מדור סוף

"בשנה האחרונה", כותב דורון חלוץ במוסף הארץ, "עוברת (קרן) פלס רהביליטציה מזורזת, בדומה אולי לשינוי-בדיעבד שעבר על שלמה ארצי בשעתו, מסמל אולטימטיבי של ישימון המיינסטרים הישראלי לחלק מהקנון המקובל על אניני פופ ורוק. בחוגים מסוימים עדיין אופנתי להתנשא על פלס כמובן, אבל כבר מותר גם להכיר לפחות בכמה מכישוריה". סימן הכתב לעצמו שני משעולים אפשריים ובחר להשתייך למתנשאים. ומה עם האפשרות לא לבחור? לא להעריץ וגם לא לתפוס תחת של אחד שסיים עוד מחקר מעמיק על תפיסת הביטחון הישראלית? חלוץ שואל את פלס למשל, "לא מעניין אותך לכתוב על דברים נוספים? שתי מלחמות עברנו מאז אלבום הבכורה שלך, ולא שמענו ממך מלה בעניין" וגם, "לא היית רוצה להיות קצת אוונגרד?" עונה פלס "לא". ממשיך חלוץ, "זו שמכתיבי טעם הקהל מחכים לשמוע את הבשורה החדשה שבפיה"? "מחכים, תאמין לי", עונה פלס.

המשורר רוני סומק פותר יפה את שאלת ההתנשאות "...היא לא התכוונה להיות סילביה פלאת. מבחינתי שיריה עוברים את מבחן האמון ואפילו מרגשים". "אז למה אנשים רבים מוצאים אותה מעצבנת", שואל הכתב העיקש, "זו שאלה לסוציולוגים ולפסיכיאטרים. בעיני היא מקסימה", עונה סומק.

הכותרת על שער המוסף מבטיחה "שלושה חודשים בדרכים עם קרן פלס, הזמרת שפיצחה את הנוסחה של המוזיקה הישראלית". האם מותר לצפות לקצת יותר מתובנות בנאליות אלו מסיפור שעליו עובדים שלושה חודשים? התצלומים של פלס היפה על השער ובגוף הכתבה מעולים.

מדור סוף מזקק השבוע לטובת קוראיו הממהרים מזבלה שלמה לקפסולת ג'יפה קטנה לבליעה מהירה: השחקנית מירב גרובר (מקדמת את העונה החדשה של "האלופה") גרה במצפה רמון עם בנה לאחר שנמלטה מתל אביב, מהקוקאין מהפזרנות ומהבדידות; פניה מתנפחים כל כמה שבועות בשל זיהום שגרם סיליקון מעצב שהוזרק לשפתה העליונה; היא לא מוטרדת מהצלקות שישאיר הניתוח לתיקון נזקי הסיליקון כי ב"חושך, מותק, אם את מוצצת כמו שצריך, לאף אחד לא איכפת אם יש לך צלקת על כל הפרצוף". מה היא צריכה מגבר חוץ מביטחון? "זין ענק כמובן". ל"תרבות מעריב" ולאליען לזובסקי התפלק מופע מבחיל, מבהיל משפיל ודביל שאף קיבל שער והפנייה מהכותרת הראשית.

שער "סופשבוע" של מעריב מוקדש לאלי אביבי, נשיא מדינת אכזיב. עשרות כתבות דיוקן פורסמו על האיש בעבר. הפעם התכנסנו לשמוע על הקריירה הביטחונית הסודית שלו. הכותרת: סודות מדינה. לא פחות. מהכתבה עולה שהכפר של אביבי שנמצא על חוף הים סמוך לגבול שימש מקום מפגש לסוכנים לבנונים עם מפעליהם הישראלים. לא יותר. אביבי, בסיוע תמימותם של הכתב אלון הדר ועורכיו נסחף לתיאורים מגוחכים: "יום אחד באו ממשטרת נהריה עם המפקד נחמן. הם סגרו בפלומבה את האכסניה. באותו לילה הגיעו סוכנים שעבדו איתנו. הייתה להם ידיעה שהם יכלו לומר רק לי. הסורים עומדים לתקוף את ישראל במטוסים. העברתי את הידיעה ותוך חצי שעה היו המטוסים שלנו באוויר". מי שמאמין לשטויות האלה יאמין גם שאביבי צילם 600 אלף תמונות עירום, כמו שהוא טוען בכתבה.

עורכי מוסף החג של ידיעות רקמו השבוע שער יפה שמעבר למשחקי מילים כולל במודע או שלא במודע מסרים לא צפויים. בחלק העליון תמונתם של חמישה מקבלי צל"שים מעופרת יצוקה. כולם במדים, עומדים מחובקים. אחד בסרבל צוות אוויר עם טשטוש פנים מסורתי, אחד בתלתלים, מדי ב' וסנדלי שורש, אחד בנעלי ספורט ושניים במדי א'. הכותרת: "וזאת לתעוזה. מיוחד: מקבלי הצל"שים של מבצע עופרת יצוקה מדברים על גבורה וערכים תחת אש, ובטוחים שצה"ל צבא מוסרי".

