פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      על בושה והתחסדות

      כמו הצלם שחיכה מחוץ לבית משפחת רמון, גם יאיר לפיד משרת את מכונת הציניות שסוחרת בכאבה הפרטי של המשפחה. אסף כרמל תוהה מה פתאם הוא נזכר להתבייש

      28 שנים אני מחזיק תעודת עיתונאי, בישר שלשום (שישי) יאיר לפיד בשידור חי למאות אלפי צופים, וזו הפעם הראשונה שאני מתבייש. רגשות הבושה של מגיש "אולפן ששי" התפרצו באחת בעקבות ראיון עם רונה רמון ששודר בתוכנית. רמון סיפרה, בין השאר, על צלמי העיתונות שהמתינו מחוץ לביתה, עוד בטרם הגיעו נציגי חיל האוויר לבשר לה על מותו של בנה בתאונת מטוס, וקראה לאותם צלמים לעשות חשבון נפש. לפיד מיהר להתבייש, בשמם של אחרים, אבל הבושה שלו, בניגוד חד לכעס המאופק והמובן מאליו של רמון, נגועה בצביעות קשה.

      למשמע חשבון הנפש של לפיד אפשר היה לחשוב לרגע, שמדובר בפרח עיתונות צעיר ותמים שלא יודע איך עובדת תעשיית השכול המודפסת והמשודרת. או שאולי באמת לא נשלח מעולם לעמוד שעות מחוץ לבית של משפחה, שזה עתה קיבלה את הבשורה האיומה ביותר שאפשר לקבל. אולי הוא לא מכיר את המילה המפוקפקת ששמורה בכל המערכות לכתבות האלו: "רפרודוקציה", על שמה של תמונת המנוח, שאותה צריך לצלם על רקע נקי כדי שתתאים לפרסום בעיתון, והשגתה כרוכה כמעט תמיד במשא ומתן מביך מול בני משפחה אבלים והלומים. ואולי לפיד גם לא פגש מעולם בעיתונאים פחות בכירים ממנו, אבל רגישים לפחות באותה מידה, שבלחץ מערכת העיתון נשלחו, בשיא ימי הפיגועים, להביא חמש רפרודוקציות ביום אחד.

      ממרום מעמדו לפיד כנראה גם אינו יודע שהמקרה של רונה רמון, למרבה הצער, אינו יוצא דופן: הצלמים הגיעו לפני נציגי קצין העיר גם בהרבה מקרים אחרים, רק ששם המתים היו פחות "מפורסמים". וגם כשהם מגיעים דקה אחרי קצין העיר זה לא בדיוק משפר את המצב. זו לא אשמת הצלמים, זו אשמת השיטה שאימצו משום מה כל כלי התקשורת ללא יוצא מן הכלל: מפגש בלתי נמנע בין משפחה, שבאותו רגע ממש מתוודעת גם לאובדן וגם להפיכתה למוקד עניין תקשורתי, לבין צלמים ועיתונאים לחוצים שלא רוצים לפגוע, אבל הצטוו להביא את הרפרדוקציה לפני הדד ליין.

      להעביר את הסיקור לידי דובר צה"ל

      אפשר לסלוח ללפיד על אי שליטתו ברזי הפקת הרפרודוקציה, אבל קשה למחול לו על ההתחסדות. גיליון ידיעות אחרונות מהיום שלאחר מותו של אסף רמון מתהדר זה לצד זה בתמונת פפרצי של רונה רמון בתוך ביתה, שצולמה זמן קצר אחרי שנודע לה דבר האסון, ובטור של לפיד. מה ההבדל המהותי בין הצלם, שהגיע לבית רמון לפני נציגי הצבא כדי לחלץ לעיתון של מחר תמונה סוחטת דמעות של האם השכולה, לבין לפיד, שישב בחדרו הסטרילי וכתב טור לאותו גיליון ולאותה מטרה בדיוק? שניהם, גם הצלם וגם לפיד, שירתו את אותה מכונה צינית, שאמנם ביטאה אבל קולקטיבי אותנטי אבל גם סחרה בלא רחם בכאב פרטי. ובכלל, מי קבע שראיון ראשון עם רמון ב"אולפן ששי" לגיטימי יותר מתמונה בלעדית שלה בעיתון למחרת האסון? נכון, הראיון נעשה בהסכמתה והצילום לא, אבל היצר המציצני של העיתונות, וכנראה של כולנו, זהה בשני המקרים.

      ברשת הבריטית סקיי נוהגים להקדיש 15 עד 20 שניות, לא יותר, לכל חייל בריטי שנופל באפגניסטן. לא בטוח שהסיקור המאוד רזה הזה נותן מספיק כבוד למנוח, בטוח שהוא לא מתאים לחברה הישראלית. אפשר אולי לחשוב על העברת הסיקור לידי דובר צה"ל, שיעביר ב"פול" לכל כלי התקשורת מידע על חיילים נופלים, ויחסוך את המגע הלא נעים בין נציגי כלי התקשורת למשפחות. אבל כנראה שגם ההצעה הזו לא מעשית במציאות חיינו. כך או כך, מותר לצפות מעיתונאים בכירים, שהפופולריזציה של השכול היא לחם חוק בכלי התקשורת שמעסיקים אותם, לא לירות ואז לבכות.

      אדרבה, אם לפיד מתבייש, שיספר על בושתו לעורכיו, שאישרו את פרסום התמונות, ולא לצופים בבית. נשמח לקרוא בטורו הבא של לפיד ב-"7 ימים" האם גם העורכים מתביישים.

      *הכותב הוא אחראי קידום היצירה המקורית באיגודי הבמאים והתסריטאים ולשעבר כתב התקשורת של עיתון הארץ.