחשב פרטי היום.

מבחינה משפטית "טהורה" (למרות שכל סטודנט שנה א' משפטים, ובעצם כולנו, יודעים שאין כזה דבר), סעיף 2(11) לחוק הגנת הפרטיות קובע ש"פרסומו של עניין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם" הוא פגיעה בפרטיות. הביטוי הזה – צנעת חייו האישיים של אדם - כולל גם שאלות של מיניות: מה הנטייה המינית שלנו, עם מי אנחנו מקיימים יחסים. החוק לכאורה ניטרלי לנטייה המינית, אבל תראו לי את הסטרייט שירגיש שפרטיותו נפגעה כי אמרו עליו ששכב עם אישה. לעומת זאת, ההומו בארון יהסס לתבוע במקרה כזה לפי עילה של פגיעה בפרטיות. תביעה כזו היא הודאה בדיוק במה שהוא מבקש להסתיר. אבל אם הסוסים ברחו מהאורווה, כלומר אם המידע פורסם וכבר אי אפשר לעשות קונטרול+z ולהחזיר את הגלגל לאחור, אז אפשר לתבוע פיצוי. החוק מאפשר, דרך אגב, פיצוי ללא הוכחת נזק בסכום של עד 50,000¤.

מצד שני, בכלל לא ברור שתביעה כזו תתקבל. החוק כולל גם "הגנות" אפשריות למי שנתבע. הגנה אפשרית אחת היא שהפרסום נעשה בתום לב, "בנסיבות שבהן היתה מוטלת על הפוגע חובה חוקית, מוסרית, חברתית או מקצועית לעשותה". הגנה אפשרית אחרת היא ש"בפגיעה היה ענין ציבורי המצדיק אותה בנסיבות הענין". שתי ההגנות האלה טעונות פרשנות, ובמקרה המתאים, בית משפט ייאלץ להחליט האם פרסום על רקע האירועים האחרונים הוא תם לב, האם יש לאיתן פוקס – או לעיתון הארץ, או לכל אחד אחר – חובה מוסרית, חברתית או מקצועית, וכמובן, האם יש עניין ציבורי. דוגמה קלאסית למקרה של עניין ציבורי בקשר לאאוטינג היא של פוליטיקאי הומו או פוליטיקאית לסבית שפועלים נגד האינטרסים של הלהט"ב, ואז הוצאתם מהארון נחשבת ללגיטימית: יש בה עניין ציבורי להאיר את "המקום" שממנו הפוליטיקאי מדבר. ההכרעה במקרים כאלה היא בעצם הכרעה ערכית כללית יותר, בין הזכות לפרטיות מצד אחד, לבין חופש הביטוי מצד שני.

אבל אפשר להשאיר את שיח הזכויות בצד, ולשאול שאלה אחרת. זו שאלה של זהות, ובאופן מדויק יותר: מי קובע מי אנחנו. מגיל 16 יש לנו תעודת זהות. במדינות רבות אחרות כמו אנגליה או ארה"ב אין בכלל תעודה ממשלתית כזו, ובפועל משתמשים בכל מיני תעודות מזהות (photo-id), או במספר הביטוח הלאומי (social security). אבל תעודה ממשלתית שאומרת לנו מי האזרח – אין שם. גם במדינות שבהן יש תעודות כאלה, הן נקראות בדרך כלל "מסמכי זיהוי". יש להן תפקיד טכני: לזהות את האדם. אבל אצלנו זה עניין של זהות. היו המון ויכוחים מרים ונוקבים בקשר לתעודת הזהות: כל הוויכוח ההיסטורי בארץ על שאלת "מיהו יהודי" היה מסביב לתעודת הזהות. האפשרות של בני זוג לא נשואים לשאת את שם המשפחה האחד של השני התרכזו סביב התעודה ומה כתוב בה.

אבל הגיע הזמן לשאול: מה פתאום המדינה קובעת את הזהות שלנו? זהות היא עניין אינדיווידואלי. ברור, אנחנו חיים בחברה, ויש לנו גם זהות חברתית, לאומית, אולי זהות דתית, ויש לנו גם זהות מינית, מקצועית ועוד אינספור זהויות. הזהות שלנו היא תוצר מורכב של כל הזהויות האלה. איך נוצרת הזהות שלנו? (של כולנו, סטרייטים ולהט"ב) -- לי אין מושג. זו שאלה לפסיכולוגים, סוציולוגים וכו'. אבל אני כן יודע שזה לא עניינה של המדינה להחליט מי אני. הזכות לפרטיות מגנה עלינו מפני קביעה כזו. בגלל זה חוק המאגר הביומטרי קשור לשאלת האאוטינג. גם שם המדינה רוצה לשלוט בזהות שלנו, בצורה טוטלית.

הזכות לפרטיות אמורה להגן עלינו, ולהפקיד בידינו שליטה בעצמנו. זה הכל. אני אקבע מי אני ומה אני. המדינה לא תקבע עבורי. הגיע הזמן להיפטר מהרעיון של תעודת זהות, ולהתחיל לחשוב על מסמכי זיהוי. הגיע הזמן להיפטר מכל מיני שאלות מקובעות בכל טופס, שדורש מאיתנו לסמן את המצב המשפחתי: ר. נ. א. או ג. אני מעדיף לציין שאני חי עם בן-זוגי. אין לי רובריקה כזו בטפסים הממשלתיים. הגיע הזמן שלא ישאלו אותנו בכלל מה המצב המשפחתי, או שיאפשרו לנו לכתוב גם משהו אחר, מה שאנחנו רוצים.

השליטה בזהות מתייחסת לא רק למדינה, אלא גם לכל אחד אחר. הסלבס ההומואים והלסביות וכל אחד או אחת שרוצה, יקבעו בעצמם מי הם, מתי לספר, מה לספר, ואיך לספר, אם בכלל. באופן אירוני, מי שעושה את העבודה בשבילם, בלי לשאול אותם, לפעמים עושה להם בזה שירות גדול. כך הם יכולים לצאת מהארון בבת אחת, בקלות, ולא צריכים כל פעם מחדש לצאת מהארון לפני כל אחד ואחת, חוויה שהלהט"ב שבינינו מכירים היטב, והיא קצת מייגעת בשלב מסוים. אבל מי שעושה אאוטינג פוגע בפרטיות של אנשים אחרים בצורה עמוקה, הכי עמוקה שיש: הוא מפקיע מהם את השליטה בזהות שלהם. הוא קובע בשבילם איך לנהל את חייהם. לכן האאוטינג פסול בעיניי, מוסרית וחברתית, אלא אם יש עניין ציבורי אמיתי, משמעותי וחשוב.

ואחרי כל זה, חשוב מאוד לעודד את היציאה העצמית מהארון, בגלל כל הסיבות שאביעד קיסוס הסביר, בגלל שהיציאה מהארון עצמה היא תהליך אישי חשוב, וחשוב שתתבצע "מבפנים", ולא באופן כפוי. ובכלל חשוב לצאת מהארון, מחניק שם ולפעמים יש שם עש שאוכל אותך מבפנים.


* ד"ר מיכאל בירנהק הוא מרצה בכיר בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב, ובין היתר חוקר את הזכות לפרטיות.