מדור סוף

לשמחתם של עיתונאים, אנשים רגילים מתים רק פעם אחת. מעטים זוכים לאזכור ביום השנה למותם. ואז מברכים העוסקים במלאכה על מזלם, שכבר עברה שנה ואיש לא זוכר מה נכתב. דודו טופז מת פעמיים והותיר נבוכים מאות עורכים וכתבים. על מותו של ה"דודו טופז" נאמר הכול. למי יש כוח לעסוק עכשיו במותו של דודו טופז. למדורי סוף השבוע שנבחרו לאכלס את ההתפתחות האחרונה והצפויה כל כך, נותרו שעות מעטות למצוא מילים וכותרות. לספר שוב על "עלייתו ונפילתו".

ב"הארץ" חולקה המשימה בין החלק החדשותי, הארץ שישי וגלריה, שם ניסו אורי קליין ושי גולדן להעמיק את המבט. קליין שפתח לא מצליח לסחוב על מקלדתו את הסיפור הגדול. הוא מנתח לעומק את סרטו של טופז מ-1988, "תל אביב לוס אנג'לס", ומנסה לבנות גשר משם לאירועי החודשים האחרונים. את הטקסט שלו חותם קליין במספר שאלות מעורפלות, ועונה: "עדיין מוקדם מדי לענות על השאלות האלה". אם כן, לשם מה כתבת? גם גולדן לא בפוקוס. החלק המעניין בגלריה היא בוקסה שבה מובאים עשרה פרטים ביוגרפים (מתוך מאה) שמסר טופז על עצמו בראיון מ-1997 ב"ידיעות אחרונות". יכול להיות ש"הארץ" מעולם לא ריאיין את טופז?

מעריב מקדיש את עיקר העיסוק בטופז לעמודי החדשות, כולל טורי אורח של יעקב אילון ורני רהב. ב"מוספשבת" מפנים את הכפולות האחוריות לטובת ההתרחשות החדשותית. רוב הכתבות שבהן מצוטטים חברים של טופז והטורים שבהם מנסים הגיגני העיתון להפתיע, לא מביאים לתודעת הקורא דבר חדש. ציטוט אחד מפתיע בכל זאת בא מפיו של יואל ריפל, חברו של דודו, שטוען כי לא חש אצלו ברגשות אובדניים: "עמוק בלבו הוא השתעשע ברעיון שיחזור לבימות הטלוויזיה. הוא האמין שיחזור", מספר ריפל.

הניסיון הנועז ביותר להפתיע בפרשה מקבל אזכור בולט בעמוד הראשי ב"ידיעות" ואת השער של המוסף לשבת. הכתבת סמדר שיר חושפת לראשונה את הרומן שהיה לה עם טופז. היא הייתה אז בת 14. והוא בן 25. בכותרת המשנה לסיפור המופרע נכתב: "אפילו בעלה לא ידע עד עכשיו שאת השיר 'נפרדנו כך' כתבה סמדר שיר בעקבות הרומן הסודי שהיה לה בגיל 14 עם דודו טופז – מרגעי חלום גדול נשארה רק מנגינה". איך הייתה נראית כתבה של שיר אם היתה מגלה שלטופז היה רומן עם ילדה בת 14? איפה קונים את הנסיוב שמותיר מסיפור רעיל ופלילי כזה רק את השיר "נפרדנו כך"? בהמשך מפרטת שיר את מערכת היחסים הקרובה שלה עם טופז בעשרות השנים מאז הפרידה ההיא ועד השיחות מהכלא.

כתבה מעניינת ב"מוסף לשבת" מאת אתי אברמוב ואדוה מלמד לוי הוקדשה לסרט הדוקומנטרי של אילן שושן על טופז. את הפרויקט יזמו בכירי "רשת" חנוך דאום ושירה מרגלית ובמהלך העבודה עליו צצו השמועות לפיהן טופז הזמין את תקיפת אבי ניר מנכ"ל קשת. הצוות מחליט להמשיך את העבודה על הסרט למרות זאת. השתלשלות המשנה הזו מעניינת ביותר ומייצגת היטב את הריקבון שמאפיין את הפרשה כולה – ואת התעשייה כולה. דאום ושושן מספרים על שיחות טלפון עם טופז מבית המעצר. סמדר שיר, לעומת זאת, בפסקה שלמה שהועתקה מהכתבה שהתפרסמה לפני חודש ב"7 ימים", מספרת על שיחת הטלפון המפורסמת כראשונה שלא התקיימה עם קרובי משפחה.

בפינות הקריירה והכסף בעיתונים ובטלוויזיה אוהבים לומר "משבר הוא גם הזדמנות". שניים שאימצו את התיזה הם חברי הכנסת שאול מופז וניצן הורביץ. הם מתעלמים מהאפוקליפסה שנחתה עלינו ובציפורניים מפלסים דרך אל ראש עיי החורבות.

גם הפוליטיקאים המנוסים ביותר נופלים ב"תסמונת חוג הבית המחבק". באוטו אחרי פגישה עם אוהדים שרופים ברעננה אומר המועמד ליועצו הנאמן, "תשמע, העם איתי. אהבה כזו מזמן לא קיבלתי". והיועץ מבסוט. את חוג הבית המפרגן הוא אירגן והעיקר שהקליינט קורן.

משהו דומה אירע לח"כ ניצן הורביץ במוצ"ש אחד לפני כמה שבועות. הוא שמע על הפיגוע במרכז הנוער הגאה ועשה נכון כשרץ לשם וצעד בראש תהלוכת המחאה הספונטנית. שם, בין הפיקוסים של רוטשילד פינת נחמני, מוקף במאות חברי קהילה המומים, ניטעה בו ובעורכי "7 ימים" תחושת השווא שהפכה לשער: "ישראל מוכנה לראש ממשלה הומו", למרות שהורוביץ מסייג ומסביר שהוא לא רואה עצמו "אובמה חדש". הסקר המצורף לפיו 44% מהישראלים מוכנים לבחור ראש ממשלה הומו, אמין ומייצג כמו סקרים שמקבלים פוליטיקאים מהעוזרים החנפנים שלהם אחרי חוג הבית ברעננה.

ב"סופשבוע" זהו שאול מופז שרוצה להיות ראש ממשלה. טיעוניו לכך שהוא צריך להיבחר מביכים. כמעט כמו הסלוגן שכבר חובר "מופז. האומץ להנהיג". הוא מודה בצדק שאיננו מבין בתקשורת ובמסרים כמו ציפי לבני. נראה שמופז מנסה לעבוד קצת על תדמיתו למרות שברוב הכתבה זה ממש לא מצליח. דווקא עמדותיו המדיניות שאובות מהבארות הנקיים יותר באזורנו. מפתיע לרגע. הוא נראה חמוד בתמונה הראשית שבה הוא מצולם שוכב על הגב לצד נכדו הפעוט שלובש חולצה עם הכיתוב "גבר, גבר". בתשובה לשאלה איך הוא מתבדר, עונה מופז: "אני עושה יוגה, זה מחזק אותי פיזית ועוזר לי להתמודד במצבים מיוחדים". מישהו ב"סופשבוע" פיספס את תמונת השנה.

הרעיון: לעזור לרענן שקד לוותר על אחד מטוריו ב-7 ימים וב-7 לילות לטובת כותב אחר. למעלה מ-7 מיליון ישראלים חיים כאן. בטוח יש מישהו מתאים.

השיטה: להראות שגם לשקד, כמו לחכמים ומוכשרים יותר, אין מה להציע בשני טורים כל סוף שבוע.

לוק & פיל: רגישות ונחישות עד גבול מסוים שממנו והלאה לא תהיה המערכת אחראית לגסויות אם תיפלטנה.

מה הפעם? את ההשראה לטור ב-7 לילות מייבא שקד מכוונתה של אמריקאית אחת להוציא את בעלה מקבר הקומות שלו ולמכור את המגירה תמורת סכום נאה. הבונוס לרוכשים: להתאכסן מעל מרילין מונרו שמונחת במגירה מתחת. שקד תוהה, חוכך, מתפתל ושואל בהזדמנות נקרופילית זו אם יש לנו כוכבות מין בסדר הגודל והסקס אפיל של מונרו. אין לנו. סבבה. מתאים לפסקת פתיחה אבל לא לטור שלם בעמוד 2 במוסף תרבות כה פופולארי.

ב-7 ימים הוא מחבר את רשימת הנושאים "שלא כותבים עליהם": אריק שרון עוד חי; יהודה פוליקר עושה דמעות בעיניים והוא יותר טוב משלמה ארצי; לגדל ילדים זה קשה ולמה לא אומרים את זה. לא מצחיק. לא חכם. לא מועיל. ניכר שלשקד נותר ללא טור שעות ספורות לדדליין והוא אילתר, כלומר חירטט, משהו.

המלצה: הטור ב-7 ימים יוקרתי מספיק. אפשר לוותר בנינוחות על 7 לילות.

אזהרה: בשבוע הבא עשויה לבוא המלצה לוותר על שני הטורים!

"תרבות מעריב" מפרסם שני ראיונות שהיו יכולים לאכלס כפולה על תוכניות ריאליטי ועל יוצריהן. בעמוד 2 ציפי רוזנבלום, עורכת העונה החדשה של "הישרדות" (הפרומואים מהממים). בעמוד 10 גל רז, סמנכ"ל התוכן של סלקום-לוגיה, שאחראי על "מגודלים". שני פועלי אשפה שתלויים לפרנסתם על משאית הרייטינג המטפטפת הבל. רוזנבלום לא מצליחה לחמוק מאמירות מגוחכות על הדרך שבה עושים תוכניות מציאות. אפילו לימודי הגמרא והבית הדתי ממנו באה לא עוזרים: "אם רציתי שיהיה שקרן באי, מצאתי בן אדם שבטבע שלו רוצה לשקר. אני לא אקח בן אדם שבטבע שלו לא רוצה לשקר ואוציא אותו שקרן".
רז אפילו לא מנסה להפיג את הצחנה. הוא היה שמח לו "מגודלים" הייתה מוגדרת סדרה מסוגה עילית ולא יודע מה זה "גבוה" ו"נמוך". את "חצויה" ו"בטיפול" הוא מזכיר בנשימה אחת ולמרות שהוא לא רוצה "להישמע עלוב", הוא מספר על בלוגים של בני 15 שהפכו להיות עולמו התרבותי. כביטוי לכך שגם גאון תורן זקוק לישות רוחנית תומכת הוא מספר שהראשונה לציון "רותי רודנר, שהייתה הבוסית הראשונה שלי בטלוויזיה, אמרה לי תמיד שטלוויזיה לא באה לחנך, בתי ספר מחנכים".

"אזור הדמדומים" של גדעון לוי ב"הארץ השבוע" מתארח בכפר בגדה אצל משפחת סלאח אל מוהור הפלסטינית שמקורה בשייח מוניס, רמת אביב, שכונת מגוריו של לוי כיום. לוי מזכיר הרבה את הבריכה. בשביל הצד הפלשתיני בסיפור זו בריכת ההשקיה של הכפר החרב, בשביל הישראלי זו בריכת השחייה שבה שוחה לוי כל בוקר. הפסקה האחרונה בכתבה: "עכשיו אני אומר לו (לוי לסלאח) שאני גר ליד הבריכה. סלאח צוחק. 'תגיד לה שלום מסלאח. התרחצתי יותר ממאה פעמים בבריכה הזאת. כשהחבר שלי מוסא היה בא מהרצליה, היינו קופצים יחד למים. הבית שלך נמצא במקום הכי טוב. אני מכיר את כל הפרדסים שם. שם וכאן האדמה אותה האדמה. בשייח מוניס יש חול וכאן יש אבנים. בשביל ירקות שייח מוניס יותר טוב'".

@@@מוסף "הארץ" מבטיח להסביר למה אנחנו לא יוצאים לווקאנס ואילו הצרפתים כן. מזל שהם הסתפקו בכתבה מעניינת על הרגלי הקיץ בצרפת בלי ההשוואות הבלתי רלוונטיות לכאן. צילומים וציורים יפים מלווים את הכתבה. הכותרת "פסטיבל דרום", שמכוונת לפסטיבל הקולנוע בשדרות, מובנת לכאחוז מקוראי המוסף.

@@@ הצצה מקרית למהדורת שישי של חדשות 10 מעלה את התהיה אם אולי בכל זאת הגיעה השעה לסגור את הבאסטה. בעוד באולפן שישי הגישו לפחות מראית עין של מאמץ בכתבה שכינסה את עובדי אולפני הרצליה שליוו את טופז שנים ארוכות (הוציאו צלם, גייסו חומרי ארכיון, יבאו את יגאל מוסקו מ"עובדה"), בערוץ 10 החליטו שהזווית הבאמת מעניינת של הסיפור היא הם עצמם. מדוע החליט חיים אתגר שסינק מציפי שביט הכרחי לכתבה על טופז, מתי הבינה נגה ניר נאמן שסיפור בלעדי לא יצמח לה מתחת לביתו של המנוח ודברים שחשב דורון הרמן בחדר העריכה. וזה משעמם מפוהק ומעורר גועל בדיוק כמו שזה נשמע. בצמידות הוגשה כתבה מנקודת מבטו של כתב הפלילים של מעריב, על סיקור גל הרציחות האחרון. בואו נגיד שבתיק תקשורת יכולים לישון בשקט.

כדאי שגדעון סער יקח דוגמה מהעיתונות, כי המשרד שלו נופל על אמינות/

קוראים ליאיר ללמד, מכנים אותו איש רוח, אך בעיתון הוא מגלה - הוא סתם סלב נפוח/

להדליף יוזמות לעיתון זה לא תמיד נעים, כמו לגור בבית מזכוכית ותוך כדי להשליך אבנים