מי מכיר את החור שבקיר?

האמביציה והצחוקים במסדרון, טיפות של חלב עמיד ופרורי נס קפה. נילי לנדסמן נפרדת בפעם האחרונה מקארו 19, בניין מערכת עיתון העיר, שבועון מקומי בעל שגעון גדלות

  • נילי לנדסמן
  • העיר
נילי לנדסמן

זה היה ביתי, קארו 19 קומה שלישית, ובמרוצת חמש עשרה שנים לסירוגין, ידעתי שם שעות רבות של אושר יחסי. לא בקלות הסתגלנו למעבר בשלהי (כך נדמה לי) שנות השמונים. מדירת שבעה חדרים בקירוב, לשם נדחסה המערכת הישנה של העיר, ברחוב יונה הנביא, הועברנו אחר כבוד לבניין משרדים. היו מבינינו שביכו את אבדן האינטימיות ותחושת הביתיות שהומרה בחלל פתוח (שיא הבון-שיק בעידן ההוא) מוקף בחללים תחומים, אקווריומיים. הייתם צריכים לראות את השטיחים מקיר לקיר (אוהו איזה טרנד מאוס זה היה) שהיו נקיים וחדשים ובתוך שנה הפכו מוכתמים באפר ומשקעי קפה וצרובי סיגריות. אכן כן, היו אלה הימים היפים והפרועים.

מי לא נכנס ויצא מבין דלתות המעלית החורקת, שתמיד היה נדמה שהיא מחשבת להיתקע בין קומת ההנהלה לקומת המערכת? הדיירים החדשים בשכונת מונטיפיורי נחשבו אז בעיני עצמם לנבחרת החלומות של העיתונות הצעירה - יוקדת, סקסית ויורה לכל הכיוונים. עם יואל אסתרון בעמדת הפיקוד הבכירה, איריס מור כשליטת התרבות, אדם הורביץ כפרח עיתונות המנסח פריוויואים טרום קריירת הרוקר, עטרה אופק וחיוכיה המאירים ויוני סער בחמ"ל משלח מעליו בחרי אף את המפשלים. אתם לא מתארים לעצכם את כמויות האמביציה והצחוקים שהתניידו במסדרון הארוך שהוביל מהמטבחון אל החדר של עורך הספורט אביב הברון.

יכולתם לראות אז את גל אוחובסקי מנהל את מלחמות הקודש על הלגיטימציה של תרבות הפופ. את אלוף בן ואורנה קדוש מחליפים רשמים מהנעשה במסדרונות הכנסת. את חזי לסקלי, עפרה ריזנפלד ואמיר רותם מנסחים יצירות מופת בזעיר אנפין ואת מכרם חורי מח'ול חוזר פצוע מזירת הקרבות של האינתיפדה הראשונה. אם היה לכם מזל הייתם מנגבים חומוס אצל ההוא בפינה עם דודו גבע, או תופסים שיחה בארכיון עם עוזי וייל. באישון הלילה של יום הסגירה אפשר היה לעשן במעבדת הצלמים סמים קלים או ללגום כוסית במסדרה עם יורם קופרמינץ. תודו שזה נשמע כמו גן עדן עלי אדמות למי שחלום חייו היה להימנות עם המעודכנים, האינטליגנטים והקובעים.

עוד בוואלה! NEWS

פרסום לפי מיקום: עסקים קטנים יזכו לפרסום מותאם לצופים

בשיתוף בנק הפועלים
לכתבה המלאה

ביטחון ויוהרה של יחידה עילית

השנים הראשונות בקארו 19, מן הסתם כמו השנים האחרונות (אם לשפוט על פי חדוות היצירה הבוקעת עדיין מדפי המקומון), עמדו בסימן של תסיסה מתמדת. לא היה אז אינטרנט וגם לא טלפונים סלולריים, למעשה, אם זכרוני אינו מטעה אותי, השתמשנו בטלפון חוגה ובשירותי שליחים. מוניות בלפור היו לוקחות אותנו למסעות אל קצווי ישראל (מי חשב על עצמו בכלל במושגים מקומוניים) ושוקן שילם הכל, אפילו את ההמתנה. המחשבים נתקעו כל שני ורביעי והסנדוויצ'ים היו מחורבנים בכל קנה מידה. כתבים בכירים התקוטטו על עמדות מחשב וכיסאות והאורות נשארו דולקים גם בלילות.

מהקצה של העשור הראשון באלף הנוכחי מצטיירת מערכת העיר של קארו 19 בראשית דרכה כמו כוורת הומייה שאכלסה אך בקושי את כל הריגושים והעצבים. רגע לפני שהפכה לרכבת ההרים שבה הנוסעים עוברים, עוצרים ומשפרים עמדות לעבר עיתונים יומיים וערוצי טלוויזיה מתהווים, היא שגשגה בביטחון וביוהרה של יחידת עילית. העיתונות שלקחנו בה חלק בשנות השמונים הרשתה לעצמה לחגוג את עצם קיומה גם אם באמצעים דלים, לטפח את גיבורי התרבות שלה בנדיבות של פטרונים ולנשוך בקרסוליהם של פוליטיקאים, גנרלים, בעלי משרדי פרסום וכמובן קולגות מעיתונים מתחרים שלא היה להם את זה – לא בכישרון הניסוח, לא בחזון ולא ביכולת למפות כראוי את המציאות האורבנית.