בחלק התחתון של השער פניו המוצללות חלקית של הבמאי שמוליק מעוז, ולפניו טנק וחיילים מפלסטיק. הכותרת: "עיטור המעוז. שמוליק מעוז, זוכה פרס אריה הזהב, מדבר לראשונה על הטראומה שהולידה את "לבנון", ובטוח שאין דבר כזה מלחמה מוסרית". הם מול זה, זה מול אלה. הם גיבורי המלחמה האחרונה, שלא חשים עדיין את השפעתה ההרסנית על נפשם. הוא, שרק בגיל 45, 27 שנה אחרי המלחמה, מצליח לדבר על הטראומות שלו ואולי ברגע האחרון להתחיל את חייו. הם אומרים ש"צה"ל הוא צבא מוסרי" והוא מבין כבר כמה זוועתית המלחמה ושבינה לבין מוסר אין הרבה. האם רק ב-2036 יבינו לוחמי עופרת יצוקה שמלחמה זה חרא? האם גם הצל"שניקים בשר ודם הם חיילי צעצוע?

הצל"שניקים בכתבה של אתי אברמוב אמיצים, ערכיים ומעוררי הערצה, סיפורו של הבמאי הלום הקרב בכתבה של עינת פישביין מרגש עד דמעות. הכתבה על מעוז כוללת גם את השורה המעולה של השבוע: אחרי הזכייה בוונציה רודפים אחריו אולפנים וסוכנים מכל העולם, "מישהו דיבר איתי על זה שאולי אני מתאים לעשות את הנוסע השמיני 5, את קולטת?"

עופר שלח ועו"ד אביגדור פלדמן מאזנים קצת את הגולדסטונמאניה של מעריב מהשבוע שעבר. פלדמן מבריק כרגיל מציע לפתוח את הדו"ח ב-31 אלף התרנגולות שנדרסו תחת דחפורי צה"ל בשכונת זייתון. עופר שלח כותב כי "התשובה של ישראל למערכה הזו (המתקפות על ישראל לאחר המבצע), ולתנאים האובייקטיבים המזינים אותה, היא שילוב בעייתי של תעמולה לצרכי פנים, רטוריקה שיורה לעצמה ברגל, וסתם העמדת פנים שהרע לא קיים". שווה לקרוא בהקשר זה גם את בן דרור ימיני שמסביר השבוע לקוראיו ש"לא כל מי שלא מצליח להבין אותנו הוא שונא ישראל...". בוקר טוב ישראל.

ב"7 לילות" של ידיעות מקובל ודאי לשגר למרואיין עתידי שאלון על העדפותיו וגבולותיו. על מה ידבר, כמה נמוך ירד, כמה יפתח, על מי מהוריו יטנף ועל בסיס התשובות יכולים העורכים לתכנן קדימה גיליונות: מי לשער, מי פנימה, מי יידחה לשבוע הבא. אם כך הם הדברים, הרי שהשבוע נפלה טעות ובמסגרת הקמפיין לסרט "לבנון", נשלח מיכאל מושונוב השאלון הלא נכון. שיבוש מינהלי עצוב שעוד ידלדל את משאבי היח"צ של השחקן הצעיר.

מה התרחש? לכל סוגה עיתונאית בולטת חובר שאלון. הרי לא ייתכן שכולם ידברו על הכול. טרם המשלוח דנה המערכת מה מתאים למי ובוחרת מהמאגר: יציאה מפתיעה מהארון, גירושים מכוערים, בגידות, התמכרויות, מכות בילדות, משבר אמצע הקריירה, הבן של / בת של, "גיליתי את האור", "אין לי כסף
לחשבון חשמל", "התחזקתי".

מושונוב, שאמור היה לספר הכול על איך זה להיות "הבן של" פלוס אולי קצת "חוויה מינית ראשונה", קיבל את השאלון "סמל הסקס האנדרוגיני והדכדכת הקלה". שאלות ההארד קור המשדרגות החמיאו למושונוב שנתפס עד כה כילד של אמא. וככה זה נראה. שחקן ומוסיקאי מצליח בן 23 שכבר מדבר על בעיות שתייה, חרדות, נדודי שינה ופציעות עצמיות בקיסם שיניים. הראיון מעניין ומרתק, אבל על מה ידבר מושונוב עוד 10 שנים?

@@@כל ילד בדואי שהולך ברגל 10 קילומטרים לבית ספר יודע שרמת השרון, קריית אונו ורעננה הן מהמקומות שהכי כדאי לגור בהם בישראל. מביכה קצת ההתלהבות של "7 ימים" מהפרויקט הבנאלי.

@@@כתבה מעולה של שי פוגלמן חושפת פרטים על אסון מעגן מ-1954. לראשונה נשמעת עדותם המדהימה של שניים שטסו במקביל למטוס שהתרסק לקהל וראו מה קרה בו שניות לפני התאונה. גם אחרי 55 שנים מסרבים העדים להיחשף.

פתאם מסביב כולם מתחזקים, אז החזק עושה סדר ומסביר את החוקים/

חילונים, חרדים ומסורתיים הפוסחים על סעיף או שניים, והזרם החדש והאופנתי שאינו מוגדר בינתיים/

החילוניות כשלה בלהבין את טבע האדם, קבלו טיפ מרבי יאיר הוא זיהה את זה ממש מוקדם