פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מחזיק תיק התקשורת

      מי שתוהה אם עמנואל רוזן אובייקטיבי מספיק להגיש תכנית ביקורת תקשורת, נגוע כנראה בעצמו בחוסר אתיקה. בראיון פתיחת עונה לוואלה! ברנז'ה הוא מברך על תחרות, מסביר שהצהבת העיתונות היא כורח ומתעצבן מהקמפיינים שמנהלים כלי התקשורת

      בלי הרבה פרומואים חזרה "תיק תקשורת" לעונה חדשה בטלוויזיה החינוכית. התכנית, שמשודרת ברציפות כבר 17 עונות (חמישי ב-17:30 ושבת ב-12:00 בערוץ 2), הספיקה מתחילת העונה לדון במשבר של ערוצי החדשות האמריקאיים, שאלת שידור הקלטת של גלעד שליט ועוד. לכבוד העונה השנייה שלו בתפקיד הזמנו את עמנואל רוזן, שעבר כמעט כל תחנה אפשרית בתקשורת הישראלית, לשיחה על הסוגיות הבוערות בתקשורת הישראלית היום.

      במקביל להגשת "תיק תקשורת" מכין היום רוזן בן ה-49 כתבות עבור "אולפן שישי" של חדשות ערוץ 2, מגיש את תכנית הבוקר של רדיו 99 וכותב מאמרי דעה בנושא באתר ONE. למרות הביקורות שנשמעו עם מינויו לתפקיד על רקע עבודתו בכלי תקשורת אחרים, רוזן לא חושב שהוא לא אובייקטיבי: "היו לי הרבה הזדמנויות עם עצמי לשאול את השאלה הזאת ולראות אולי אני לא מבין משהו. זו נשמעת לי גם היום השאלה הכי מטומטמת שנשאלתי. לא מצליח להבין מי בדיוק כשיר ואמור להגיש תכנית ביקורת תקשורת. האם זה צריך להיות דייג, רופא, קונדיטור?

      "אנחנו מותחים ביקורת על כל העולם ואחותו. אנחנו שוחטים בבוקר את ראש הממשלה ובערב את ראש המוסד, אבל כשזה מגיע ליכולת להגיד משהו ביקורתי על עיתון שהעורך חבר שלנו או על ערוץ שאנחנו עובדים בו יש בעיה. אני חושב שהשאלה הזאת נשאלת כי לצערי הרב הרבה מאיתנו נגועים בחוסר אתיקה. רבים מהעיתונאים יודעים כמה הם קוברים סיפורים שקשורים בחברים שלהם או מקדמים סיפורים שקשורים בחברים שלהם, או כמה הם לא עושים פולו-אפים לסיפורים שפורסמו בכלי תקשורת אחר, או כמה הם עושים דברים רק בשביל הכסף או רק בשביל ללקק לבוס שלהם ואז פתאום זה נראה להם לא הגיוני איך אתה פתאום יושב בעמדה הזאת.

      "אם אני גנב איך אני יכול להיות שוטר? אבל אני לא גנב. אני בעיתונות 35 שנים, אם סופרים את מעריב לנוער, בחיים לא התלקקתי לבוסים ובחיים לא עשיתי חשבונות לחברים. בגלל זה גם איבדתי חברים בדרך ובגלל זה עד היום לא נחשבתי חלק מהברנז'ה. היא גם לא מעניינת אותי ואני לא מחפש להיות אהוב או אהוד שם. זו התכנית הכי קלה שעשיתי אי פעם בחיים שלי. סגרתי כבר עונה שלמה ובעונה הזאת שתי תכניות ועד היום לא מצאתי את עצמי בשום בעיה עם שום אייטם".

      - במשך תקופה ארוכה, "לתיק תקשורת" היה מונופול על ביקורת התקשורת, מלבד הטורים של אביב לביא ואהוד אשרי בהארץ והעיר. היום יש מדורי ברנז'ה, "המגרסה", בלוגרים למיניהם. איך פועלים בשדה הזה?

      "בכלל, היום כל נאד, סליחה על המילה, עושה עיתונות, אז זה לא שכל העיתונות נורא רצינית ועמוקה וכולם מתקדמים בסולם הדרגות לפי איזשהו קצב הגיוני ורק בתחום ביקורת התקשורת יש איזושהי פריצות. אני גם בתיק תקשורת לא מתעסק בביקורת במובן הטהור והבסיסי שלה, כלומר לא מעניין אותי לבוא ביום חמישי ולהגיד שהכתבה שעשה ההוא הייתה טובה או לא. את זה אני משאיר בעיקר למדורים באינטרנט. אני מתעסק יותר בבעיות, בתופעות, בחשיפה של כל מיני דברים שקורים ולאף אחד אין רצון לדבר עליהם.