אפילו המורמים מעם לא זכו לנוח על זרי הדפנה

נדמה לי שביקרתי בקארו 19 בפעם האחרונה לפני חמש שנים במסגרת טקס ההשפלה הידוע לשמצה שרבים לפני (ומן הסתם אחרי) נאלצו לעבור אותו בקומה השלישית. העורך החדש זימן אותי למשרדו כדי לדווח לי ממקור ראשון שגמרתי את הסוס. כי מה שהיה יפה ועצוב במיקרוקוסמוס ההוא של מערכת העיר, הוא שאף אחד, אפילו לא המורמים מעם, לא זכו לנוח קצת על זרי הדפנה. הנוהג שלפיו מגיע עורך חדש ומייד מתקבצת לה שיירת פליטים מגורשים או נוטשי מחאה הפך לסוג של מסורת אדוקה שיש לדקדק בה. מאיר שניצר, רינו צרור, גל אוחובסקי, יוסי קליין, רמי רוטהולץ, אמנון רבי, הקפידו, כל אחד בתורו לרענן את מצבת הכותבים, העורכים והמעצבים. אופיו התזזיתי, נטול הסנטימנטים וחסר הדרך ארץ של העיר בשנותיו ביוסף קארו העניק לו מן סתם את ייחודו, אבל גזל ממנו את היכולת להתנהל מעמדה של בשלות, שיקול דעת ואיזו רטרוספקטיבה.

לאט ובהתמדה נסוג העיתון ממעמדו כמשפיע וקובע בסצינת התרבות המקומית על שלל נגזרותיה ונעשה למשכן הדאחקות וההתרסות. כמובן שהוא שיקף באבולוציה שלו את מה שהתחולל בזירת העיתונות המודפסת בשנות התשעים ובעשור הבא בתור. בכפוף לעיקרון הזמנים המשתנים עברו מן העולם החוקים הנוקשים ומשטר האתיקה המחמיר. תמו ימי הטיפוס השקדני מענף לענף, מפרילאנסר של חדשות עירוניות עד לכהונת עורך התרבות או מבקר הטלוויזיה המצליף. שטיחים ורהיטים ניזוקו והוחלפו, אנשים יצאו לקריירות סולו, ביימו סרטים וכתבו ספרים והמעלית הוסיפה לשנע באנקת שלשלאות גוזלי עיתונות חולמים ושוקקים שידם קלה על המקלדת והם משוכנעים שהם הם הראויים לנסח ולשכתב מעתה את רוח "העיר".

דברים ששמעתם דרך אשנב המזגן

עכשיו, כשהעיר כמו שהכרנו אותנו לפני עשרים שנה הוא רק עוד סוג של זיכרון מתוק-מריר ומה שנשאר עוקר השבוע מהבניין הלבן שעיצובו סתמי, קשה לראות בכל זה אירוע בעל סמליות. שבועון מקומי בעל שיגעון גדלות נעשה בראש ובראשונה על ידי אנשי התוכן שלו - דלוקים, חצופים, מיומנים בספרינטים למרחקים קצרים - ולא בזכות הבניינים. אבל מי שקארו 19 היה ביתו במשך שנים רבות יתקשה מן הסתם לחלוף על פני האירוע הזה מבלי לשקוע ולו להרף לתוך עיסת זיכרונותיו שנקרשו מעליהם טיפות חלב עמיד ופרורי נס קפה, רובצות בהם מאפרות העולות על גדותיהן מבדלי סיגריות ותיונים משומשים ומרצדים בתוכם מנורות ניאון גליליות ומסכי מחשב רעועים המחשבים את קיצם לאחור.

מה שהקירות ראו שם ברבות השנים אולי יאכלס יום אחד רומן מפתח (או שמא סדרת טלוויזיה) על תקופה מקסימה למדי בתולדות העיתונות העברית שעברה חלפה מן העולם. יש לשער שאיש כבר לא יזכור את החור, זה שהיה בקיר המשרד שבו היה היה ספון שניצר העורך, שהוטבע בבעיטת תסכול מיתולוגית אחת. פעם יכולת לצותת מאשנב המזגן לרינו כשהיה חוטף קריזה או לאמנון כשהיה דופק מופעי לארג'יות שלא נראו כמותם בקארו, או לרמי שהיה משתקע בחפץ לב בשיחת נפש אפילו שאו-טו-טו יורדים לדפוס. פעם כשהייתה מלחמה נהגו לומר שעל המפה בה מסומנים קיני אש"ף בטריטוריה הציונית יש לקארו 19 (וזאת בזכות אנשי המסדרה וההגהה שהיה להם מצפון עוד לפני שזה נהיה בטרנד) מאחז תקיף משל עצמו.

אז מה הם כבר הקירות הללו שספגו הכל? אולי משל לכל הווייתנו כעיתונאים חדורי שליחות ומרץ שנאלצו להרים ידיים ולמצוא לעצמם תעסוקה פחות שוחקת ויותר הוגנת? אולי גלעד לקלישאה שהחיים שנגמרים במקום אחד לרוב ממשיכים במקום אחר? בפעם האחרונה שיצאתי מהבניין בקארו עמדו לי דמעות בעיניים, פרידות כגון אלה לרוב מסתיימות בשברון לב. השבוע, כשהחלום על שבועון תל אביבי, שמציג אלטרנטיבה ראויה ומתקיים כישות עצמאית המסוגלת לפרנס עצמה בכבוד, חוטף מהלומה נוספת בבטן, כבר אולי אין ממש טעם להכביר בהספדים רוויי נוסטלגיה ותוכחה. וחוץ מזה, גם לכו תדעו, יתכן שממשכנה החדש, הרחק ממרכז העיר, עוד תשגשג לה במלוא המרץ רוח "העיר" – מפעפעת כדרכה תשוקה ועליצות, חרון ועוקצנות.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully