מדור סוף

עיתוני החג המנופחים הם תיק מאוס על עורכים וכתבים. הצלחות המכירה של אנשי מחלקת המודעות, כולל בונוס ואחוזים, הן טראומות של משכתבים כולל סיגריות וכדורים. פעם בכמה שעות פוסע מחייך למערכת איוב הכפולות עם תוכנית חדשה לגיליון. אל הבניין זורמים אינצ'ים של פרסומות ומתוכו משוגרים עוד כתבים וצלמים עצבניים במצוותם של עורכים כסוסי דד ליין וחסרי תוכן מספיק. גם אלה שעל דלתם לא מתדפקים מפרסמים נפוחי כיס, תקועים עם המסורת שחייבים "הרבה". היצירתיות נמתחת לקצה. על קונצפטים טובעים שהומצאו באידנא דיאוּשתה עשויים לעגון גיליונות שלמים.

עמודים 4-7 של "גלריה שישי" מוקדשים ל"פרויקט מיוחד" לכבודה של "האלילה החדשה", השחקנית האמריקאית ממוצא ישראלי נטלי פורטמן. במסגרת המיזם אותו פותח אורי קליין בפילמוגרפיה עניינית של האלילה, מתבקש שף להכין מנה לכבוד השחקנית (פורל), מאדריכלים הוזמן בית חלומותיה וטיפורגף עיצב פונט בהשראתה מבלי שידע איך היא נראית. האם שיר משעמם וארוך נורא שפורסם בניו יורקר וכעת מתפרסם בתוך הפרויקט של גלריה, אמור לרמוז מה קורה כאן ועל חשבון מי המהתלה ההזויה הזו? האם סמים במערכת עצוב בבית?

ועוד שני מיזמי חג: מועצת החכמים של "7 לילות" מגישה את "המצעד של המדינה" עם רשימה בלתי מנומקת של 500 השירים הגדולים של המוסיקה הישראלית (ומגיהה שנרדמה בשמירה). ב"תרבות מעריב" הלכו על רטרוספקטיבה לראיונות שנתנו בשנים עברו גדולי האמנים בישראל (תוכן הפקתי ובזול).

"7 ימים" של ידיעות מפרסם שוב ראיון מרגש שערך אבנר הופשטיין עם אסף רמון ב-2004, במלאת שנה למות אילן אביו. בתחתית הכפולה השנייה נחה תיבה גדולה עם הכותרת: "רונה רמון לא ידעה שהנורא מכל התרחש, ולי לא היה אומץ לספר לה". זו שוב סמדר שיר. הפורסט גאמפ של העיתונות העברית. גם הפעם היא הייתה שם והשפיעה על מהלך העניינים. הגיבור רפה השכל בסרט של רוברט זמקיס פוגש את קנדי קצת לפני הרצח, נותן ללנון את הרעיון ל- IMAGINE, מקבל מניקסון הצעה ללון במלון ווטרגייט ומשקיע בתמימותו בחברת פירות קטנה בשם Apple. כשדודו טופז התאבד חשפה שיר את הרומן שניהל עמה בעודה בת 14 והשבוע היא בוחשת בגזרת רמת חן. שיר שומעת שמועות על התרסקות מטוסו של אסף רמון ומתקשרת לברר אצל רונה האמא, שעוד לא יודעת דבר. כששיר מבינה שהיא המבשרת, היא מנתקת את השיחה. אחרי שעה זו רונה שמתקשרת לשיר ושואלת האם משהו קרה, כי כולם מצלצלים אליה. שיר יודעת על מציאת הגופה אך אומרת כי אסף נראה צונח. אחרי זמן מה מתקשרת רמון שוב ומקבלת את אותה תשובה. התבונה בלהתקשר למשפחה כדי לבדוק אם השמועות נכונות, מזכירה את הגפרור שמדליק דביל מטומבל כדי לבדוק אם יש דלק במיכל, או Stupid is as stupid does. מסקרן איך תשתלב שיר בפרשת גלעד שליט או תקיפת מתקני הגרעין באיראן. נחכה ונראה.

התגובה המוספית של הארץ למות אסף רמון היא מאמר יפה של יובל בן עמי על "...מיתוס פולחן הטייס הממריא (ש)התחלף בפולחן הטייס שנפל". מצטערים, אבל טקסט שנפתח בפיטר ברויגל ובציורו "נפילת איקרוס" מ-1558 ונגמר בפיוטי טיסה של איתן בן אליהו, לא יכול לאכלס מקום כה בולט במוסף מרכזי. מוניות בלפור מי שומע? מי פנוי אצל ציפר? מי נותן לי זמן למוסף ספרים?