      אם אני מתייחס ספציפית לדבר זה לדוגמה המאמר של ארי שביט על ציפי לבני, שהיה בעיניי מאמר לא ראוי מאחד העיתונאים הכי ראויים שיש. אז הבאתי אותו לאולפן ועשיתי לו תרגיל שהוא לא אהב. שיניתי את השם במאמר מציפי לבני לארי שביט ורציתי לראות איך הוא יגיב. אבל אני לא בא בקטע של ביקורת ספציפית על כתבה כזו או אחרת, לכן אין שום בעיה עם זה.

      "מעבר לזה, אני לא בעד מונופול, הלוואי שיהיו כמה שיותר תכניות. אני רק חושב שבעולם האידיאלי, אנשים שמתעסקים בביקורת התקשורת צריכים להיות אנשים שסגרו לפחות 15 שנה בתחום. זה קצת מגוחך שאנשים שלא עשו שום דבר באים ועושים ביקורת על תקשורת. דב גיל-הר ומיקי רוזנטל שיעשו את 'המגרסה', הם אנשים יותר מראויים. לשניהם יש קילומטראז' רציני בתקשורת ויש להם את היכולת והזכות והסמכות לבקר את כולם. אני גם חושב שהם הולכים לעשות את זה טוב".

      לא תכנית לעיתונאים בלבד

      - יש לפעמים בתכנית גלישה לתכנים יותר פוליטיים-מדיניים-צבאיים, כמו הדיון על סיקור הגרעין האיראני שהפך לדיון על הגרעין האיראני. זה במכוון? אתה בעד זה?

      "לפעמים זה נורא מלאכותי לקחת ולבודד את התקשורת ולנתח כאילו זה עכבר במעבדה. כשאתה בא ובודק האם התקשורת מתגייסת יחד עם המדינאים כדי להפחיד אותנו מהאיום האיראני בעוד שהיא לא באמת יודעת, אין באמת אינפורמציה אלא היא הופכת להיות מכשיר בתוך איזושהי מדיניות שקיימת פה הרבה מאוד שנים, של לקחת את הנושא הזה ולהעלות אותו על ראש שמחתנו.

      "אתה חייב גם לדבר על העניין עצמו כי זה קשור, כי זו לא החלטה עיתונאית נטו. זו החלט שקשורה לאינפורמציה מודיעינית שקיימת או לא קיימת, זו החלטה שקשורה למדיניות. למה הנושא הזה עולה? מתי הוא עולה? נניח שפתאום יש דו"ח של המודיעין האמריקאי שאומר שאין להם אופציה צבאית גרעינית ואנחנו ישר מתגייסים ואומרים שהדו"ח הזה הוא מגוחך, אז אתה חייב לגעת גם בנושא עצמו.

      "אני חושב ש'תיק תקשורת' היא לא תכנית לעיתונאים בלבד, היא תכנית לציבור. לצורך העניין, כמה אייטמים שהיו לנו בתקופת המלחמה ועל איך התקשורת מסקרת אותה, וההבדלים בין הסיקור של רוני דניאל לאלון בן-דוד. זה לא עניין עיתונאי טהור וסטרילי שמנותק מהמציאות אלא זה נוגע גם לעניינים עצמם. ב'תיק תקשורת', גם בגללי, שהתכנית הזאת היא לא העיסוק העיקרי שלי, אני עדיין עיתונאי שמתעסק בדברים האלה, מדברים על הדברים עצמם ולא רק מתעסקים בניתוח סטרילי".

      - בעבודה העיתונאית שלך לאורך השנים הרבית להיות ביקורתי עד כדי ציניות כלפי מסוקריך בתחומים השונים. אתה ציני גם כלפי התקשורת?

      "יש הרבה מאוד תדמית שנדבקת בך כמו כתם. אני הפכתי להיות ציני כשסיקרתי ככתב צבאי של 'במחנה' את מלחמת לבנון הראשונה. שם, בתור ילד בן 22 שהיה עיתונאי לכל דבר למרות שהייתי במדים, ראיתי מול עיניי ראש ממשלה ושר ביטחון ואלופים שמשקרים במצח נחושה, גם את הציבור וגם את החיים וגם את העולם כולו. שם הבנתי שכשאלוף אומר לך משהו אתה לא ישר עובר לדום או כששר אומר לך משהו אתה לא רץ וכותב את הדברים שלו ומביא אותם כלשונם.

