פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מדור סוף

      אליבא ד"סופשבוע" מעריב האלילה החדשה היא פצצה אמיתית. נריה קטן רשם לעצמו לקחת את הפילמוגרפיה שלה למקלט ביום הדין

      טיפול אלטרנטיבי

      אם השחקנית דליה שימקו הייתה מרוויחה 6.5 מיליון שקלים ב-18 חודשים וגרה במגדל יוקרה אז אפשר להבין. אם אהוד ברק לא היה מקבל תפקידים בתיאטרון מבמאים שאיתם הזדיין, אז ניחא. אבל כל עוד עולם כמנהגו מקרטע, וזה ברק שמשלשל ושימקו שמתגפפת, כדאי היה להבליט יותר את הסיפור השלישי של מוסף הארץ. זה שעליו ידברו בחודשים הקרובים ובשנים הבאות. הכתב הלונדוני שאול אדר פגש לשיחה מעניינת את הפיסיקאי הבריטי סיימון סינג שספרו "ריפוי או פיתוי, רפואה אלטרנטיבית במבחן" והסערה שעורר בדרך אלינו. סינג ושותפו קובעים שיעילות מרבית הטיפולים האלטרנטיביים והמוצרים ההומיאופטיים שאנו צורכים אינה מוכחת. בינתיים נתבעו המחברים רק על ידי איגוד הכירופרקטים הבריטים שטוענים לדיבה ודורשים כפיצוי שעת פיקוק צלעות עם מחברי הספר. מה ידרשו המדקרים? לספר השלכות כלכליות ותרבותיות מרחיקות לכת, "מוסף הארץ" בוחר לא להרחיב בעניין.

      את הכתבה על הכספים של ברק אי אפשר לקרוא. גם אם התחקיר משובח והראיות חותכות לא מגיע לקורא להיקבר תחת הררי פרטים שמטשטשים את הדעת. אם שר הביטחון גנב נא לכתוב "גנב". אם שר הביטחון נוכל נא לכתוב "נוכל". הפרשנות המשפטית של זאב סגל אורבת לקורא העייף ושואבת סופית את האוויר מהפרסום: "...טוב היה עושה שר הביטחון אילו הציג לציבור גם את פירוט עסקיו ומקורות הכספים שנכנסו לא החברה הקרויה על שמו בתקופת היותו איש עסקים ובמיוחד מאז התמנה לשר בממשלה, אף אם אין חובה חוקית או אתית לעשות זאת". בשביל זה כל הטרררם? הכתבה על שימקו צפויה. יש תחושה שקראנו כמותה 17 פעם.

      פצצה לגבה

      "סופשבוע" של מעריב מגיש "פרויקט אטומי – איך ייראו החיים שלנו ביום שלאיראן תהיה פצצה גרעינית". הפרשן עופר שלח עם טקסט מוביל, וצוות כותבים מבית ומחוץ עם תיבות תמיכה. לשלח אין עצבים לפרויקט. או שיחדש, או שיבאר או שיכתוב את דעתו. אלה הפורמטים. ואם הוא מתעקש לערבב? לפיגורות ברמתו מותר, אבל שייתן משהו. מביך לראות שהתוספת הראשונה לפרויקט הרה הגורל עוסקת בטיפול הקולנוע בגרעין מאת מאיר שניצר. התוספת שמנפק הכתב הצבאי אמיר בוחבוט מביכה בהבליה ובסגנונה. בהמשך מתפרסמות תיבות רציניות יותר שמספקות תובנות מעניינות. את הטוב שומרים לסוף. לסיכום: עם הישמע צפירה עולה ויורדת לא חייבים להתעקש לקחת למקלט האטומי דווקא את הגיליון הזה של "סופשבוע" כמדריך ליום שאחרי.

      מחלקה ראשונה

      רייצ'ל ריסבי-רז מתראיינת לאמירה לם ב-"7 ימים" על חלקה בפרשת ראשונטורס. היא עבדה אצל אולמרט הרבה שנים כאחראית לקשרי החוץ ועסקה בארגון נסיעותיו לחו"ל. זהו הראיון הראשון עמה מאז התפוצצה הפרשה לפני יותר משנה. באחרונה הוגש גם נגדה כתב אישום. ריסבי-רז לא הרוויחה מהשחיתות לכאורה. לא אליה מתכוונים כשמדברים על הדברת השחיתות בישראל.