בעומק המוסף ראיון מעניין של ירון פריד עם יעל אבקסיס שעושה צעדים ראשונים ונלהבים בתיאטרון הפרינג'. זו לכל הפחות אמורה הייתה להיות תמונת השער, במקום המסע המופלא שערך דורון רוזנבלום בעקבות נבוקוב, אך "צקצקת האינטלקטואלים" מחלה חשוכת מרפא היא.

עוד ב"7 ימים": ראיון שער עצוב עם שניים מהיתומים שהותיר דודו טופז. דניאל (20) ועומר (17), אומרים גם דברים בגנות אביהם הפרטי וכמובן בגנות מעשיו. הם צעירים רגישים עם חוויות ילדות מורכבות לצד אב "משוגע" כלשונו וכלשונם. אומר דניאל הגדול: "החלטנו להתראיין דווקא בראש השנה, בעיתון שמסכם את השנה החולפת, כי המוות של אבא היה הדבר הכי חשוב שקרה השנה". "הכי משמעותי", מתקן יפה עומר הבינוני ואומר, "קרו דברים יותר חשובים, אבל זה בטוח משהו שכולם יזכרו עוד הרבה זמן ושהשפיע על אנשים".

ב"הארץ השבוע" כותב אודי שרבני על מועדון מוסיקה קטנטן וסודי בתל אביב. השותפים המסתוריים ז'ראר וברנארד מזמינים למחבוא מוסיקאים מפורסמים ורק קהל שמכיר את הסיסמא. טוֹפ שוּשוּ. המסר עלאק הוא שרק במקום נטול השפעות חיצוניות ותלות בזויה בקהל ובקופה, יכולים אמנים להביע את עצמם באמת. המסר תכלס הוא שרק הכותב ועוד כמה עשרות אנשים יודעים איפה המקום הכי מגניב בעיר. מזכיר כתבי צבא ומשטרה שיושבים באולפן ומחרמנים את עצמם באמירות על "המידע שאי אפשר לפרסם עדיין" ו"על הפרטים שיישפכו בעתיד אור". במקרה של מהדורות החדשות עומד בין המידע לציבור צו איסור פרסום או צנזורה צבאית. כאן עומד בין הקוראים למידע כתב ועורכים שמועלים בתפקידם לחשוף פרטים על דברים שאנשים לא רוצים שנדע. במקרה זה, רק "כאילו" לא רוצים שנדע. אין מקומות סודיים באמת. יש רק מקומות סודיים שכל העיר רוצה לבוא בשעריהם. אחלה קמפיין.

@@@"סופשבוע" של מעריב מנסה בלי חשק להיות חגיגי. את השער קיבל גואל רצון וסיפורו הלעוס, שאינו מאכזב לעולם. עופר שלח מסביר במאמר ארוך מדי איך זה שהדי הגפילטע עוד לא נמוגו, וגבי אשכנזי הוא כבר איש השנה תש"ע. אליען לזובסקי עושה שבוע ב"אשרם במדבר" וחוגגת משם בהצלחה 15 שנה לזרם הרוחניות הישראלי.

@@@ההפניה לגלריה מעמוד השער של "הארץ" "הילית ישורון שוברת שתיקה" היא לכל הפחות הטעייה מכוונת. הקוראים נרמזים שמדובר בפרטים חדשים על תקיפתה של ישורון, ומקבלים כתבה על ספר חדש משיריו של אביה אבות ישורון. סה"כ מילים מפי ישורון על התקיפה: 63, כולל השאלות.

@@@"ראיונות החג" המתחייבים בכל העיתונים עם ביבי, מני אהוד ועידו (נחושתן) אינם מרגשים. את "יולי תמיר מספרת לראשונה על מאבקה בסרטן" ב-7 ימים כבר קראנו לצערנו עשרות פעמים. כתבות כאלה רוצות לשדר אופטימיות והתוצאה היא רפרוף על רגעי חיים קשים. זה נראה די פשוט בעיתון. אבחון, הלם קצר, קרחת, כימו וחוזרים לעבוד. גם המרואיינים קראו כתבות כאלה בעבר והם רוצים כמו כולם לשדר עסקים כרגיל: קובץ « הגדרות « פורמטים « מחלות « מפורסמים « סרטן « לא לשכוח לעשות סייב ולהיות בריאים מהר «

לפיד טוען שאנחנו לא קול, כלומר כבר לא אוהבים את ישראל בחו"ל/

הטור השבועי עוסק ביופי של נושא, אבל בחלק החדשותי הוא על סלים פיאד מתנשא/

רק יצאנו מעזה, וקמה שם ממשלת חמאס ששוטפת לציבור את המוח/ זה לא קשור לסגר, אלה הערבים שמבינים רק כוח