זהירות, רפורמה

רפורמה הפכה זה מכבר למילת קסם, המקפלת בתוכה הבטחה לשינוי מקיף ומיטיב. קשה לאתר במחוזותינו שרים שיסתפקו בשיפורים ושינויים מושכלים. עוד טרם התיישבו על כורסת המיניסטר, הם מצוידים ברפורמות, והצרכן כמובן, לפחות הצהרתית, הוא בבת עינם. האומנם?

הרפורמה המתוכננת במה שקרוי במידה של זילות – שוק הטלוויזיה – היא דוגמא מובהקת לתכנית ששכרה ייצא בהפסדה, ואחריתה, עלולה להיות קריסת תעשיית הטלוויזיה כולה. תכניתו של שר התקשורת הינה בבחינת "פתרון" שרק יחריף את הבעיה. דומה שהתכנית נולדה בבהילות ובעיקר ללא לימוד יסודי של מאפייניה וכשליה של הטלוויזיה הרב-ערוצית.

למצער, אינני רואה כיצד הטלוויזיה משביחה, והיצירה הישראלית המקורית יוצאת נשכרת. אבל אולי מדובר בכלל ברפורמה בשוק הפרסום, היות וקשה לאתר גורם כלשהו מלבד המפרסמים והפרסומאים שיראו ברכה ברפורמה המתרגשת עלינו.

ישראל היא מדינה קטנה ותושבים-צופים בה מעט. זו עובדת יסוד שרק תלך ותחריף לנוכח התרחבות תרבות הפנאי והפיכת הצפייה הטלוויזיונית לעוד אופציה אחת מיני רבות.
מאידך, בישראל ערוץ ציבורי (ערוץ 1) הנהנה מאגרה ומימון ציבורי גבוה, אולם אינו ממלא את ייעודו. בנוסף, שני ערוצים מסחריים, 2 ו-10 (בבעלות שלושה זכיינים), האמורים להישען כלכלית על פרסום, וכן טלוויזיה רב-ערוצית הן בכבלים והן בלווין, הנהנות מדמי מנויי. ברפורמה המתוכננת תוכלנה yes ו-HOT גם לשדר פרסומות בתמורה להורדת דמי המנוי (טרם הובהר מהו שיעור ההקלה הצפוי לצרכן והאם תיאכף).
אנו מצויים אפוא במציאות של ריבוי ערוצים, שרובם ככולם מתאפיינים במשבריות כלכלית כרונית, חרף רפיסות הרגולציה, ההקלות למכביר שקיבלו והתרוקנות כתבי הזיכיון המקוריים מתוכנם. זוהי אם כן, המפה הטלוויזיונית של ישראל וכשליה המובנים בקליפת אגוז. קשה לראות כיצד הרפורמה המתוכננת על-ידי שר התקשורת מתמודדת ומעניקה מענה לבעיות האמורות.

ההנחה לפיה עוגת הפרסום תגדל באופן כזה שיבטיח את קיומם הנאות של כלל הערוצים המסחריים, אופטימית באורח מופלג ואולי אף מופרכת. לא מן הנמנע שהגידול יהיה קטן מהצפי ומשברים כלכליים אף יכולים לבשר קיטון. אולם יתרה מכך, הרפורמה מניחה שהפרסום יאפשר את קיומה של הטלוויזיה המסחרית על שלל זכייניה, תוך התעלמות מכך שהנתחים הפרסומיים אף פעם אינם מנותבים באופן פרופורציונאלי. לפיכך, גם אם הערוצים יישרדו, השאלה הנשאלת היא באיזה מתכונת ואיזו תוצרת יפיקו. ההישענות המוחלטת על שוק הפרסום לצד המעבר מזיכיונות לרישיונות – מהלך שמחולל פיחות עמוק במעמדה של הרגולציה ואף מייתר אותה – אלה יחד סוחבים אותנו אל איטליה על תהליך הברלוסקוניזציה שעברה על הטלוויזיה שלה שהתהדרה בעבר באיכות ועצמאות. גם אנו עלולים למצוא עצמנו טובעים בים של שעשועונים ותעשיית הבלים טלוויזיונית.

ישראל הפכה בשנים האחרונות למעיין מתגבר של יצירה מקומית, מקורית, עזה ומשובחת. התברכנו בעושר ומגוון של יוצרים ישראלים המוציאים תחת ידם דרמות ופיצ'רים הזוכים למוניטין בינלאומיים. אולם אליה וקוץ בה, חלק ניכר מהפוטנציאל מתקשה להתממש ולהתפרנס במציאות טלוויזיונית פרדוקסאלית שבה העושר ומגוון הפלטפורמות אינם אלא שם נרדף לדלות ולפיחות מתמיד באיכות. ככל שה"שמיים נפתחו" כך הלכו האופקים של היוצרים והתקדרו. היצירה הישראלית בסכנה ללא רגולטור שיראה חשיבות מרכזית בתמיכה בה ובהמשך התפתחותה.

גם חסידים מופלגים של השוק החופשי ושוללי רגולציות, מבינים שטלוויזיה איננה עוד מוצר סחיר ואיננה באמת שוק. שר התקשורת עצמו הצהיר שהטלוויזיה איננה רק גורם מבדר לשיטתו, אלא קודם כל גורם מחנך ומעצב תודעה. אז הוא אמר. אבל כיצד תכניתו מבטיחה לא רק מי ישדר ויפרסם, אלא גם מה ישודר? אם "המדיום הוא המסר" מותר היה לשר התקשורת לצאת עם תכנית המתמודדת עם משבר התכנים ולא רק עם יבבות הזכיינים.

המוצא המרכזי למשבר בשוק הטלוויזיה נעוץ בשיקום והעצמה מואצים של רשות השידור. אין סיבה שהרפורמה שהוביל היושב ראש המתפטר של הרשות, משה גביש, תוסיף ותתקע.
הערוץ הציבורי יכול וחייב להיות עצמאי, איכותי ולשמש כבית מרכזי ליצירה המקורית הישראלית, תוך הזנה והפריה מתמדת שלה.

בד בבד, ראוי היה שהרגולציה תתחיל לקחת את עצמה קצת יותר ברצינות. יש מקום להקל על הזכיינים המסחריים, שעה שמצוקתם אמיתית ולפתחם רובצת קריסה. אולם, אין זה סביר שכל הקלה תהייה אך מבוא להקלה שאחריה, שמחויבות וכתבי זיכיון לא ימומשו ולא ייאכפו וכולם ישחקו בנדמה לי.

הגיע הזמן שחוקי משחק שנקבעו, גם יישמרו. אשריי המאמין. חוששני שהכאוס ואי-שביעות הרצון של כל השחקנים בזירה הטלוויזיונית תוסיף ותלווה אותנו.