      "הציניות אצלי מופעלת כשמולי עומדים ציניקנים. היא מופעלת מול פוליטיקאים ומול פוליטיקה באופן כללי. אני הכי לא ציני כשאני מסקר דברים שהם לא פוליטיים. בגלל זה הצחיק אותי שכשהלכתי לראיין את שרי אריסון היו כמה אנשים שהרימו גבה ואמרו 'איך היית כזה נחמד אליה'. או כל מיני מפגרים שאמרו שאני כתב החצר של שרי אריסון, הרי זו הפעם הראשונה שסיקרתי משהו כלכלי אז איפה כתב ואיפה חצר. אנשים נורא הופתעו שישבתי מול אישה, שהתראיינה כי הייתה במצוקה, והגישה שלי כמראיין הייתה שהיא תוציא את המצוקה שלה החוצה. היא קצת הגחיכה את עצמה וזאת הייתה המטרה שלי, להראות את הבעיה. לא מצאתי שום סיבה להפעיל מולה ציניות".

      "בשנה האחרונה הרבה אנשים, כולל בתקשורת, אומרים לי 'השתנית, התרככת, קרה לך משהו, זה הגיל?'. זה תלוי מה אני מסקר. אם אני יושב מול אהוד ברק או מול רונה רמון אני אותו בן אדם? אני פלקט שפולט את אותן שטויות מהפה? בסיקור של התקשורת אני משתמש לפעמים בציניות כי בתקשורת יש הרבה פוליטיקה. אם היום לצורך העניין מעריב וידיעות יוצאים בכותרות ענקיות על השחיתויות של אהוד ברק בפריז, ומפרים בכך את האמברגו שהיה על הסיפור הזה עד לאחר הצהריים, למה הם עושים את זה? כדי לא לפרגן לחדשות 2 שבערב הקודם הביאו סיפור בלעדי על השחיתויות של דליה איציק בפריז. אז איך אני אתייחס לזה אם לא בציניות? אני הרי גם מכיר את האנשים. את שילה דה בר מידיעות ואת ראודור בנזימן מחדשו 10 ואת אבי וייס מחדשות 2, ואני גם מכיר את עצמי. כולנו ציניקנים בעבודה שלנו ולכן כשאתה מבקר תקשורת אתה בהחלט יכול להיות לפעמים קצת ציני ולעקוץ פה ושם".

      "על כל אילנה דיין יש מאה שרלטנים מגוחכים"

      אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי. כעיתונאי ותיק שעובד בתקשורת הרבה שנים, מה דעתך על מצב התקשורת הישראלית היום?

      "בכל אמצעי התקשורת יש פערים מאוד גדולים בין איים של איכות לאוקיינוסים של תת רמה ורדידות. כמעט בכל כלי תקשורת, לא משנה אם באתר אינטרנט או בעיתון הארץ, אתה יכול למצוא עיתונאים שהם מהטובים בעולם והם אלה שגורמים לכך שבסופו של דבר התפוקה של העיתונות הישראלית היא תפוקה שלא נופלת מהתקשורת האמריקאית. מה שאילנה דיין עושה בעובדה לא נופל מ '60 דקות' למרות שהיא עובדת בעשירית מהתקציבים שלהם, אבל על כל אילנה דיין יש מאה שרלטנים מגוחכים שמתפרסים על פני כל כלי התקשורת והם נשמעים ונקראים וזו פשוט תת רמה. כנראה שפשוט ככה זה וזה לא יכול להיות אחרת".

      זה תמיד היה ככה?

      "זה לא תמיד היה ככה כי פעם הכל היה הרבה יותר מצומצם. בעבר העיתונאים האיכותיים תפסו נפח הרבה יותר גדול. היום כשיש כל כך הרבה ובן אדם לא צריך הרבה כדי להיות עיתונאי אז חלקם של האנשים האיכותיים הולך ומצטמצם. יש הרבה, גם צעירים, אני לא טוען שרק נחום ברנע ובני דורו הם כאלה, יש היום גם עיתונאים צעירים שנמצאים בתחילת דרכם והם מצוינים".

      אחד הנושאים שמעסיקים היום את שוק התקשורת הוא מעמד העיתונאי ותנאי ההעסקה, למשל העיתונאים עובדי הקבלן בחינוכית. מה דעתך על הנושא הזה?

      "אני חושב שגם כאן יש פערים בלתי נסבלים. מה שמשלמים היום לצבא הגדול הזה שנקרא תחקירנים או עיתונאים בתחילת דרכם זה ממש משכורות רעב. צריך לשלם יותר כסף. בעיניי תחקירו זה לא בורג, זה לא סתם מישהו שיושב במערכת ועושה טלפונים או מתאם מוניות. תחקירן זה עיתונאי ואני עם התחקירנים שאני עובד איתם, למשל ב'אולפן שישי', אנחנו עובדים בגובה העיניים. זה לא שאני יושב ומחכה שילעסו לי את החומר ויביאו לי אותו ואני לא מתייחס אליהם כנותני שירות של 'לך תתקשר תברר מה קורה', אלא בוא נעשה את העבודה ביחד וזה לא נעים לדעת בשסוף החודש כשאני מקבל את המשכורת שלי והם את שלהם צריך טלסקופ כדי לראות את ההבדלים.

      לגבי המשכורות הגבוהות זו שטות להביע עמדה כי זה הכל גופים פרטיים ומי שרוצה לשלם הרבה כסף לכוכבים שלו שישלם, זה לא צריך לעניין את הציבור. מה שכן צריך לעניין זה שלא ייתכן שאנשים עובדים בכאלה משכורות וגם באיזשהו מקום אין להם אמירה, כי אתה יודע שאם תגיד משהו אז יענו לך שיש עשרה שיחליפו אותך מחר. אם זה היה תלוי בי הייתי משלם יותר כסף לכל השדרה הרחבה של תחקירנים ועוזרי הפקה, כל האנשים שמרימים את המערכת. אני מפרגן לאנשים שמקבלים הרבה כסף בכל תחום, מה שקורה למטה הוא בעייתי".

      בתיק תקשורת נפרדים בכל עונה ומחברי המערכת ולקראת העונה הבאה מעסיקים עובדים חדשים.

      אני מאוד לא אוהב את זה. גם אם זה לא היה מקשה על העבודה מבחינה מקצועית, אני חושב שזה לא בסדר. אני לא חושב שאפשר להתייחס ככה לבן אדם. אתה מביא אותו למערכת, אתה דורש ממנו לא רק כישרון אלא גם נשמה. בעבודה הזאת יש משהו שאתה חייב להכניס את הלב ואת הנשמה ואת האנרגיות שלך. זו לא עבודה טכנית, אתה מכניס את האישיות שלך ואתה לא יכול מצד אחד להכניס את האישיות ומצד שני שיתייחסו אליך כמו לעובד זמני שמפטרים פעם בתשעה חודשים כדי שלא יקבל קביעות. אני מאוד לא אוהב את השיטה הזאת".

      "אובייקטיבי זה כשאתה מדווח על הבורסה"

      החדשות בשנים האחרונות עברו הצהבה מאוד מובהקת, זה בולט בעיקר במהדורות שמונה בערב. זה מוסיף למהדורות או פוגע בהן?

      "ההצהבה היא כורח, להלחם על זה יהיה כמו לעמוד עם האצבע בסכר. העולם כולו נהיה שטחי וצהוב, בחרו נשיא בארצות הברית בגלל שהוא היה 'מכיר'. העולם הוא כזה ולבוא לחשוב שהתקשורת יכולה לנקוט איזו עמדה שבה כל העולם מתנהל במעגלי רכילות ואנחנו נהיה אחרים זה בלתי אפשרי. לי יש בעיות אחרות עם זה. אני חושב שהתקשורת לא מספיק מתעמקת בנושאים שבהם היא צריכה להתעמק, כמו האיום האיראני או ילדי העובדים הזרים. במובן הזה היא הפכה להיות קליפית ושטחית ואין לה כוח או רצון באמת להתעמק בנושאים האלה.

      "יש בעיה נוספת שהתפתחה בשנים האחרונות וזה מאוד מאפיין את התקשורת הישראלית, שהפכנו להיות תקשורת של קמפיינים. האופן שבו אנחנו מסקרים את גלעד שליט ואני לוקח גם על עצמי את האחריות לזה, או את אסף רמון ואת ילדי העובדים הזרים, התקשורת הפסיקה להיות תקשורת והפכה להיות סוג של משרד יחסי ציבור. המשרד של תמי שינקמן ובני כהן מנהל את הקמפיין של גלעד שליט ויש את מעריב-ידיעות-הארץ-ערוץ 2-ערוץ 10 שעושים את זה במקביל כמעט באותו אופן. אני לא חושב שהתקשורת לא צריכה להביע דעה. אני נגד העניין הזה של לאזן ולהיות אובייקטיבי, כי אתה לא יכול להיות. אובייקטיבי זה כשאתה מדווח כמה הבורסה עלתה היום. זכותה של התקשורת להביע דעה בעד שחרור גלעד שליט, אבל העמודים האלה בעיתונים של גלעד שליט הליצן העצוב בפורים זה לא עיתונות. פה יש לי בעיה. כשבמהדורה של שעה יש כתבות על שפרה ונינט זה טבעי ובסדר, בתנאי שבפתיחת המהודרה כשאנחנו מדברים על המתיחות עם החיזבאללה בצפון עושים את זה ברצינות ובעומק ולא נחפף את זה".