      הנאשמת לא הכינה את עצמה כיאות לכתבת שער ב-7 ימים. חוץ מפן ואיפור מחמיאים. לא ברור איזה שירות קיוותה שתעשה בעבורה כתבה כזו. למזלה הטקסט ענייני. בקלות הייתה יכולה להפוך לטרף קל עוד יותר. הפער בינה לתביעה הוא הפרשנות למעשים. בכל שלב בשיחה היא שולפת טיעון, סיפור קטן או אנקדוטה שאמורים לעורר את רחמי הקוראים/הפרקליטות/השופטים/בורא עולם: התגיירתי ובאתי לגור כאן וזה מה שעושים לי? אני ובעלי מתגוררים בפסגת זאב, שלושת ילדינו ישנים באותו חדר. עכשיו בגלל המשפט לא נוכל לעבור דירה ועוד ועוד. אפשר לגחך, אפשר להזדהות עם כאב של אישה תמימה.

      נחום.קום

      בטורו ב"מוסף לחג" של ידיעות מספר נחום ברנע על פגישתה של האמריקאית אריאנה האפינגטון, אחת הבלוגריות המצליחות בעולם, עם אהוד ברק במסעדה יפואית. הגברת ביקשה מברק להשוות בין יחסו של בוש לישראל ליחסו של אובמה וציטטה את ברק אומר: "Anyone but Bush", כל אחד רק לא בוש. אנשי ברק ביקשו בשמו להכחיש את הדברים וככל הנראה עדכנו גם את ברנע, האפינגטון לא תיקנה ולא ציינה שהדברים הוכחשו וברנע כועס.

      הפגיעה בשר הביטחון כבר מספקת לברנע הזדמנות לכתוב מה הוא חושב באמת על הבלוגספירה שהאפינגטון, אותה הוא מכנה אותה "ציפי חוטבלי", היא הכוכבת שלה. "בלוג הוא הגיג שמאן-דהו משרבט על גבי מקלדת ומשגר לבלוגספירה. אין צורך בעריכה, אין צורך בתמצות, אין צורך בשאלות קיטבג ובבדיקת עובדות. כותבים מהר, מהבטן, בדרך כלל על פי סדר כרונולוגי: קמתי, התרחצתי, התלבשתי, שתיתי קפה עם מוישה, נכנסתי למכונית, שמעתי ברדיו ראיון עם חיים, אמרתי לעצמי, איזה אידיוט, סגרתי, חניתי, קפצתי לברית של הבן של יענקל, היו יופי של מעמולים, מחר ארשום לכם את המתכון, פגשתי שם את רובי מהמכולת, אמר לי אריאנה, הגיע הזמן לצאת מהשטחים".

      ציוץ קטן

      @@@כתבה מקסימה של לי-אור אברבך ב"תרבות מעריב" על תחרות אינטרנטית ביוזמת קוקה קולה ישראל שהטריפה מאות אלפי בני נוער ערבים בישראל, בסוריה, מצרים ודובאי. במרכז הכתבה משפחת מח'גנה מאום אל פאחם. שניים מילדי המשפחה עלו לגמר התחרות. מופת למה שאפשר לעשות בטקסט קצר יחסית.

      @@@יח"צנות למוצר שווה שגם נעשית באלגנט מתקבלת בחיבה. "7 לילות" מקדיש את התצלום של עמוד 3 לגרסת הדי וי די של "בלוז לחופש הגדול" שיוצאת רק עכשיו לאור. צילום יפה של כוכבי הסרט, אחרי 22 שנה.

      @@@רענן שקד מזכיר את אלה שאומרים "פרפקציוניזם" במניין תכונותיהם הרעות. הוא מספר בכאב על כמה קשה לעתים להיות מוזמן לטלוויזיה: "לפעמים אני לא מצליח להתאפק ומגיע לאולפן. מקריב חצי יום עבודה תמורת הזכות להופיע בטלוויזיה במשך 30 שניות ולהיראות כמי שהתבלבל בכתובת וגם זקוק בדחיפות לסידור גבות, כי ככה, מתברר, רואה אותי המצלמה – אולי היחידה שרואה אותי כמו שאני באמת..." לא רק המצלמה חביבי.

      שיר ליאיר

      יואב מזדכה על המדים והחוגר, אבל יאיר על הקלישאות לא מוותר/

      גם בשחרור לכל אחד יש תפקיד במערכה: חזי מצחיק, אבא חופר ואמא בוכה/

      אף אחד לא יודע מה טומן ליואב העתיד, אבל אולי מתישהו הוא יהיה בן של שר, כי ככה זה במשפחת לפיד